לפגוס של השבלולים.
שבלולית פיקארד (Xerocrassa davidiana picardi) הייתה תת-מין של שבלולית הכורכר. היותה אנדמית לרכס השלישי - הלוא הוא הרכס של רמת-גן/גבעתיים, היה בעוכריה. כיום אנחנו מוצאים רק קונכיות ריקות שלה, כמו אלה שבתמונה.
אנדמיות של שבלולים אינה דבר נדיר. רכיכות יבשה הן יצורים איטיים בלי הרבה תכסיסים להפצה למרחקים. אם בית-הגידול המועדף אינו רציף, הם מתקשים לעבור בין הכתמים שלו.
רכסי הכורכר של מישור החוף הם בבחינת ארכיפלג עבור חלזונות חובבי-סלעים. שטחי הקרקע בין הכורכרים אינם מתאימים למינים אלה, כך שההפצה מההרים אל הכורכר ומרכס כורכר למשנהו היא דבר קשה ונדיר. אם חלזון שכזה צולח את ים החמרה ומתבסס ברכס כורכר, הוא יימצא בבידוד מאוכלוסיית המקור. בבוא הזמן תוכל האוכלוסייה החדשה להתפתח לתת-מין או מין חדש.
שלושה מינים של חלזונות אנדמיים לסלע הכורכר: שבלולית הכורכר, לבנונית אהרוני ושיננית סגלגלית (האחרונה חוטאת מעט בחמרה). בנוסף, ידועים תתי-מינים ואוכלוסיות מגומדות של מיני חלזונות אחרים - כל אוכלוסייה כזאת לרוב מוגבלת לרכס ספציפי. ביניהן, יש לפחות עוד שתי אוכלוסיות שפיתחו את צורת הבורג של שבלולית פיקארד: מצד אחד לבנונית טבורית בקיסריה ומהצד השני, שבלולית המדבר בכורכרי דרום פלשת. אני מניח שהצורה המוזרה אינה התאמה לסביבה, אלא תוצאה של סחף גנטי*.
*- כאשר תכונה תורשתית ללא יתרון השרדותי נפוצה באוכלוסייה בעקבות אירועים אקראיים באוכלוסייה קטנה.
גבעתיים, 12.2016