נמצא את זה לא פעם על קירות סלע לחים ומוצלים בגליל ובכרמל: דבר שנראה ספק כמו משהו פטרייתי, ספק כמו טיח מתפורר. זה גרגרי, זה קמחי, זה נע בצבעו בין לבנבן לירוק-כחלחל.
זאת חזזית מהסוג Lepraria.

אחד המאפיינים המיוחדים בסוג זה (הכולל עשרות מינים) הוא היעדר מוחלט של רביה זוייגית. החזזית לעולם לא מייצרת גופי-פרי, אלא מתרבה בעזרת סורדיה (soredia): גרגרים קטנים של חזזית, המכילים בתוכם כבר תאי אצה, והיכולים להתחיל מושבות חדשות, זהות גנטית למושבת האם. פתרון זה התפתח בין החזזיות יותר מפעם, שכן האלטרנטיבה היא לאלץ את נבגי הפטריה להתחזז עם אצות שהם יצטרכו למצוא בשדה - משימה לא קלה!

מעניין לראות כי בסוג המדובר מעולם לא הייתה חזרה לרביה זוויגית. היא נעלמה וזהו. דבר שלא נעלם הוא היכולת של החזזית לקלוט תאי אצה מבחוץ. מחקר* שבדק את המתאם בין שושלות של אצות לשושלות של Lepraria, מצא שאין באמת מתאם. אף שכל מושבה מקבלת אצות בתורשה, קליטה תכופה של אצות מהסביבה מונעת היווצרות של שושלת מקבילה של אצות סימביונטיות .
הופתעתי לטובה למצוא את החזזית הזאת בנחל צופית, בגבעות מרר, על קיר אדמה לח, מוצל ומכוסה טחבים במפנה הצפוני. זאת חזזית מיוחדת, בנטייתה לגדילה בצל מלא ובמיקומים המוגנים מגשם, כאשר הלחות מגיעה אליה מהקיר עצמו. התנאים המתאימים לה במישור-החוף הם נדירים, ואם נמצא אותה צומחת בחבל-ארץ זה, תהייה זו תעודה לאיכותו הגבוהה של בית-הגידול.
בישראל תועד רק מין אחד מהסוג: Lepraria nivalis. אני כלל לא בטוח שהפרט בתמונה שייך אליו. עכשיו אני יודע שיכולתי להגדיר את החזזית בשדה (או לפחות להפריך את זה דהיא שייכת למין המוכר), על-ידי הארתה באור אולטרא-סגול. L. nivalis אינה זורחת, בעוד שהמין L. incana, שנראה מאוד דומה לפקטים שבתמונה, זורח בלבן-כחלחל, ולפעמים בכתום חלש.
תמונות נוספות בתגובות.

נחל צופית, גבעות מרר, 1.2026