כשהייתי בכיתה ד', אני די בטוח שפגשתי את הילדים המקוריים מתוך "אתמול רבתי עם גיורא". רק שבמקום התלבטות בין נחש ולטאה, הם ניגשו אליי וביקשו להכריע: האם החיה שהם לכדו בצנצנת היא נחש או תולעת?
אני לא בטוח שהכרעתי. החיה בצנצנת נראתה לי כמו שלשול לכל דבר. מכל מקום - הילדים האקראיים האלה, שפגשתי במגרש המשחקים, לימדו אותי את המילה "נחשיל", ומאז אותו יום, הרעיון של נחשילים ריתק אותי.
הנחשיל המצוי (Xerotyphlops syriacus) הוא אכן נחש קטן. אורכו כ-35 סנטימטר, והוא דק ועדין. זהו אחד ממיני הנחשים הנפוצים במישור-החוף. נמצא אותו בימי האביב, תחת אבנים וחפצים אחרים.

שם החיה הוא הלחם בין "נחש" ו-"שלשול" (למה לא "נחשל", או "נחשול"?), על שום דמיונו החיצוני לתולעת הטבעתית הנ"ל. ראש הנחשיל הוא קטן ואינו רחב מהגוף. פיו קטן ועיניו מנוונות למחצה, וחבויות תחת קשקשים עבים. זנבו קצר מאוד ומעוגל, כך שהוא נראה דומה מאוד לראש. תכונות אלה מתאימות את הנחשיל לחיים בתוך הקרקע, שם הוא מתמחה בטריפת חרקים חברתיים.
לפנינו נחש, שלכאורה איבד מתכונותיו הנחשיות עקב הסתגלות לאורח חיים קיצוני.
אבל הסיפור הוא, כנראה, כמעט הפוך.
גיורא, בשיר המקורי, צדק כמובן. נחש הוא, לפני הכל, לטאה. בתחילת תור היורה התפתחו הלטאות האמיתיות הראשונות, וזמן גיאולוגי לא רב לאחר מכן (בסוף היורה) הופיע ענף של הלטאות בו הרגליים התנוונו. איבוד הרגליים קרה פעמים רבות נוספות בין הלטאות, אך הענף הקדום האחד ההוא - הנחשים - הוכיח את עצמו כמוצלח במיוחד מבחינה אבולוציונית, והניב אלפי מינים, הנפוצים ברחבי העולם.

לשם מה איבוד הרגליים הזה היה טוב? בזה עולם המדע התחבט לא מעט, אך עידן הפילוגנזה המולקולרית סייע לנו להגיע לגרסה הסבירה ביותר, שכן התגלה כי הענף הקדום ביותר בעץ המשפחה של הנחשים הוא ענף ה- Scolecophidia - ארבע משפחות של נחשים חופרים ועוורים-למחצה, עליהן נמנות משפחת הנחשילים ומשפחת הנימונים. פיצול קדום זה (ופיצול נוסף בהמשך העץ, עם משפחה "נחשילית" נוספת) רומז על כך שאיבוד הרגליים היווה התאמה לחיים בתוך המצע. גם איבוד העפעפיים וכיסוי העין בקשקש הם התאמות הגיוניות לבעלי-חיים שמבלים את חייהם בדחיפת הראש לקרקע. בנוסף, זה יכול להסביר את אובדן האוזניים החיצוניות - עוד איבר רגיש של הלטאות אשר רק מפריע בתת-הקרקע.

