המזיקים לתעשייה ולבית. מינים שרק חיים את חייהם, בלי לעזור או להפריע, זוכים למחקר בסיסי אם בכלל. לעתים איננו יכולים לענות אף על השאלות הפשוטות ביותר לגביהם.
השלמון היפואי ( Cephalaria joppensis) היה צמח כזה. עשב נפוץ ממשפחת השלמוניים, הגדל בקרקעות כבדות ומוצפות של מזרח הים התיכון. לא נדיר, לא צמח תבלין, לא אנדמי מספיק למשוך תשומת-לב. יפה, אבל לא מרשים. ידענו עליו מעט מאוד.
ואז, בשנת 2010 החליטו במכון וולקני לביית את השלמון היפואי ולהפכו לצמח מספוא לבהמות. בהיותו צמח מקומי, לא רעיל, מהיר צימוח, עמיד למזיקים, שגם ככה גדל בשדות - אפשר להגיד שהבחירה הייתה טבעית. ביות צמחי בר מקומיים (בנוסף לאלה שבייתנו לפני אלפי שנים) הוא צעד חשוב בהכנה להשפעות הבלתי-צפויות של משבר האקלים. בתנאים בהם לא ניתן לסמוך על הצלחתו של יבול כלשהו, טוב שיהיו מספר יבולים שונים, ליתר בטחון. בינתיים נראה שהשלמון עובר את מבחניו בהצלחה, כך שאני צופה שיהפוך לגידול חקלאי שכיח בישראל, ואולי גם בארצות שכנות.
כתוצאה משינוי גישה זה כלפי השלמון היפואי, פתאום אנחנו יודעים עליו הרבה. מאמרים שיצאו לאחרונה מפרטים את החומרים השונים המיוצרים על-ידי הצמח, את השונות התוך-מינית בנביטה וקצב הצמיחה, את תנאי הגידול האופטימליים, את העמידות לסוגי עקה וכמובן את השפעת שילוב הצמח בתזונת פרות וכבשים.
מעניין אילו דברים מפתיעים נגלה על השלמון היפואי, עכשיו כשהוא סופסוף נמצא באור הזרקורים.
צומת גנות, 7.2021