את פגר החדף הקטן (Crocidura suaveolens) הזה מצאתי בוקר אחד בכניסה לתחנת הרכבת (בטח בדרכי להיכשל בפעם הראשונה מתוך ארבע בכימיה אורגנית). כך קיבלתי הזדמנות לצלם חדף - חיה שראיתי מעט פעמים בחיי, ושתמיד התחמקה ממני לפני שהספקתי לצלמה.

חדפים הם אולי היונקים האהובים עליי ביותר. הם קטנטנים, עם חילוף חומרים מהיר מאוד ועם תיאבון בריא מאוד. לעתים חושבים אותם לעכברים*, מה שלפעמים מתבטא בשם החיה (למשל, "שפיצמאוס" הגרמני), אך מדובר ביונקים מסדרת אוכלי-החרקים, שעל קרוביהם נמנים הקיפודים והחפרפרות. בין שלושת הנמנים לעיל, לחדפים מבנה הגוף הבסיסי ביותר: ללא קוצים וללא התאמות לחיים מתחת לאדמה. בכך, החדפים מייצגים את האופן בו נראו ראשוני אוכלי-החרקים, וכנראה שבמידה מסויימת ראשוני היונקים בכלל. יונקים אחרים בעלי מבנה גוף קדום ושיניים המותאמות לאכילת חרקים מכונים לפעמים "חדפים", על אף חוסר הקרבה ביניהם. אלה כוללים את החדפים הפיליים (הקרובים יותר... לפילים), חדפי-העצים (הקרובים יותר אלינו), וחדפי הכיס (שהם, כאמור, חיות כיס).
לחדפים עיניים קטנטנות וראייה גרועה. זאת אולי הסיבה לכך שמשפחות חדפים נעות ב"רכבת", בה כל גור מחזיק בזנב של החדף לפניו. זכיתי לראות שיירה כזאת פעם אחת, כאשר חזרתי הביתה מתחנת הרכבת של לוד. המשפחה פילסה לה דרך בעשב הגבוה ונעלמה לפני ששלפתי מצלמה, כמובן.

החדפים בישראל חיים בבתי-גידול טבעיים בלבד, לכן היום כבר לא אוכל למצוא חדפים איפה שראיתי את המשפחה ההיא. השדה הוסב לשכונה. חדפים גם ניצודים במספרים גדולים על-ידי חתולים. לכן, כדי לשמור על קיום החדפים במישור-החוף, עלינו להשאיר אזורים טבעיים הנמצאים רחוק מהעיר, או לחילופין, להפסיק להאכיל חתולים בתוך הערים שלנו.

באר-יעקב, 7.2008

*לדוגמה, "חולדת המושק" צ'וצ'ונדרה, מספר הג'ונגל, הייתה למעשה מין של חדף גדול.