כנראה שצורת הנחשיל הייתה דגם הגוף המקורי של הנחשים. הייתה נקודה בהיסטוריה של הכדור-הארץ, בה הדינוזאורים אולי שלטו בעולם, אך הנחשילים שלטו בעולם הנחשים. רק מאוחר יותר, ענף אחד של הנחשים חזר לחיים מעל האדמה, ותוך כדי כך נאלץ "להמציא את עצמו מחדש", ללא רגליים, עפעפיים או עור תוף. הפתרונות הלא שגרתיים שהנחשים מהענף המודרני (Alethinophidia) פיתחו כדי להתגבר על סוגיות של תנועה, חישה ואכילה, הפכו אותם, בסופו של דבר, לקבוצה המצליחה שהם היום.
הנחשילים, אם כך, מייצגים שלב ביניים, בו הנחשים עוד לא פיתחו יכולת לחנוק, להכיש, לראות אינפרא-אדום או אפילו לבלוע טרף גדול בתנועה אסימטרית של הלסת העליונה (אחד מסודות ההצלחה של הנחשים!). אבל בתוך הנישה האקולוגית שלהם, הנחשילים ודומיהם מצליחים מאוד. כיאה לקבוצה שהתפתחה לפני פיצול היבשות, הם נפוצים בכל העולם (מלבד מקומות קרים), ועדיין מהלכים אימים על נמלים וטרמיטים. דגם הגוף המסורתי שלהם עדיין עושה את העבודה, ועוזר לדודים עתיקים אלה של הקוברה והפיתון להישאר בין הנחשים השכיחים בסביבות המחיה שלהם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 4.2025

זה קרה לפני תשע שנים. דגמתי את מי נחל שורק ברשת, כדי לראות אילו חסרי-חוליות חיים שם, ושליתי זוג צלופחים (Anguilla anguilla) צעירים וקטנים.
מה הם עשו שם?

אני חושב שהסיפור של דגי הסלמון מוכר לכלל הציבור. כל שנה, בעונת הנדידה, נהרות אלסקה מתמלאים צלמי טבע (וכן, גם קצת דובים) כדי להביא לכל סלון את המסע הפראי והנואש הזה. הסיפור של הצלופח האירופי הרבה פחות מוכר - אולי כי הוא הפוך. בעוד הסלמון בוקע בנהר, חי במשך שנים בים וחוזר לנהר להטיל ביצים, הצלופח בוקע באמצע האוקיאנוס. אבל לא בכל חלק של האוקיאנוס, אלא בים היחיד לו אין חופים: ים סרגסו*. ים זה, הממוקם לא רחוק מהאי ברמודה, מצוי ב"עין הסערה" של הזרמים האטלנטיים, ופניו מרוצפים באצות סרגסון (Sargassum) צפות. רק לפני קצת יותר ממאה שנה גילינו שהצלופחים האירופאיים מגיעים עד לשם כדי להתרבות (ובכנות, מי היה מתחיל לחפש דווקא שם?!). מתוך הביצה המוטלת בים סרגסו בוקעת פגית מסוג Leptocephalus, הנראית כמו תולעת פחוסה ושקופה, שבקדמתה ראש דג קטנטן. הפגיות נסחפות בזרם, עד שהן מגיעות לחופי אירופה (לפגיות אחרות שבקעו באותו הים יש נטייה לשחות לכיוון השני, ולהיסחף בזרם האחר, לחופי צפון אמריקה. זהו, כמובן, הצלופח האמריקני - Anguilla rostrata).

פגיות הצלופחים מתפזרות בין נהרות אירופה, ומעטות מגיעות גם לנהרות צפון אפריקה והלבנט. ניתן למצוא צלופחים בכל אגני הניקוז הזורמים לים התיכון, צפון האוקיאנוס האטלנטי והים השחור. הם לא יכולים לשחות, כמובן, אל אגני ניקוז פנימיים, כמו הים הכספי, אבל לפעמים מביאים אותם במכוון, למטרות דיג. עם הכניסה לנהר, הצלופחים עוברים לשלב הבא בגלגול שלהם, וכעת נקראים "צלופחי זכוכית". צורתם כבר נחשונית, אבל הם עדיין שקופים וזעירים. תוך זמן קצר, הם רוכשים צבע צהבהב אטום, וכבר נראים כמו גרסאות קטנות של הבוגרים (השלב הזה נקרא Elver, והוא המופיע בתצלום).

