צמח לכם אלון בעציץ? נבט פקאן* באדנית? הנה החשוד המיידי: עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius). את העורבני הזה תפסתי מנסה להטמין פריט מזון בתוך מה שעבורו הוא כנראה סליק סודי. התנהגות ההטמנה הזאת, בעורבני ובעלי-חיים נוספים, היא המנגנון העיקרי בעזרתו אלונים מפיצים את זרעיהם. העורבני הוא בין האחראים לשגשוג של אלון התבור בשרון, גם אם לפעמים השגשוג מתרחש בין הפטוניות בקומה השנייה.

כפר-סבא, 10.2020
*- מקור הפקאן הוא כמובן בצפון אמריקה, שם סנאים ועורבניים כחולים מהווים את המפיצים החשובים ביותר של זרעיו.

***
הנה עוד פורטרט של העורבני שחור-הכיפה (Garrulus glandarius), הקשקשן חובב הבלוטים של נעה כ"ץ.

כאשר התקופה הקרחונית האחרונה הסתיימה, לפני כ-12,000 שנה, האקלים העולמי התחיל להתחמם וערבת הממותות האירופאית החלה להתכסות בעצי מחט. בעקבות עצי המחט הגיעו האלונים. אלה שרדו את החלקים הקרים של עידן הקרח בכיסים של אקלים ממוזג לחופי הים התיכון. כעת, האלון התקדם במהירות צפונה והחליף את האורן והאשוחית. כמה מהר הוא התקדם? במקרים מסויימים, חצי קילומטר בשנה!
בדרך זו חצו האלונים את אירופה לאורכה, וכ-8,000 שנה לפני זמננו סיימו בהצלחה את מסע אלפיים הקילומטר מהבלקן לפינלנד ומאיבריה לרמות סקוטלנד. וכל זה מידי עץ בעל צמיחה אטית וזרעים כבדים, שאינם מופצים על-ידי הרוח.
הגורמים להתפשטות זו עדיין לא ברורים עד סופם, אך, כמו שקורה לעתים קרובות, החשוד הראשי הוא העורבני - המפיץ העיקרי של אלונים באירופה כיום. בלא יודעין, העורבני נותן לבלוט את הטיפול הטוב ביותר: הוא שם כל בלוט באדמה, ולא יוצר מחסנים, אלא מטמין את הבלוטים בנפרד במקומות שונים, אותם הוא לפעמים זוכר ולפעמים שוכח. אבל לא בכך מסתיים הטיפול, כי העורבני מעדיף להטמין את הבלוטים מחוץ ליער האלונים. סביבות הטמנה מועדפות הן ערבות ויערות מחט ללא תת-יער. לפעמים העורבני אף מגדיל לעשות ועף עם הבלוט מרחק כמה קילומטרים טרם הטמנתו.
נטייתו זו של העורבני להפצה אל מחוץ לבית-הגידול המקורי מעניקה לאלון את היכולת לשנות את תפוצתו בהתאם לתנאי האקלים המשתנים. העורבני איפשר לאלונים לכבוש את אירופה בעבר, ואולי יהיו אלה אותם יחסי גומלין ממש שיאפשרו לשני אורגניזמים אלה לעבור בשלום את ההכחדה המתרחשת בימינו.

