הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": זאבן הצריחים (Lycosa piochardi)

את ציור הליקוזה – זאבן הצריחים - דחיתי במשך זמן מה, לא כי לא היה לי מה להגיד עליה, אלא להפך, כי יש לי כל-כך הרבה. אחרי הכל, זה בעל-חיים שאני חוקר כבר שמונה שנים, לאורך שני תארים.
אני אוהב זאבנים (Lycosidae) מאז ילדותי, בה התוודעתי לזאבנים הנפוצים, בני הסוג הוגנה (Hogna). על הסוג ליקוזה קראתי, אלא מה, בויקיפדיה, כשהייתי בתואר הראשון. שם היה מתואר המין Lycosa tarantula - הזאבן הגדול באירופה והמין שנקרא טרנטולה לפני ששם זה עבר אל הפרווניות. עוד קראתי על כך שמין זה אינו מצוי בישראל, כך שהבנתי בהשלמה כי אצטרך להסתפק בחברת ההוגנות, הקטנות יותר.

עבודתי הראשונה עם עכבישים הייתה אחרי התואר הראשון. היא הסתכמה במיון פרוקי-רגליים משומרים מתוך מלכודות נפילה. עקב ריח החומצה החד של החומר המשמר, לא הייתה ברירה אלא למקם אותי במרתף של הגן הזואולוגי בתל-אביב, הרחק משאר בני-האדם. שם אירחו לי חברה כמה חולדות ועכברים, קומץ קוצנים נמלטים, ערימה של מלכודות מכרסמים (בהן לפעמים השתמשתי) והמוני ארגזים של עצמות יונקים מתוך חפירות ארכיאולוגיות. כדי לשבור את המונוטויות של העבודה (ולחנוך את הסמארטפון הראשון שלי) התחלתי להאזין לפודקאסטים, ובמהרה גם לספרי אודיו. בין אלה מצאתי את אחד מכתביו של האנטומולוג הידוע אנרי פאבר (Jean-Henri Fabre), שחקר התנהגות של פרוקי-רגליים בצרפת של סוף המאה ה-19. הספר שמצאתי עסק בעכבישים והקדיש שלושה פרקים שלמים לזאבן הטרנטולה.

מתוך ספר זה גיליתי כי הזאבן המדובר יכול לחיות מספר שנים, כי הוא חופר מחילה עמוקה המוקפת גדר של זרדים ומשי, כי הארס שלו יכול להרוג חולייתנים קטנים, ופרטי מידע רבים אחרים.
נראה כי באותה שנת 2012 דברים קרו בהרף עין, כי הנה עברו חמשה חודשים ועמדתי במקום אחר לחלוטין בחיים: כעת הייתי סטודנט לתואר שני, שניצב על ראש גבעה יבשה באזור מודיעין, וצפה בשניים מהמנחים העתידיים שלו חופרים בזהירות מחילת זאבן. הראשונה - אפרת - הייתה האחראית לשינוי בחיי ונשארה המנחה שלי מאז ועד היום. השני - רוברט - הגיע מאוסטרליה כדי לתת קורס על עכבישי קרקע. הזאבן בתחתית המחילה היה צריך לבוא איתנו, כחומר לקורס.
החפירה הסתיימה בפתאומיות, שכן לזאבן נמאס והוא עלה חיש ממחבואו וקפץ החוצה - קופא בתנוחה מאיימת על הקרקע ומביט בנו בתוקפנות עם שמונה עיניו החרוזיות. זה היה הזאבן הגדול והאפור ביותר שראיתי מעודי.
"זאת הוגנה" - אמרה אפרת.
"לא" - אמר רוברט - "זאת ליקוזה."

