האם יש בדואים בקהל?

מצלמת שביל שהוצבה למשך שבוע בשמורת השיטה הוחזרה עם תמונות מטושטשות של שועל, מריון, עורב ועורבני, אבל יותר מכל היא צילמה כבשים (Ovis aries)!
באזורנו, כבשים הופיעו כחיית משק חשובה כבר לפני עשרת-אלפים שנה. אבותינו חלבו אותן, אכלו את בשרן וארגו בדים מצמרן. תרבויות רבות אימצו את הכבש, ועדרים גדולים קיימים היום מסביב לעולם, בייחוד באזורים המתאימים פחות לחקלאות שדות. בישראל המודרנית הכבשים קשורות בצורה הדוקה לעם הבדואי. רועים נוודים התקיימו בארץ ישראל כמעט מאז ביות הכבש. אורחות חייהם השתנו מעט במשך רוב זמן קיומם, כך שניתן לזהות חפצים ניאוליתיים מסויימים על-ידי השוואתם לחפצים ששימשו בתרבות הבדואית במאה ה-20.
מאז הקמת מדינת ישראל המצב השתנה במהירות. חיי נוודות אינם אפשריים עוד, בזמן שהאוכלוסייה גדלה ושטחי המרעה מצטמצמים. בעוד שיש עוד ביקוש לחלב ובשר כבשים, הצמר הפך לתוצר לוואי מיותר. בגדים, אוהלים ושטיחים, שיוצרו באופן מקומי מצמר, נקנים או מיוצרים כיום מבדים קנויים מסוגים שונים. צמר הכבשים משמש לפעמים למילוי שמיכות ומזרונים, אך לעתים קרובות הוא פשוט מושלך.
גידול כבשים הוא, במידה רבה, נוהג אנכרוניסטי, במיוחד במישור-החוף. משפחות בדואיות המתקיימות באמצעים אחרים מחזיקות לעתים עדר קטן, מתוך רצון לשמור על המסורת, אך גם כדי לשמור על טענתם לאדמות המרעה שלהם, וכמשק עזר. כמובן שבזמננו לא כל משקי הכבשים הם בעלי גישה למרעה, כך שלא מעט מהצאן בישראל לא רואה את השדה ומתקיים ממזון קנוי.
לא כל המסורות ראויות להישמר. רבות מהן נעלמו או נעלמות עכשיו, ואנחנו נפרדים מהן ברצון. מרעה כבשים, לפחות בקנה-מידה קטן, ראוי, לדעתי, להימשך. הכבש היא חלק בלתי-נפרד מהאקולוגיה הישראלית בעידן ההולוקן. ממש כמו שהיא תמכה בשלל תחומי החיים האנושיים, כך היא עושה גם בטבע. אכילת העשב, ודישונו בגללים, מייצרים את חברת הצמחים של הבתה והחורש המקומיים. הצמר, הקרניים, הפגרים וגם הכבש החי - כולם תומכים במגוון של מיני בעלי-חיים. מצד אחד, אזורים כמו אוסטרליה וניו-זילנד, אליהם הכבש הובא במאתיים השנים האחרונות, סובלים מהרס האקולוגיה שלהם בעקבות המרעה האינטנסיבי, אליו הנוף לא היה מוכן. מאידך, הרס כזה של המערכת האקולוגית מתרחש כאשר חיות המשק מורחקות מהשטחים הפתוחים בישראל.
אז נכון. הזמנים משתנים, ואנחנו כבר לא תלויים במקנה המלחך באחו. אבל שמירת טבע היא אנכרוניסטית בעיקרה - היא מתנגדת לשינוי, כדי למנוע אובדן של נופים ומינים. ולכן, לפחות למען הסביבה, חשוב שהעדרים ימשיכו לקשט את גבעות החמרה.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 12.2021
***

למחרת הביו-בליץ, חזרתי לגבעת השיטה להמשך הסקר. משהגעתי אל האחו של הלוטוס והאלקנה (שהוא האהוב עליי), זכיתי לפגוש באדריכליות של ארצות החמרה. אל האחו יצא, בקולות פעייה ורמיסה, עדר של כבשים (Ovis aries). הן הלכו לאט וגזמו את הצומח בקפדנות, במשך כמה דקות, לגובה השמרני של חמשה סנטימטר - כמו מדשאה בפרוור אמריקני. אם לא הן, השטח הפתוח היה מתכסה דגניים, בעוד צמחיית החולות הייתה מידלדלת ונדחקת לשוליים.

שמורת השיטה המלבינה, רחובות, 3.2018
***

כבש (Ovis aries) אינה פשוט מכסחת דשא ביולוגית. בעודה אוכלת, ניתן לראות כיצד הכבש בוררת בלשונה את הצמחים השונים. הרעילים והקוצניים נכנסים אל פיה ויוצאים בשלום, בעוד הרכים והאכילים נקצצים ונבלסים. כך הצאן מפעיל ברירה טבעית ישירה על הצומח העשבוני, ומעצב את הרכב המינים. הצומח בבתה הים-תיכונית התפתח תחת הלחץ הזה, ולכל צמח בבית-הגידול ישנה אסטרטגיה כלשהי המאפשרת לו לשרוד את הרעייה.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, רחובות, 3.2021
***

שיניים טוחנות של אוכלי עשב נחשבות לרוב לשיניים "קהות", השוחקות את המזון הצמחי, בניגוד לטוחנות של טורפים, שהתפתחו
מלתעות בעלות חודים. הטוחנות שלנו אכן קהות, אבל דווקא אצל אוכלי עשב רבים הטוחנות הן חדות יותר מאלה של טורפים. כך ניתן לראות בלסת שבתמונה, שהייתה שייכת לעז או כבש. בעלי-חיים אלה משייפים תדירות את שיניהם: לסת תחתונה בעליונה. התנהגות זו היא נפרדת מפעולת הלעיסה והיא הופכת את צדי השן ללהבים מושחזים. עלי דגניים, המהווים את עיקר מזון הצאן, מכילים סיליקה, ההופכת את אכילתם לפעולה שוחקת מאוד. יכול להיות שחיתוך נשנה המזון, במקום טחינתו, עוזר להקטין את שחיקת השיניים, או לפחות להגבילה לשוליים מצופי האמייל, אותם ניתן להשחיז מדי יום.

גבעות טירת שלום (אנ"מ נס-ציונה), 11.2021