"ומה הברווז הזה?" - שואל אני בן השבע ומצביע על אחד האיורים המזוויעים במגדיר העופות הבולגרי.
"זה לא ברווז, זאת אגמית!" - אומרת אמא שלי, בפליאה על חוסר יכולת ההבחנה שלי.
"היא נראית כמו ברווז."
"נראית כמו ברווז? הבט על המקור הזה. הוא שונה לחלוטין ממקור ברווז!"
השיחה הזאת נחרטה במוחי, עם הרגשת המבוכה על כך שעשיתי טעות שנראתה לאמי מאוד בסיסית.
אבל עליי להודות שאיני היחיד שמתבלבל בין האגמית (Fulica atra) לברווז. הרי בין מיני משפחת הרליתיים, דווקא מין זה התכנס לצורה ואורח חיים המזכירים את אלה של האווזאים (שמרחקם האבולוציוני מהרליתיים הוא כמו המרחק שלנו מהכלבים).
בשונה מעיקר הרליתיים, המרבים ללכת על הגדות ולהסתתר בחישות קנים, האגמיות מרבות לשחות ולהיראות באזורי מים פתוחים (וגופן צף גבוה, כמו ברווזים, ובשונה מקורמורנים, למשל). רגליהן קצרות, ומצויידות בקרומי שחייה - אם כי אלה התפתחו באופן עצמאי, והם מרחיבים את שטח האצבעות מבלי לחבר ביניהן. אמנם המקור הצר אכן מגביל את דמיון תזונתן לתזונת הברווזים, אך הן לא רק אוכלות עשב על הגדות, כמו רליתיים אחרים, אלא כמו ברווזים הן גם אוכלות מזון הנמצא במים.
בראותנו את המקור הצר עם הקסדה הלבנה, ואת הרגליים עם האצבעות המורחבות והנפרדות, נבין מיד כי לפנינו אגמית ולא, נגיד, ברכיה. אבל אז נוכל לעצור ולחשוב - אז למה, בעצם, היא כל-כך דומה לברווז?

בריכת חורף נתניה, 1.2023