כך התוודענו לקיומן של ליקוזות בישראל, ומהנקודה בה הצביעו לנו על אחת, פתאום הן היו בכל מקום. הן נמצאו בהרים ובעמקים, בסלעים ובחולות, בנגב הצחיח ובגליל הגשום. כמובן שאזי גילינו אותן בחומר המשומר שמיינתי לפני-כן, ואף בספרים על הטבע של ישראל - שם הופיעו (עקב בלבול בעולם הטקסונומי) תחת השם הוגנה, כמובן.
עבודת המאסטר שלי, על זאבני ישראל, רק גירדה את פני-השטח, בעוד הדוקטורט שלי, על הליקוזות בישראל, עוד לא הסתיים. עוד לא גיליתי הכל ולא פרסמתי כמעט דבר. אך יש דברים שאני כבר יכול לספר:
זאבן הדלתות הוא מין הזאבן הגדול בישראל (מדדתי), אם כי קיימת משרעת גדלים רחבה ולעתים פוגשים בוגרים קטנים למדי. שני הזוויגים דומים בגודלם, אך כל הפרטים הגדולים ביותר הם נקבות (ואני לא יודע למה). בקיץ מתחילים לראות פרטים גדולים למדי. הם מתבגרים בסוף הקיץ ומזדווגים בסתיו. בסביבות אוקטובר מתחילים לראות נקבות עם צעירים על גבן.
פעילות זאבן הדלתות היא לילית בעונה החמה. עיניו מרצדות בצהוב ירקרק לאור פנס הראש - מה שמקל מאוד על מציאתו. לעתים ניתן לראות עיני זאבן ממרחק עשרים מטרים. ההחזר מהעיניים כה חזק, עד כי גם זאבונית זעירה, שאינה טובה אף למאכל ליקוזות, יכולה להידמות בתנאים אלה לזאבן גדול. הדרך להבדיל, כך גיליתי, היא לא לפי חוזק האור, אלא לפי מהירות ריצודו. עקב מבנה עין העכביש, האור מרצד כאשר מתחלים להתקרב אל מקורו. אצל עכבישים קטנים הוא מהבהב מהר, אך אצל זאבן הדלתות הוא מהבהב בעצלתיים.
כל המידע הזה, אף כי הוא מעניין לחובב הטבע, אינו מוערך מאוד על-ידי הממסד המדעי, המעדיף גנטיקה, אבולוציה וביוכימיה. וכאן נוצרת בעיה בכתיבה אקדמית, בה הכותב נדרש להביא ציטוט לכל קביעה הקיימת בטקסט. כאשר כתבתי את עבודת המאסטר שלי, למשל, לא הייתה לי בעיה למצוא מאמרים המדברים על האבולוציה של הסוג ליקוזה בעידן הפליוקן, אך כשבאתי לבסס משפט כמו "הזאבן הגדול חי מספר שנים" גיליתי מחסור מדאיג במאמרים בנושא. כאן כמובן פניתי אל ספרו בן המאה של פאבר, לו הקשבתי עוד לפני שידעתי באיזה מסלול יתקדמו חיי. כמה טוב שבמדע אין חשיבות לגיל המחקר, ועבודתו של חוקר טוב נשארת נכס חשוב לכל הדורות הבאים.
***

מה למדתי בזמן הציור: לא אפרט כל מה שלמדתי, כי את הליקוזה ציירתי בקפידה, ועל אף שחדר העבודה שלי מילולית מלא ליקוזות, עדיין גיליתי דברים חדשים. גיליתי שעל הקולית (הפרק הארוך של הרגל, הקרוב לגוף) יש כתם חום בו לא הבחנתי. הפתיע אותי כמה שתווי הפנים מודגשים בשחור. וגם הפתיע אותי (ולא אמור להפתיע, הרי אני חוקר את זה) כמה הן מגוונות בצבע. אספתי להשוואה תמונות ליקוזה רבות. כביכול יש לכולן אותה דוגמה על הגב, אבל אצל חלקן הדוגמה שחורה על-גבי בז', בעוד אצל אחרות זה רק מתאר עמום על-פני גוף צהוב-חול. הסיבה למגוון המבלבל טרם התבררה (אך כאמור, המחקר עוד לא נגמר).

***
***

אני שמח לשתף אתכם במאמר חדש שלנו, שפורסם היום (26.7.2022) בכתב-העת האירופאי לטקסונומיה (קישור בתגובות).
המאמר הזה הוא התוצר החשוב ביותר של הדוקטורט שלי, ונכתב בשיתוף עם המנחים שלי (אפרת גביש-רגב ואריאל צ'יפמן) ובנוסף, מירה כהן מהאוניברסיטה העברית, וז'וליאן פטיון מאוניברסיטת רן בצרפת.
המאמר עוסק בסוג ליקוזה (Lycosa) בישראל (וקצת בשכנותיה) ומכיל גם דיווח ראשון של הסוג גאוליקוזה (Geolycosa).
תוכן המאמר בקצרה:
ליקוזה וגאוליקוזה הן עכבישים גדולים, החיים במחילות, ממשפחת הזאבניים. בראש המחילות לרוב תוספת האופיינית לכל מין: צריח או דלת.

1) 'הגאוליקוזה הצפונית' (Geolycosa vultuosa) היא מין האופייני לערבות האירואסיאתיות: מהונגריה במערב, עד אוקראינה בצפון, ועד צפון איראן במזרח. זהו מין הדומה חזותית לליקוזה, אך בעל מבנה חסון ורחב יותר, ובעל עיניים קטנות יותר. את הפרטים מישראל (שני זכרים שהיו פעילים ביום) מצאתי בדצמבר 2016 בכרמיאל, בזמן כנס משחקי-התפקידים 'כרמיקון'. זהו הדיווח הדרומי ביותר של המין. לעתים נדירות מופיע בפייסבוק תצלום של המין מהגליל העליון. עד עכשיו נמנעתי מלזהות אותו נכונה, מחשש לגניבת התגלית. מעט מאוד ידוע על הגאוליקוזה בישראל.

