שטצדי יבשה
(Talitroides alluaudi)
דמיינו טיול שליו בפרדס, ולפתע, בהמשך השביל מופיע קיפוד-ים, הרועה לו על העלים היבשים, או איזו שושנת-ים אדומה, הצמודה לבסיס אחד הגזעים! זה, כמובן, ייראה לא הגיוני בעליל.
אבל דבר כזה קרה לי.
המקרה היה לפני כעשרים שנה. הלכתי לבקר בפרדס האבוקדו שליד יוהנה ז'בוטינסקי, בשדות המזרחיים של ראשון-לציון. מטעי אבוקדו, במיוחד הישנים והמוזנחים שבהם, נראו לי תמיד כמו יערות הערפל של הרי וירונגה. היה שם צל כבד של עלים ירוקים, היו שם טרמיטים וחלבלובים טרופיים, ואלף יצורים מוזרים אחרים. ביום הקיץ ההוא הבחנתי בכמה שהעלווה על רצפת המטע לחה מההשקיה. מתוך סקרנות הסטתי את שכבת העלים העליונה, ומתחתיה היו המוני פרעושים, שהחלו לשגר את עצמם לאוויר בקפיצות מרשימות. חפרתי עוד קצת. אחד הפרעושים, שהוחרד משגרת יומו ברקבובית, נפל לרגע על הצד ואיפשר לי לראות אותו.
זה לא היה פרעוש.
זה היה סרטן. ואין הכוונה לטחבית או כדרורית, אלא למין בסדרת השטצדאים (Amphipoda). הכרתי שטצדאים בנחלי הצפון. הכרתי שטצדאים בים ובחוף - שם הם חיים בין האצות ומכונים "פרעושי חול" בשל יכולת הקפיצה שלהם.
אבל היינו במרחק עשרה קילומטרים מן החוף. מה, בשם פאו-אמה הגדול, קורה כאן?!
היום אני יודע.
אמנם סדרת השטצדאים היא גדולה ומגוונת, משפחה אחת מתוכה גלויה לנו יותר מהאחרות: Talitridae, משפחת השטצדאים היבשתיים. קבוצה טקסונומית זו הסתגלה לבית-הגידול החופי, ולחיים בחול לח או באצות שנשטפו לחוף. אלה, כמובן, פרעושי החול שהוזכרו. ההתאמות שלהם לחוף כוללות עמידות רבה ליובש ולנשימת חמצן אטמוספרי. התאמה חשובה נוספת היא יכולת הקפיצה, המעניקה למין זה ניידות ביבשה - זאת לעומת המינים הימיים, המסתמכים על זרמי הים להפצתם. מתוך משפחה זו צמחו לפחות שתי שושלות שעזבו את החוף ועברו לחיות ברקבובית של יערות-גשם. הדגים עשו את המעבר ליבשה פעם אחת (ולא. היבשתן לא נחשב), אבות החרקים גם יצאו פעם אחת, ואילו הסרטנים עשו זאת שוב ושוב במהלך האבולוציה שלהם.
שטצדי היערות התפתחו סביב האוקיאנוס השקט, במקומות כמו אוסטרליה וניו-זילנד. אבל מכיוון שחיו ברקבובית, הם הופצו בקלות על-ידי האדם, יחד עם הצמחייה מארצות אלה. היום ניתן למצוא אותם ברחבי-העולם: ביערות-גשם, במטעים וגנים מושקים, ובחממות (במיוחד באירופה). מספר מינים השיגו תפוצה נרחבת, מהם Talitroides alluaudi הוא היחיד שידוע מהארץ.
על אף שהצליחו להסתגל לחיים ברקבובית, שטצדאי היערות הם עדיין חיות יבשה די גרועות. השריון שלהם אינו אטום למים, והם מתייבשים במהירות באוויר שאינו לח מאוד. הם גם ממשיכים לנשום בעזרת זימים, מבלי שפיתחו איברים מתאימים יותר, כמו ריאות או טרכאות. סרטני יבשה אחרים, דוגמת הטחבית הזריזה, מציגים התאמות יבשה טובות בהרבה משלהם, ובהתאם, גם מצליחים יותר בעולם. אבל אף אחד עוד לא עצר את האבולוציה: כמה מיני שטצדאים כבר אפשר למצוא ביערות יובשניים ואף בערבות באוסטרליה וניו-זילנד. ואולי ההתאמות החסרות לחיים ביבשה רק עתידות להגיע בשושלות מרתקות אלה.
לסיום אגיד כי במשך שנים חייתי תוך התחושה כי אני היחיד בארץ שמכיר את החיות הללו. עם הזמן גיליתי שאיני היחיד, אבל שהמעטים שיודעים - שותקים. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח התגלית הזאת, של חיות ים המתגוררות בפרדס?! הגיע הזמן ששטצדאי היבשה של ישראל יהיו מוכרים לכל.
ספרו אם, בעקבות הפוסט או שמא לפניו, מצאתם.ן אותם מתחת לשיחים בגינה.
פארק הירקון, 7.2024
* הפרט בתמונה משומר. שטצדאים יבשתיים חיים הם אפורים, וניצבים על רגליהם, כמו פרעושים. הם גם לא מדגמנים למצלמה.