פירות הסוג שזיף (Prunus) מורכבים ממספר שכבות ברורות: קליפה הנקראת אקזוקרפ, חלק בשרני הנקרא מזוקרפ, חלק קשיח הנקרא אנדוקרפ (והמהווה את קליפת הגלעין) ובאמצע נמצא הזרע עצמו. בישראל מגדלים מספר מינים השייכים לסוג שזיף, שמקורם באזורים ממוזגים של אירואסיה. בין אלה: אפרסקים, משמשים, דובדבנים, שזיפים ועוד. המשותף לכל אלה הוא שהחלק הנאכל בהם הוא המזוקרפ הבשרני. השקד המצוי (Prunus dulcis) נבדל מהשזיפים התרבותיים האחרים בכך שהוא בוית באזורנו, ובכך שהחלק הנאכל בו הוא הזרע. המזוקרפ של השקד הוא דק ומר*, והוא נושר בזמן הבשלת הפרי, ובכך חושף את הגלעין המגומם האופייני. בזני שקדים מודרניים בררו את האנדוקרפ כך שיהיה רך ודק, וקל לקילוף בידיים. שקדים שאנחנו מוצאים בשדה (ביניהם לעתים שקדים מרים, רעילים) שייכים לזנים מסורתיים יותר, בהם הגלעין שמר על צורתו, ולא קשה לראות את דמיונו וקרבתו לצמחים דוגמת האפרסק.
גבעות טירת שלום (אנ"מ נס-ציונה), 11.2021
*שקדים ירוקים בכל-זאת מהווים מאכל מסורתי בישראל.