2) הסוג ליקוזה בישראל ושכנותיה מכיל מגוון של מופעים והתנהגויות, ולכן היה קשה לחלוקו למינים. חוקרים שעבדו על פרטים מהלבנט במאה ה-19 וה-20 מציגים תמונה מבלבלת של המצב. פרטים שונים יכולים להיבדל בגודל, בצבע, בצורת כתמי הגחון שלהם, בבית-הגידול, בתוספת למחילה, וכמובן, באברי הרביה (ראו תמונות רבות במאמר). במחקר שלי בחנתי מאות פרטים מלבנון וסוריה עד סיני, בנסיון למצוא חוקיות כלשהי במגוון הזה. בנוסף, הפקנו דנ"א ממספר פרטים המייצגים את המגוון וערכנו פילוגנזה (חישוב של יחסי הקרבה) על סמך הגן המיטוכונדריאלי CO1.
בפילוגנזה זו גילינו כי בישראל מצויים לפחות שלושה מינים:
א) 'זאבן הצריחים' (Lycosa piochardi), הוא מין הליקוזה הנפוץ בכל הטווח: לפחות מסוריה עד סיני, וכנראה אף עד דרום איראן (אם כי שם אנטומיית צינורות אגירת הזרע קצת שונה. יהיה מעניין לראות מה הפילוגנזה תגיד). זה מין פעיל לילה החי תחת השלג בפסגות החרמון, במעיינות ים-המלח, בישימון של דרום הנגב ובשדות תבואה בגוש דן. כמעט כל המגוון בגודל, בצורה ובצבע שייך למין זה. צאו לסיור לילה ולא תמצאו שתי ליקוזות זהות. הצבע נע מצהוב חולי (לרוב במדבר), עד כמעט שחור, בגולן. פשרו של מגוון זה עוד בתהליכי מחקר.
זאבן הצריחים לרוב בונה בפתח מחילתו צריח: הגבהה העשויה משי ושאריות צומח. אבל ידועות גם מחילות שלו ללא צריח. בנוסף, נמצאה מחילה אחת בחולות הנגב בה דיפון המשי לא נעצר בכניסה אלא נמשך לאורך כל המחילה. ונמצאו כמה פרטים שבכלל בנו מסתור מדופן משי מתחת לאבן.
ב) 'זאבן הדלתות' (Lycosa hyraculus) הוא מין חדש למדע. הוא אחיד יותר בהופעתו. הצבע לבנבן-צהבהב, כצבע אדמת הלס. הגודל דומה לשל הזאבן צריחים ממוצע, אך ללא משרעת הגדלים הרחבה. אזור העיניים גדול במיוחד (עכביש חמוד למראה!). אזור התפוצה מצומצם: במרכז ומערב הנגב, ובהמשך של אזורים אלה בסיני. זאבן הדלתות בונה את מחילתו במישורי לס או לס חולי. עקב תנופת הבנייה בנגב, במיוחד במקומות מישוריים, זאבן הדלתות יכול להפוך בקרוב למין בסכנת הכחדה.
כל מחילה מצויידת בדלת העשויה משי ואדמה, ולעתים גם חפצים שטוחים כמו עלים ואבנים קטנות. הדלת מחוברת בציר משי למחילה.
במהלך הלילה זאבנים אלה נוהגים לחכות לטרף ליד המחילה. דלת המחילה נשארת פתוחה לאורך כל הלילה, ועל-כן נתתי למין את התואר hyraculus - הקטנה לטינית (עילגת) של המילה היוונית hyrax: שפן.
ג) 'זאבן הר כרכום' (Lycosa gesserit) הוא המין החדש השני. הוא דומה במראהו לזאבן הדלתות וכנראה בונה מחילה דומה. מין זה ידוע מפרט יחיד שנמצא על-ידי אפרת גביש-רגב בדרום הנגב (הר כרכום). החלטנו להעניק לו מעמד של מין נפרד מזאבן הדלתות על סמך הבדלים באברי הרביה הזכריים והבדלים ברצף הגן CO1.
השם gesserit ניתן במחווה למסדר בנות-גשרית מסאגת "חולית". זאת מתוך רצון לתת שם גיקי, כמו גם המחשבה על המקדשים המסתוריים בהר כרכום, וצורת כתם הגחון, המזכירה גשר תלוי (רק אחר-כך גיליתי ש"בנה גסרית" מהספר לא מהווה עיוות של "בנות גשרית", אלא הוא בכלל צירוף מילים בלטינית).

