שרכים אינם מחזה נפוץ במישור-החוף.
יבש כאן, והמסלע לא מתאים.
השרך הנפוץ ביותר אצלנו הוא חשפונית עדינה, אצלה קיים היתרון של חד-שנתיות, כך שלא צריך להתמודד עם עונת היובש. אבל כמעט כל השרכים הם רב-שנתיים, והקיץ בחוף מקשה על התבססותם. רוב השרכים האחרים שנראה כאן גדלים בבתי-גידול לחים (שבטבט, אזולה, סלביניה, שערות-שולמית), או שהם פליטי תרבות הגדלים בעיר (למשל, אברה ארוכת-עלים). רק לשון-האפעה הקטנה נבדלת מכולם בכך שהיא גדלה באדמת החמרה, בין צמחי הבתה.

אבל עוד לא הגיע הזמן לפוסט על לשון-האפעה. היום אציג את השרכרך הריחני (Hemionitis acrostica) - שרך רגיל למדי הגדל בסלעים. הוא נפוץ מאוד בשדרת ההר, איפה שיש סלעי גיר ודולומיט, המספקים לו לחות מתאימה. הוא מצוי גם במעיינות בנגב אבל במישור-החוף הוא נדיר מאוד, ובפלשת בפרט הוא פחות או יותר בלתי-ידוע. ליתר דיוק, הוא היה בלתי-ידוע לכולם, מלבד חבר הקבוצה לירן וקיל, שמצא אוכלוסיה קטנה אך בריאה שלו בגבעות מרר.

בשונה מהחשפונית, הגדלה בין הטחבים, בחלקים לחים ומוצלים של סלעי הכורכר, השרכרך גדל בין חזזיות, במקומות שמשיים, בהם פני הסלע יבשים. עם זאת, בתוך הסלע אצורה לחות רבה, המקיימת את השרך לאורך העונה. כנראה שגודלן המרשים של גבעות מרר מאפשר קיום של לחות רבה שכזאת בתוך הכורכר - תופעה שאינה נפוצה בסלע זה. הייתי רוצה לבדוק את טיב הסלע - אולי יש שכבות קשות יחסית וגירניות יותר מהמצב השכיח בכורכרי פלשת? כך או כך, השרכרך במרר גדל בעיקר לאורך החלק העליון של המצוק, שם כנראה מצויה שכבת הסלע המתאימה עבורו.

אבל על אף כל סגולותיהם של הסלעים - בסוף הקיץ מגיע. והשרכרך? הוא מתייבש ועליו קמלים - אבל זה לא לתמיד. השרכרך שייך למועדון צמחי התחייה (resurrection plants): צמחים שיכולים לאבד את רוב המים שלהם מבלי לסבול מנזק משמעותי לתאים, וללא עצירה מוחלטת של חילוף החומרים. רוב צמחי התחייה הם טחבים (התופעה מאוד נפוצה ביניהם), ומיעוטם שרכים. בארץ נמצא במועדון זה את את השרכרכים והדנדנה הרפואית: כולם צמחי סלעים וכולם חוזרים ומוריקים כאשר הגשמים חוזרים.

אם כך לא מדובר במין מזופילי, נציג החורש הלח או הביצה הטרופית, אלא בצמח מזרח-תיכוני קשוח, המתמודד עם שפע קרינה ויובש. ועדיין, התנאים אצלנו צריכים להיות מאוד ספציפיים כדי שהשרך היפה הזה יתקיים בטבע של מישור-החוף.

נחל צופית, גבעות מרר, 1.2026