כפר-סבא, 10.2020
***

"למה הציפורים צווחות כל-כך?"
הייתי ממש ביציאה מגבעות הכורכר, ודווקא על גבול העיר נראה שנתקלתי בפעילות ערה מאוד של בעלי-חיים. הלכתי לכיוון הקול וראיתי כי העופות הרעשניים הם להקה של בולבולים (Pycnonotus xanthopygos). קריאותיהם היו קצרות וצורמות, שונות מאוד משירתם במקהלת הבוקר. לראשי קפץ מייד תלום קשקשים ( Malpolon monspessulanus) שפגשתי שתי דקות לפני כן. האם הציפורים מזהירות מפני הנחש? לא הרהרתי זמן רב, כאשר ממעמקי השיח בו ישבה הלהקה פרח עורבני (Garrulus glandarius) - וכל הבולבולים דלקו בעקבותיו.
ההתנהגות בה צפיתי נקראת התגודדות, או בשמה האנגלי - mobbing. עופות המזהים בעל-חיים המהווה סכנה פוטנציאלית יתחילו לעתים להתאסף לידו, ובכך לסמן שהוא התגלה וכי כבר לא יצליח להשיג טרף במקום זה. המתגודדים משתייכים לעתים קרובות למינים שונים, הפועלים יחד להשגת מטרה משותפת. העורבני, הידוע כחומס קנים, בהחלט מהווה סכנה עבור גוזלי הבולבולים. במקרה הזה הם גם לא סתם ישבו לידו. הם רדפו אחריו וצרחו ללא הרף. העורבני היה מתעופף ומסתתר במרכזו של שיח, וכהרף עין שוב היה מוקף אספסוף רועש שאיגף אותו מכל צדי המסתור ונתן לו להבין שאינו רצוי כאן.
כל זה לא היה נעים לעורבני כלל וכלל. תנוחתו החרדתית כאילו הביעה "עזבו אותי לנפשי!"
רק אחרי שהתרחק כמה עשרות מטרים מנקודת ההתחלה של ההתגודדות, ניאותו רודפיו להשתתק, אם כי המשיכו להפגין נוכחות. העורבני, שישב אז בין ענפי קיקיון, פנה לנקות את מקורו על ענף - אולי מתוך עצבנות, או כי בדיוק אכל גוזל.
כשבדקתי את התמונות, גיליתי כי בתקרית השתתפו שני עורבניים - מה שגורם לי לתהות אם הבולבולים מנעו למעשה ניסיון קינון?
בתגובות: הקלטה של הצרחות. כמעט כל ההתרחשות עברה בתוך עלווה של צמחים שונים, כך שזה לא יצא מאוד פוטוגני, אבל ברביע השמאלי התחתון אפשר לראות את העורבני, וכאשר הוא בורח, אפשר לראות שרודפים אחריו.

גן לאומי גבעות הכורכר, נס-ציונה, 5.2021
***

איפה שלרשותו של תוכי עומדים מוח מפותח ומבנה גוף מתמחה, לעורבני (Garrulus glandarius) יש את המוח בלבד. רגלי ציפור-השיר שלו אינן מותאמות לאחיזה בפריטי מזון, אך הוא בכל-זאת מצא דרך לקבע פקאן בין כפותיו (ולוסירפטור סטייל), כך שניתן יהיה לנסות לחוררו בעזרת המקור. וכל זאת בעוד הוא עומד עם אותן הרגליים על ענף, וכנראה מחזיק בו בשתי האצבעות האחוריות בלבד!
שמיטה של האגוז לאדמה מדי כמה דקות תשלים את העבודה ותחליש את מבנהו מספיק די הצורך, כך שהעורבני ייצא מנצח ממאבק איתנים זה.

כפר-סבא, 4.2021
***

כששמעתי את העורבני (Garrulus glandarius) מקים רעש בין העצים, חשבתי שזאת אמא שמאכילה גוזל. כך הצגתי אותה לבן שלי, אך לא כך היה. העורבני עף והתיישב על ענף בקרבתנו. הוא התחיל לאכול משהו, שהתברר לי במהירות כגוזל שנחמס לפני רגע מתוך קן של ציפור אחרת. למזלי, הבן שלי עוד לא בגיל בו חשים זעזוע, אז הסברתי לו שה"אמא" אוכלת בשר.
היה מדהים לראות איך העורבני מחזיק את הטרף ברגלו, וקורע ממנו פיסות ניתנות לבליעה. זה שוב מזכיר לנו שבעלי-חיים הם מזונם של רוב העופות - לא רק הדורסים. ואפילו בין ציפורי-השיר, העורבני הוא צמחוני יחסית, לעומת מינים כמו הירגזי המצוי והחטפית האפורה.