3) בשנת 2013 פורסמה פילוגנזה של הסוג ליקוזה במערב הים-התיכון. המחקר מצא ש-13 מיני הסוג באזור הנ"ל משתייכים לארבע שושלות, כל אחת עם יחס אחר לחפירת מחילות. החוקרים הסיקו כי הסוג התפתח בצפון-מערב אפריקה, ומשם היגר במספר הזדמנויות צפונה, לאירופה. רצינו לראות איך הליקוזות המזרחיות שלנו משתלבות בסיפור הזה, והאם הן משנות אותו.
שילבנו אותן בפילוגנזה, והתוצאה בתמונה לפניכם (כל שושלת צבועה בצבע עליז אחר). נמצא כי זאבן הצריחים שייך לשושלת של זאבני צריחים, שהייתה ידועה עד כה רק מצפון אפריקה. המין הכי קרוב אליו, Lycosa baulnyi, חי במערב מרוקו, על גבול המדבר. זאבן הדלתות וזאבן הר-כרכום הם מיני אחות, השייכים לשושלת של זאבני דלתות. הם קרובים למין Lycosa oculata ושני מינים נוספים, החיים בצפון אפריקה וכמה מאיי הים התיכון. נראה ששושלת זו נוטה לאבולוציה של מינים בעלי אזורי תפוצה קטנים, אולי עקב תנועתיות מופחתת או דרישות ספציפיות לבית-גידול.
תוספת החומר שלנו תומכת במסקנה המקורית: נראה כי הסוג ליקוזה התפתח בצפון-מערב אפריקה, והיגר במהלך עידן הקרח הנוכחי לאזורים חדשים, בהם התפתחו מינים מקומיים. מעניין יהיה להבין איך זאבן הצריחים התפתח, מה גבולותיו, ומה קורה איפה שהוא פוגש במינים האירופאיים, בגבולו הצפוני.

4) לבסוף ערכנו סקר אקולוגי קטן-היקף, כדי להבין את חלוקת בית-הגידול בין זאבן הצריחים לזאבן הדלתות, איפה ששניהם מצויים, במרכז הנגב. מסקנתנו היא כי זאבן הצריחים שולט לבדו בגבעות סלעיות, בעוד חלקים גדולים של מישורי הלס נשלטים על-ידי זאבני דלתות. איפה ששניהם מצויים בסמיכות, זאבני הצריחים בוחרים לרוב בנקודות משופעות יותר, עם יותר צמחייה, בעוד זאבני הדלתות מעדיפים מיקומים שטוחים וחשופים יותר.
תודה לכל מי שאיפשרו את המחקר הזה וסייעו בו. אני מקווה שהוא יעזור להכרת העכבישים בארץ ולשמירה עליהם, בקרב מומחים ולא-מומחים כאחד. בתקווה אוכל להביא אליכם בשנים הקרובות עוד תגליות זאבנים ישראליות!

7.2022

***
***

זאבן הצריחים (Lycosa piochardi) נקרא כך על שום הצריח אותו בונה עכביש גדול זה. הצריח הוא הגבהה של פתח המחילה, אותה הזאבן יוצר מחומר צמחי המחוזק במשי. תפקיד הצריח עשוי להיות קשור להסתרת המחילה מטורפים, הצללה, ניהול הסירקולציה במחילה או מניעת נפילה של פסולת לפתח.

הצריח השכיח הוא בגובה סנטימטר או שניים, ולרוב משלב בתוכו דגניים יבשים. במקרים מסויימים הצריח שרידי או חסר לחלוטין. אבל לפעמים הוא ממש מרשים. הצריח בתמונה הוא כנראה הגדול ביותר שראיתי: בגובה ארבעה סנטימטרים!
החומר הצמחי הוא יחידות הפצה של תלתן הכפתורים (Trifolium cherleri), שהמבנה האוורירי שלהם הוא אולי מה שמאפשר את ההגבהה הקיצונית של המבנה העדין שלפנינו.

יער חסה, אשקלון, 9.2022
***

איפה הם היום?
באביב 2018, במהלך ביו-בליץ גבעת השיטה, ליד רחובות, אספתי זאבנית צעירה* וקטנה מהסוג Lycosa, מאבקועי סתיו 2017. הבאתי אותה למעבדה, שם אני מגדל אותה על תזונה של זבובים, תיקנים ולאחרונה גם דבורי-דבש. עכשיו היא כבר בת שנתיים. היא הספיקה להתנשל שבע פעמים, אך טרם הגיעה לגודל מלא ויש לה לפחות שני נשלים עד שתהיה בוגרת. אפשר לראות כמה היא גדלה לפי איך שציציות השיער על הבטן שלה (שלא גדלו) נראות גדולות בתמונה התחתונה, אבל בקושי נראות בתמונה העליונה.

ירושלים, 11.2019