זאת הפעם הראשונה בה צילמתי מריון מצוי (Meriones tristrami). אם לחולות יש את הגרבילים, בעוד לקרקעות הכבדות יש את נברן השדה, המריון המצוי הוא המכרסם של ארצות החמרה. זה לא כי הוא מוגבל לאזור זה. כלל לא: הוא נפוץ ברחבי מרכז וצפון הארץ, במגוון קרקעות, ומישראל תפוצתו משתרעת צפונה עד הקווקז. זה פשוט שהוא כוללני מספיק כדי להיות אחד המכרסמים המעטים החיים בקרקע זו, שאין יונקים המתמחים בה. המכרסמים האחרים החיים בקרקעות חמרה הם ברובם בעלי תפוצה רחבה אף משל המריון!
על אף היותו מין נפוץ, שאת מחילותיו קל למצוא בשטח, הוא יצור חמקמק וביישן, ונראה אך לעתים רחוקות בסיורים.

מרחבי רחובות, 9.2019
***

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": מריונים (.Meriones spp) וגרבילים (.Gerbillus spp).
תת-משפחת הגרביליים, שבמשפחת העכבריים, היא קבוצה טקסונומית הנפוצה בחלקים השחונים של העולם הישן ומיוצגת בישראל על-ידי ארבעה סוגים, בהם 11 מינים (שזה מדהים, כי במרכז ומערב אירופה אין בכלל! אפילו לא באיבריה). במישור החוף מצויים ארבעה מינים בלבד: מריון חולות, מריון מצוי, גרביל חולות וגרביל החוף. הגרבילים מצויים אצלנו בחולות בלבד, כאשר גרביל החולות מאכלס את ראשי החוליות וגרביל החוף מאכלס את השקעים ביניהן. מריון החולות, הגדול בין הארבעה, חי בחולות הנודדים, בעוד המריון המצוי מאכלס את שאר בתי-הגידול של מישור-החוף. מצפון לירקון אנחנו נשארים עם שני מינים בלבד, וחלוקת בתי-הגידול הופכת פשוטה: גרביל החוף חי בכל החולות והמריון המצוי מאכלס את כל בתי-הגידול באשר הם.
הזכרונות המעניינים שלי מהגרביליים לא מגיעים ממישור-החוף, אלא משירותי הצבאי בדרום הנגב. המפגש הראשון שלי עם גרביל התקיים בחדר הכוננות - זה שבו חיילים ישנים בין שמירות. המכרסם הצהוב הזעיר נכנס בריצה אל החדר, עשה סיבוב מבוהל בין המיטות המתקפלות, ומשהצליח למצוא את דרכו חזרה, נעלם. התגובות הרמות והנרגשות שביקור זה עורר אצל הנוכחים נעו בין גועל לבהלה. לעיניי הלא-מאמינות קמו כל החיילים הגיבורים ממיטותיהם ובצלילי בכיינות רמים עזבו את חדר הכוננות והלכו לישון בחדריהם. אני חזרתי לקרוא את ספר הפנטזיה התורן, במחשבה שבכך העניין נגמר, אך כששבתי למחרת מהשמירה, שמעתי צלילי פרפור מוזרים שהגיעו ממאחורי המבנה. שם ראיתי לראשונה מלכודת דבק. על המלכודת, לצד כופתאות הפתיון הצבעוניות, פרכס גרביל מדמם ומבועת. רגליו החזקות לא הועילו בשחרורו, אך הרקידו את כל המלכודת. במחשבה כי הורעל מהפתיון, גאלתי אותו מיסוריו. הנה הייתה לפניי דוגמה לאופן בו פחדנות, בורות ופינוק מניעים אנשים למעשי אכזריות. כעת הם ישנו בשלווה בחדר הכוננות.
יש לי זיכרון נוסף מאותה תקופה: מדי פעם היו שולחים אותנו לשמור על מוצב קטן ומרוחק באמצע אחד החלקים היבשים ביותר של הנגב. לא היה שם דבר מלבד גדר, קראוון ומגדל שמירה - ועל כן הטבע היה שמור למדי. שם, כשישבנו בלילות האביב במרפסת הקראוון, היו מגיעים אלינו מבקרים בדמות גרבילים זריזים וחרישיים, ארוכי זנב ושחורי עיניים. פרוותם הבריקה בזהב לאור מנורות הלהט. הם היו באים בשביל פירורי האוכל שלנו ומסתובבים בין רגלינו ללא פחד. במקרה הזה, חבריי לשמירה לא חששו מהם, ואף כיבדו אותם בכמה גרעינים שחורים. תוך מספר דקות הם אכלו מידינו (דבר שאין לעשות עם חיות בר, אבל מה ידענו?). את עיני תפס גרביל זקן, גדול, מסורבל, קצוץ זנב ומכוסה בצלקות. הוא היה האמיץ ביותר, והסתובב בחשיבות עצמית במרפסת. בדיעבד הבנתי שזה לא היה גרביל, אלא מריון מדבר - מה שהסביר את גודלו ואת זנבו הקצר. אך הצלקות היו שלו להתפאר בהן. כאשר נשלחתי לאותו מוצב כעבור שנה, המכרסמים לא היו שם. אני חושש שהם הודברו, כנהוג בצבא.
-
מה למדתי בזמן הציור: אני חייב להגיד שלא היה לי פשוט להבדיל בין גרביל למריון. לקח לי כמה חודשים לאזור אומץ ולטפל בנושא, כי במשך זמן רב הם כולם נראו לי אותו דבר. אולי אשמה בזה מערכת החינוך, שכן ה"גרבילים" בפינות החי שלנו הם מריונים מונגוליים, שלנצח קובעים בזכרוננו את התמונה הלא נכונה.
בעיקרון, הגדול בגרבילים קטן מהקטן במריונים, כך שאם יש לנו קנה מידה, אין כל בעיה. אבל בשטח קשה לאמוד גודל. לגרביל גם זנב הארוך מגופו, בעוד זנבות המריונים שווים לאורך גופם או קצרים ממנו. אצל רוב הגרבילים יש גם הרבה לבן על הפנים, אבל זה לא בכל הפרטים והמינים. גרביל החולות קל לזיהוי (בין מיני החוף) כי אין לו ציצית שחורה בזנב. ואם ראיתם מין מהגרביליים על אדמת חמרה - זה בבירור מריון מצוי.
***