כפר-סבא, 4.2022
***

אני פותח את מגדיר "הציפורים" הקלאסי, מ-1981 - זה עם הבז, החוחית וכחול-החזה על הכריכה. האיורים נראים מוזרים ומיושנים, והתיאורים אינם שונים ממה שניתן למצוא ברשת. אבל המידע על התפוצה, במיוחד בישראל, הוא מרתק ומצביע על שינויים גדולים שהתרחשו בארבעים השנים האחרונות.
העורבני הוא "יציב ביערות ומטעים" (כיום הוא ציפור עירונית נפוצה)
סנונית הרפתות "עד 1950 הייתה נפוצה באזור החוף" (היא חזרה להיות נפוצה)
דררת קרמר היא "מזדמנת ומקננת נדירה ביותר" (...)
ינשוף עצים הוא "מקנן נדיר בצפון הארץ" (היום הוא מקנן שכיח דרומה עד באר-שבע)
נץ מצוי הוא "חורף נדיר" (היום הוא מקנן שכיח)
דיה (דאה) שחורת-כתף היא "מזדמנת נדירה" (היום מקננת נפוצה)
ברכיה היא "מקננת נדירה ביותר" (היום יש לא מעט קינונים)
יאורית "במאה ה-19 נראתה בארץ" (היום נפוצה)
מגלן הוא "חורף ומקנן נדיר" (היום שכיח)
אנפית בקר מקננת ב"מספר מושבות בצפון הארץ" (היום מקננת ברחבי הצפון והמרכז)
וכך הלאה.
המאינה, הזרזיר הבורמזי והתוכי הנזירי בכלל לא נזכרים.
חלק מהמגמות הללו קל להסביר. עופות של יערות, דוגמת עורבניים, ינשופים ונצים, הסתגלו עם הזמן לנטיעות הרבות של חורשות ופארקים ובכך הגדילו את מספריהם והרחיבו את תפוצתם. העופות הפולשים, כמובן, הובאו על-ידינו בזמנים שונים. הסיבות לשינויי תפוצה וקינון אחרים, כמו אלה של המגלן והדאה, הן פחות ברורות. ישראל השתנתה לא מעט בעשורים האחרונים: בבתי-הגידול שלה, בהרכב המינים, באקלים ובאופנים נוספים. כל אלה מהווים גורמים המשפיעים על תפוצת העופות.
גורם חשוב נוסף הוא ההרעלות ההמוניות שבוצעו באמצע המאה ה-20. הן כוונו לבעלי-חיים אחרים, אך פגעו בסופו של דבר בעופות, ובמיוחד בדורסים. מגמות מסויימות שאנחנו רואים בעופות הארץ הן בסך הכל השתקמות האוכלוסיה מאסונות אלה. מאידך, מינים רבים מעולם לא הצליחו להשתקם. השליו והשדמית אדומת-הכנף, השרקרק הירוק והכחל לא חזרו למספריהם המקוריים. הפרס ועוזניית הנגב - שבספר מ-1981 עוד מצויינים כמקננים נדירים - נכחדו מאז מישראל. לאט לאט אנחנו שוכחים כי אי פעם היו כאן.
שינויי תפוצה כאלה הם לא דבר חדש. עופות הם יצורים ניידים, הממהרים להגיב לשינויים בתנאים סביבתיים. עם זאת, בחינת השינויים ממחישה את התמורות הרבות שחלו בעולם הטבע בזמן האחרון - לרבות מהן אחראים אנחנו. זה גם מזכיר לנו שאם אנחנו חפצים בחזרתם של המינים שמצבם בכי רע, עלינו לדאוג לקיומה של סביבה מתאימה עבורם: עם מקומות קינון הולמים וללא החומרים והמתקנים ההורגים אותם בהמוניהם מדי יום.
בתמונה: עורבני (Garrulus glandarius).

כפר-סבא, 4.2021
***

בקרת נזקים.
העופות הם בין היצורים המעופפים המעטים שכנפיהם אינן עשויות מקשה אחת.
הלחץ על הכנף גדול מדי? במקום שהיא תיקרע, האוויר יוכל לעבור בין הנוצות הגמישות. אבל קורה שהלחץ כזה, שהנוצות עצמן נפרמות. גם לזה דאגה האבולוציה.
סיבי הנוצות מצויידים בקרסים זעירים, המחזיקים אותם ביחד. אם הסיבים נפרדו, כל שהציפור צריכה לעשות, זה להצמיד את הסיבים מחדש, כך שהקרסים שוב ייתפסו. לצורך זה עופות משקיעים זמן רב בסידור נוצותיהם. מקורם מספיק להם לתיקון נזקים שקרו לכנף בזמן התעופה.
(וזה גם ניסוי שתוכלו לערוך בעצמכם, עם נוצת תעופה משומשת במצב טוב)
בתמונה: עורבני (Garrulus glandarius) מסתדר לאחר תעופה.

תל-אביב, 12.2017
***
נוצות הכנף המפורסמות של העורבני (Garrulus glandarius) מציגות פסים של תכלת ושחור. השחור מושג בעזרת הפיגמנט מלאנין, בעוד הצבע התכול מושג על-ידי תווך ספוגי, אשר שובר את האור ומחזיר לעינינו רק חלק קטן מהספקטרום. אבל התווך הספוגי חייב רקע. אם אין מאחוריו מלאנין, שבולע את שאר הצבעים, ישנה החזרה של כל הספקטרום, ואנחנו רואים לבן. זה אכן מודגם בנוצת העורבני: אנחנו רואים שכל פס תכלת מתחיל מכחול עמוק ומסתיים בלבן. זה קורה כי בתחילת הפס יש תווך ספוגי דק המכסה שכבת מלאנין עבה, וכי לרוחב הפס המלאנין הופך דק והתווך הופך עבה, עד שבקצה השני יש רק תווך ספוגי.

הוד-השרון, 9.2023