בשדות סביבנו יש גיריות (Meles meles). הן נחבאות וביישניות, אבל עקבות, מחילות וצילומי מצלמות שביל מגלים כולם שהן שם.
מי מאיתנו שגדל על "הרוח בערבי הנחל", אולי מדמיין את מר גירית יושב במאורותיו, מרכיב משקפיים, קורא עיתון ומקנח בתה וביסקוויטים. אבל על אף שהגיריות שלנו הן מאותו המין כמו אלה האנגליות*, הן בכל-זאת תושבות אגן הים-התיכון. מחקר שנערך בספרד (הדומה לישראל באקלים, במגוון המינים ובשימושי הקרקע) הראה שלגיריות באזורנו יש מאכל אחד שהן אוהבות יותר מכל: זיתים.
זיתים, שנאספו בכרמים במהלך הקיץ, הסתיו והחורף, היוו חלק משמעותי ממזון הגיריות. תכולת השמן הגבוהה הפכה אותם למאכל מזין מאוד. פירות אחרים שנאכלו, היו אגסים ותאנים. חיפושיות, ובמיוחד זחלי זבליתיים, היו מקור מזון חשוב אחר, אך הוא הפך לקריטי במיוחד במהלך האביב, כאשר אספקת הזיתים אזלה. יצורים נוספים שהגיריות במחקר אכלו כללו ביניהם קיפודים, נברנים, ביצי ציפורים, נחשים, סלמנדרות, קרפדות וחולייתנים אחרים.
גיריות לא מטפסות על עצים, כך שהן אינן מזיקות לכרמים ולמטעים. הן כן נוברות ומחסלות כמויות גדולות של דרני זבליתיים, המהווים לעתים מזיקים חקלאיים. נראה שגיריות הים-התיכון מסתמכות במידה רבה על חקלאות מסורתית עבור מזונן. ניהול נכון של שטחי חקלאות בצד השטחים הטבעיים - כמו שנעשה במשך אלפי שנים - יכול לאפשר את שגשוגם של בעלי-חיים אלה גם בעתיד.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 12.2021
*מאז כתיבת הפוסט, המין פוצל.