אוזנית הכלך
(Pleurotus еryngii)
אבותינו הפלאוליתיים השיגו את כל משאביהם ישירות מן הטבע. הם ידעו כיצד לצוד, ללקט ולכרות, כך שיקבלו את המצרכים הבסיסיים לקיומם, וקצת יותר מזה. עם הגעת החקלאות, עברנו לגדל חלק ניכר ממזוננו ומחומרי-הגלם שלנו; ועם גילוי המתכות, התחלנו להשתמש בחומרים מלאכותיים, שהיו טובים למשימותיהם יותר מהחלופות הטבעיות. ככל שאנחנו מתקדמים לעולם צפוף וטכנולוגי יותר, אנחנו מאבדים יותר ויותר מהקשרים הישירים הללו לטבע. אפילו דברים שממשיכים להיות ניצודים בטבע, כמו דגי טונה, מגיעים אלינו כשהם מבושלים ומחולקים למנות קטנות, מבלי שאי-פעם אפילו נראה את בעל-החיים האוקיאני הענק.
תמורות אלה הן מחוייבות המציאות, שכן עם כמות האנשים בעולם, פשוט לא נוכל להתקיים יותר מציד וליקוט. חקלאות אינטנסיבית ותעשייה של חומרים מלאכותיים הם מה שמאפשר לנו לחיות בכמויות שכאלה על-פני כוכב לכת אחד קטן - ועוד לחיות טוב. דמיינו מה היה קורה אם כולם היו יוצאים עכשיו ליערות, כדי ללקט עץ לחימום בתיהם, או אפילו משהו הנחוץ בכמויות קטנות, כמו עשבי תיבול. הטבע הנותר בארצנו אינו יכול לספק את הדרישות.
האם הציד והליקוט צריכים להיעלם מעל-פני האדמה? כאורח חיים, אולי, אבל במקרים מעטים ניתן לשמרם כתחביב. ליקוט פטריות, הפופולרי כיום בישראל, הוא אחד מאותם שרידים של חיינו הקודמים. המלקטים צריכים להיות בעלי היכרות טובה עם האורגניזם שהם צדים, הם צריכים להיות קשובים לעונות ולהפגין התמצאות בשטח. אבותינו כנראה גם הכירו פטריות דוגמת אוזנית הכלך (Pleurotus еryngii) הנחשקת, אך בעוד המלקטת והמלקט המודרניים חוזרים הביתה עם סל פטריות, האדם והאישה הקדמונים היו בוודאי מוסיפים לסל שלהם גם כמה צבים, חלזונות ועופות למאכל, קליפות עץ לסיבים, קנים לייצור כלים ודברים טובים אחרים בהם יוכלו לעשות שימוש בביתם. כעת רק הפטריות (ואולי קצת עשבים) נשארו בסל, אבל ההרגשה היא אותה הרגשה.
בחיינו החדישים איננו זקוקים לפטריות בר, אך בהיותן משאב מתחדש, איני רואה נזק בליקוטן - והמנהג בהחלט מחזק את הזיקה ביננו לבין הטבע: הדבר הזה שמקיים אותנו בלי שבדרך-כלל ניתן עליו את דעתנו. מי שמלקט פטריות הוא מי שלבסוף יגן על שדות השיחור שלו מפני הרס ופיתוח.
והרי הפטריות אינן הנושא כאן - שכן בקניון שיבנו על השדה התורן אפשר יהיה לקנות פטריות ירדן, שהן כמעט זהות לאוזנית הכלך. הנושא הוא הקשר האחרון שלנו לאבותינו הקדמונים, ואף לאבותינו לפני מאה שנה, שהיו, לא מבחירה, חלק הרבה יותר אינטגרלי מהטבע. הקשר שלנו אולי התרופף, אבל הצורך בו נשאר, וכיום מורגש יותר מתמיד.
גבעת בשיט, עשרת, 12.2020



