ציפור נוחה.
בעונה הגשומה השדות מלאים ציפורי שיר קטנות: עלוויות, סבכיים, גבתונים ומה לא... אבל את רובן אנחנו רואים לרגע אחד חטוף, בלי לזהות, שלא לדבר על לצלם. לא כן הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola). עוף קטן זה שומר בגאון על הטריטוריה החורפית שלו, מנקודת תצפית על חפץ גבוה. הן הנקבה והזכר שומרים על נחלתם, וניתן לראותם ולזהותם בקלות. הם אינם בורחים במהירות ומאפשרים לצלמים חובבים להתקרב ולצלם.
שדות אור-יהודה, 11.2018
***

אם לא ראינו דוחל שחור-גרון (Saxicola rubicola), האם זה באמת חורף?
והאם חשבתם פעם על כך שהציפורים שמסמלות אצלנו את הסתיו, מסמלות עונות אחרות בארצות אחרות? הרי אם תסעו לצ'כיה, ותראו שם דוחל זכר יושב ועל ענף ומתצפת - זה יהיה סימן לכך שהגיע הקיץ!

עמק גלילות, 11.2019
***

קל לשכוח כי רוב ציפורי השיר שלנו הן, למעשה, טורפות.
הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola), המשתמש במקורו הדק לתפיסת חרקים, הוא קרניבור רציני בהרבה מהעורב האפור, הניזון מצמחים ובשר כאחד.
יכול להיות שהמבנה העדין של הציפורים הקטנות מטעה אותנו, אך אלה ענייני פיזיקה בלבד:
ככל שהמאסה רבה יותר, לחומרים יש חוזק יחסי נמוך יותר. לכן פילים זקוקים לרגליים עבות, אבל פוני, בעל פרופורציות דומות, יסתדר עם רגליים דקות, מבלי שאלה תישברנה. ציפורי שיר ויונקים קטנים זקוקים לרגליים דקיקות, לא יותר מזרדים, כדי לתמוך בהם ביעילות. גם למקור הצר יש חוזק מבני מספיק בגודל הזה, ללא הצורך בעיבוי נוסף.
מה, אם כן, קשה לעשות בגדלים הללו? לשמור על חום גוף. שוב, חוקי הפיזיקה. לכן לעופות קטנים יש כיסוי עבה של נוצות מתאר, המקנה להם מראה עגלגל, גם אם גופם העירום הוא רזה ודינוזאורי בהרבה. בגודל כזה קשה גם לראות. איכות התמונה המתקבלת תלויה בגודל העין, מה שאומר שהיא אינה יכולה להיות קטנה באופן פרופורציונלי לשאר אברי הגוף. לחולייתנים קטנים, כדוחלים ועכברים, יהיו עיניים גדולות יחסית.
כל התכונות הללו תורמות למראה החמוד של הטורפים הקטנים סביבנו (אפילו אם מסתכלים על חתול לעומת טיגריס), אך בהחלט לא מפחיתות מקטלניותם.

עמק הנרקיסים, גלילות, 2.2019
***

הגשמים מאחרים, אבל לפחות הציפורים הנודדות כאן.
אך באיזה מחיר?
מחקר שנערך בשנות התשעים במרכז הנגב בחן את נוכחות הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola) במשך החורף. ציפור שיר זו היא מהחורפות הבולטות ביותר בארץ. הדוחלים מגיעים הנה בסתיו, יוצרים זוגות זמניים של זכרים ונקבות, וכל זוג תופס טריטוריה. אם הכל הולך כשורה, הזוג נשאר בטריטוריה עד שמגיעה העת לחזור צפונה, לאזורי הקינון.
החוקרים טיבעו מספר דוחלים בתחילת כל עונה במשך עשור, ועקבו אחריהם עד האביב. בחלק מהשנים כמעט כל הציפורים נשארו בנחלותיהן מנובמבר עד פברואר. באחרות אחוז גבוה מהציפורים נעלמו. כותב המאמר משער שרובן מתו.
מה היה שונה בין השנים הללו? שני משתנים נמצאו במתאם מובהק לשרידות הדוחלים: הזמן בו מתחילים הגשמים, ושפע החרקים בטריטוריות. שפע החרקים מושפע ישירות מהגעת הגשמים, וחיי הדוחל תלויים בחרקים. בשנים מסויימות החורף איחר, ואוכלוסיית הדוחלים התרסקה, ולא השתקמה גם אם המשך החורף היה גשום. מעניין לציין שעיקר הקורבנות היו זכרים צעירים ללא בת זוג, מה שרומז על כך שהזיווג האפלטוני של עונת החריפה הוא בעל יתרון הישרדותי.
כל זה נכון לנגב, בו המשאבים מוגבלים מאוד. האם זה נכון גם למקומותינו הים-תיכוניים? לא ממש ברור. כנראה שהשפע היחסי של חרקים בחצי הצפוני של הארץ יכול לרכך את ההשפעה של איחור הגשמים. מצד שני, בצורות הסתיו הפכו לקשות יותר מאז שהמחקר נערך, ואולי כבר הגענו לרמות העקה המורגשות בשנה שחונה במדבר.

מרחבי-רחובות, 11.2021