תחילה חשבתי ששמעתי לא נכון.
האם עכשיו אמרו "זה נתרן"?
"סליחה, אמרתם נתרן?"
ניגשתי לסלע, ומה אתם יודעים - זה באמת היה נתרן. הנתרן הראשון שאני רואה במישור-החוף!
לפני עשרות שנים, כשהייתי ילד, הנתרנים נחשבו לקבוצה בתוך סדרת הזנבזיפאים - אחת הקדומות שבסדרות החרקים. מאוחר יותר, סדרות החרקים הקדומות יותר (הקפזנבאים, הדו-זנבאים והקדם-זנבאים) סולקו ממחלקת החרקים, בעוד שהנתרנים נמצאו כשייכים לענף נפרד מהזנבזיפאים, שהתפצל מוקדם יותר. כך הנתרנים מצאו את עצמם בתור החרקים הקדומים ביותר שחיים היום.
כאשר הנתרנים כבר היו עצמם, בתחילת תור הדבון, לפני כ-400 מיליון שנה, לצמחים עוד לא היו עלים, ואבותינו עוד לא זחלו אל היבשה. חרקים עם כנפיים יתפתחו רק בתור הבא, תור הקרבון. הנתרנים עדיין משמרים כמה תכונות קדומות: הם ממשיכים להתנשל אחרי ההגעה לבגרות, הרביה מתרחשת על-ידי העברת חבילת זרע, ולא בהזדווגות ישירה, ואף שכבכל החרקים יש לנתרנים שש רגליים, לאורך הבטן יש להם שמונה זוגות של שרידי גפיים (styli), המזכירים את הרגליים הרבות של אבותיהם הסרטנים.
בישראל אנחנו פוגשים אותם בעיקר כדיירים של סלעי גיר ודולומיט בחגורה הים-תיכונית. הם נפוצים בהרי יהודה, בכרמל ובגליל. האנציקלופדיה של החי והצומח מציינת מין אחד המצוי גם במישור-החוף: Charimachilis palaestinensis. זאת הפעם הראשונה בה אני פוגש את בעלי-החיים הקדומים הללו על כורכר, ועוד בראשון-לציון! טל לבנוני (שזכתה לסייר יותר ממני) מספרת שפגשה אותם בחולון.
בהיותם בעלי-חיים לא מעופפים הזקוקים לסלעים, גבעות הכורכר עשויות להוות עבור הנתרנים "איים" מבודדים, המאפשרים את הישרדותם באזורנו.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 5.2023