הסלע הנמוך הזה, שגורם למונטה-כריסטו להיראות כמו יעד חופשה מפנק, הוא שגביון, הידוע בכינויו "אי האהבה". אי זה נכלל בשמורת הטבע הימית ראש-הנקרה-אכזיב. שגביון מהווה את אחת הפסגות של רכס הכורכר העומד כקילומטר ממערב לחוף הגליל. כיום הוא מהווה בית-גידול חשוב לבעלי-חיים ימיים (לפחות אלה ששרדו את התחממות הים), אך בעבר היה רכס חופי, בדומה לאלה של יפו או נתניה. אפשר לדמיין את החבצלות פורחות בראשו, את השרקרקים המקננים בצלעותיו, וגם את האנשים הבונים עליו את בתיהם.

מפלס הים עלה וירד פעמים רבות במהלך תקופת הקרח הנוכחית, אך בתנודות אלה חלה מגמה, שכן בכל פעם שהים עלה, הוא עלה פחות, ובכל פעם שהוא ירד, הוא ירד עמוק יותר. רכסי הכורכר שנוצרו מהתאבנות הדיונה החופית, מסמנים את מפלס הים בתקופות שונות. אלה הרחוקים מהים, הם העתיקים יותר. זה מרמז על כך שהרכס של אכזיב הוא חדש יחסית, וגם על כך שהיום אנחנו נמצאים (עוד טרם משבר האקלים) בתקופה של מפלס גבוה, במהלכה שטחים גדולים של מישור-החוף הפרהיסטורי נמצאים במצולות.
אני תוהה אם משהו יישאר מהרכס הזה אם וכאשר הים ייסוג בפעם הבאה.

חוף אכזיב, 9.2021