גבעת השיטה המלבינה מלאה מחילות. בין אם אלה מחילות של חרקים, עכבישים זוחלים או יונקים, כמו מחילת המריון המצוי (Meriones tristrami) שבתמונה. מחילות יכולות להתקיים באותו המקום במשך שנים, ולהיות בשימושו של בעל-חיים אחד, משפחה אחת, או דיירים שונים לאורך הזמן.
רבים מבעלי-החיים השוכנים במחילות אלה יוצאים לשחר מזון בשדות המקיפים את השמורה. אבל רובם לא יכולים לחיות בשדות, עקב העיבוד השנתי. לכן, בסוף היום (או הלילה) חוזרים כל היצורים למשכנותיהם הקבועים בגבעת השיטה.
זה ההבדל הגדול שאפילו שמורה קטנה יכולה לעשות.

שמורת השיטה המלבינה ישרש, מרחבי רחובות, 11.2019
***

כשראינו את החתול משחק במשהו, חשבנו שתפס עכבר. כשהוא הפסיק, שיערנו שכמו חתולי המחמד שלנו, הוא למעשה שיחק בחפץ דומם ואיבד עניין. אז התקרבנו לברר וראינו שהחתול ממתין ליד מיכל פלסטיק ריק, ושממתחת למיכל מבצבץ זנב. במחשבה שהזנב שייך לחולדה צעירה, הרמנו את המיכל וגילינו תחתיו את המריון המצוי (Meriones tristrami) שאינו מזיק עירוני, אלא חיית בר המהווה חלק ממערכות אקולוגיות בריאות בצפון ומרכז ישראל*.
בכך שחתולים עירוניים זולגים לשטחים טבעיים וצדים חיות בר אין כל חדש. אף שהם שונים בהתנהגותם מחתולי הבר של פעם, חתולים בהחלט מסוגלים לקיים את עצמם בלי עזרתנו, והשדה מהווה בשבילם בית-גידול מתאים. הבעיה מתחילה בכך שהעיר מקיימת אוכלוסיית חתולים מאוד צפופה, ומציפה את השטחים סביבה בהרבה יותר חתולים מששטח טבעי מקיים בדרך-כלל. כתוצאה מכך, יונקים וציפורים שהיו יכולים לחיות בשלום בקרבת ישוביינו, מתמעטים ואף נעלמים מאזורים אלה. במישור-החוף, בו כמעט כל שטח פתוח קרוב לעיר, "המדבר האקולוגי" שהחתולים יוצרים הוא נרחב במיוחד.
הפסקת האכלת חתולי רחוב (כי הם חיות בר) ושמירת חתולי המחמד בבית (כי הם לא חיות בר) יכולה לתרום להקטנה משמעותית של לחץ הטריפה המופעל על השטחים הטבעיים בקרבתנו.
למריון (ככל הידוע לנו) שלום.

מרחבי-רחובות, רחובות, 11.2020

*במקור כתבתי שהוא חיית בר מוגנת. באופן אבסורדי, הוא אחד מהיונקים המעטים שאינם מוגנים. תודה לאור קומאי על התיקון.