כעת עליהם לחיות במים מתוקים או מליחים במשך כ-13 שנה (לפעמים פחות, לפעמים יותר), עד שיגיעו לבגרות מינית. בזמן הזה הצלופחים יאכלו מגוון של חסרי-חוליות, ויגדלו לאורך של כחצי מטר - לעתים רחוקות אף מטר שלם. בבגרותו, הצלופח עובר לשלב האחרון בגלגול ומקבל צבע כסוף, המהווה הסוואה נכונה לסביבה הימית. עם הגעת הסתיו ינדדו הצלופחים הבוגרים אל הים, ויחצו את האוקיאנוס, לכיוון המקום בו בקעו.
בישראל אנחנו נצפה למצוא צלופחים בכל נחלי החוף. הצלופח הוא מין מוגן, ואסור לפגוע בו. איסור זה חשוב מאוד, שכן אוכלוסיות הצלופח האירופי פוחתות עקב דיג יתר, וזיהום של הימים והנהרות.
הפרטים שתיעדתי נתפסו (ושוחררו) סמוך לתל יבנה, איפה שהנחל מתייבש מדי שנה. יכול להיות שהם לא שרדו, אך גם אפשרי כי הצליחו להזדחל במורד הזרם, אל אזורים עם מים קבועים, שכן לצלופחי הנהרות יש סיבולת גבוהה לאוויר ויכולת לתנייד מחוץ למים. מכיוון שכל זה קרה לפני כמעט עשור, לא מן הנמנע שהדג הצעיר בתמונה, אחרי ששרד סכנות מסכנות שונות, מתכונן כעת למסע החזרה שלו, אל הים הפתוח.

נחל שורק, יבנה, 6.2015

* כך לפחות לפי הצלופחים האירופאיים שתועדו. ד"ר בת-שבע רוטמן מזכירה לנו, כי טרם תועדו צלופחים בוגרים בים התיכון, ומחזור חייהם בחלק זה של העולם נותר בגדר תעלומה.

כשהבן שלי היה קטן יותר, המצאנו משחק ששיחקנו בזמן נסיעות: הייתי אמא אמנונה עם הדגיגים שלי. הוא היה דג טורף שניסה לאכול את הדגיגים, אבל בכל פעם שזינק עליהם, הדגיגים היו מסתתרים בפה שלי, והייתי מסרבת לפתוח את הפה עד שהדג הטורף היה מתרחק.
המשחק המשעשע (שעות של הנאה!) מבוסס על האופן בו אמנונים דואגים לצאצאיהם: אחרי הטלת הביצים, הנקבה אוספת ושומרת אותן בפיה עד הבקיעה. אז היא משחררת את הדגיגים, אך הם חיים תחילה בלהקה קטנה בסמוך לה, ובהתקרב סכנה נכנסים כולם, כנחיל כסוף, בחזרה לפיה.
בתמימותי חשבתי שהתנהגות זאת משותפת לכל האמנוניים, אך ציפייה זו הייתה לא מציאותית, שכן מדובר במשפחה מגוונת מאוד, הן מבחינת מראה והן מבחינת התנהגות.

מין אחד שלא נוהג כך הוא אמנון הגליל (Sarotherodon galilaeus): דג אפריקאי, החי במערכת הירדן, ובכמה מנחלי החוף. במין זה הנקבה מטילה את הביצים על הקרקע, ואחרי הפרייתן שני ההורים אוספים את הביצים בפיהם. כך לפחות אם הנקבה גדולה ויש הרבה ביצים. אם זו נקבה מעוטת ביצים, רק אחד מההורים אוסף אותן בפיו (לא ברור איך נקבע מי), והשני אוכל את מעט הביצים שנותרו. בתום תקופת ההדגרה, הדגיגים משוחררים, ואינם חוזרים אל הוריהם, אלא חיים מעתה כלהקה עצמאית.

