אם תשאלו אותי: "איגור, מה הזוחל האהוב עלייך?"

תשובתי תהיה: "נחושית עינונית." - כי, הסתכלו עליה. איך אפשר שלא? היא קטנה וחמודה, ואני מכיר אותה מילדותי.
הנחושית העינונית (Chalcides ocellatus) היא חומט שתפוצתו מתפרשת על כל דרום הים התיכון, חצי-האי ערב ומזרחה, לאורך החופים, עד פקיסטן. פעם החשיבו גם את הנחושיות של אזור הסהל לנחושיות עינוניות, אך היום הן הופרדו למינים משלהן. הנחושית העינונית הופצה בשוגג בתקופה ההיסטורית לאיי הים התיכון, ולאחרונה הוחדרה לספרד, שם הפכה למין פולש, המסכן את מין הנחושית האנדמי של איבריה.

הנחושית העינונית שכיחה מאוד בנופי בתה. בילדותי, היינו מטיילים עם פבל ישראלסקי בגבעות הכורכר של באר-יעקב, והופכים אבנים כדי למצוא נחושיות. בדיעבד אני מבין שאת מיטב הנחושיות שלנו מצאנו בחורף (אז הן גם היו הכי אטיות, ואיפשרו לתפוס אותן), ושהפרענו להן בשנת החורף - דבר הפוגע בזוחלים, ושבגללו יש להימנע מהפיכת אבנים בחורף!
המינים בסוג נחושית מייצגים שלבים שונים בשני תהליכים אבולוציוניים: איבוד רגליים ואיבוד החלמון.
כל הנחושיות זוחלות בתנועה נחשונית, בעזרת הגוף יותר מבעזרת הרגליים. תנועה זו גם מאפשרת להן להתחפר בקלות. אצל מינים מסויימים הרגליים הן שרידיות, ולפחות במין אחד הן נעלמו. אצל הנחושית העינונית שלנו הרגליים עדיין די מפותחות (יחסית לחומט), כמו שכנראה היו באבות הסוג הזה.

כל הנחושיות משריצות את צאצאיהן. הביצים נשארות בגוף האם עד לבקיעה. אבל הן לא סתם שוכבות שם עד רגע ההגחה. ביצת הנחושית העינונית מכילה שק חלמון גדול, המזין את העובר המתפתח, אך החלמון הוא רק מקור מזון אחד עבורו. אצל הנחושיות איבר זה התפתח לכדי שליה, המעבירה מזון מהאם. בשונה מהיונקים, שליית הנחושית לא מתחברת לזרם הדם של האם, אלא סופגת חומרי מזון שאפיתל הרחם מפריש. לבסוף, הלטאה משריצה אבקועים כבדים יותר משהביצה הייתה ביום היווצרה! במיני נחושיות אחרים החלמון מועט מאוד, והעובר מסתמך כמעט רק על הפרשות הרחם. הזנת העובר בדם האם טרם התפתחה בנחושיות, אך כנראה קיימת במיני חומטים אחרים. מתברר שלא חייבים להיות "חמי דם" כדי לפתח תהליך הריון.
מסקרן לחשוב: האם הנחושית העינונית אי-פעם "תתקדם" לכיוון אובדן רגליים ואובדן החלמון, או שהיא "מרוצה" בשלב האבולוציוני שלה, לא פחות מהאופן בו הקופים המודרניים לא מראים שום נטיות להפוך לבני-אדם?

דרום פלשת, 4.2024