אצל האמנון המצוי (Coptodon zillii), לעומת זאת, הדגירה מתבצעת על קרקעית הקן, ואיסוף הצאצאים לתוך הפה - רק אחרי הבקיעה. מין ישראלי שלישי - אמנון הירדן (Oreochromis aureus) אוסף את הביצים לתוך הפה, וגם מסתיר שם את הצעירים בעת סכנה (הטיפול המלא!). כל האסטרטגיות הן כנראה מוצלחות, שכן שלושת מיני הדגים הם נפוצים ולעתים חיים באותו בית-גידול. בכל המקרים מדובר בטיפול הגובה מחיר מטבולי רב מההורים, כך שיכול להיות שהטיפול הפחות מסור בחלק מהמינים אמנם משפיע לרעה על סיכויי הישרדות הצאצאים, אבל מאפשר להורים להביא יותר צאצאים בעתיד.

גן לאומי תל-אפק, 10.2025

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": גבנן מבריש (Uloborus plumipes)
מכירים את יוצא הדופן האחד הזה שהורס הכללה טובה?
אתם יודעים:
"יש יערות בכל היבשות (מלבד אנטארקטיקה)" - "כל העופות הדורסים אוכלים בשר (חוץ מהנשר הצמחוני)" - "כל המדינות הקומוניסטיות נכשלו (חוץ ממדינת קראלה, בהודו)" - "לכל כוכבי-הלכת יש ירחים (חוץ מנגה וחמה)"
יש מקרים בהם הכללה יכולה להיות שימושית. כאשר שואלים אותי "האם העכביש הזה ארסי?" (תוך הנחה סמויה שבמקרה כזה הוא יכול ורוצה לפגוע בבני-אדם) אני רוצה לענות "כל העכבישים ארסיים", אבל לא יכול. זה נכון שהמדע מכיר כיום 48,429 מיני עכבישים ארסיים, אך ידועים לנו גם 354 מינים של עכבישים להם אין בלוטות ארס! וכך, במקום להסביר על כמה עכבישים הם לא מזיקים, אני נגרר פעם נוספת לשיחה על יוצאי הדופן המעטים וכמה הם מגניבים.
העכבישים חסרי הארס מהווים שתי משפחות קרובות: הגבנניים (Uloboridae) והדינופיים (Deinopiidae) או "עכבישי פני-המפלצת". הראשונה בין השתיים מיוצגת בארץ בכמה מינים, שהנפוץ ביניהם הוא הגבנן המבריש. הוא כה נפוץ, עד כי כאשר השיחה מגיעה אליו, לרוב אין בעיה לצאת למסדרון ולמצוא אותו. העכביש עצמו קטן, אך רשת הגלגל המאוזנת, כמו רשת פגיונית קטנה, קלה לאיתור.
הנה שני דברים מגניבים לגבי הגבנן:
הגבנניים פיתחו את רשת הגלגל בנפרד מהגלגלנים והפגיוניות. בזכות הרשת הזאת החשיבו אותם במשך זמן רב לקרובי משפחה, ורק עם התפתחות הפילוגנזה המולקולרית, הבינו כי אין להתנהגות זו מקור משותף בין הגבנניים לגלגלניים והפגיוניות.
בהיעדר ארס, הגבנניים חונקים את הטרף שלהם בעזרת קורים מתכווצים! המשי שלהם הוא באמת מיוחד ושונה משל העכביש הממוצע.
אף כי הגבנניים מתסכלים מבחינת היותם יוצאי דופן באופן בו הם הורגים את טרפם, לפחות כאשר מישהו אומר "אמאל'ה עכביש" ומצביע על רשת הגבנן ליד המנורה, אני יכול להגיד בקול מרגיע "זה בסדר, הוא לא ארסי", כאילו להצהרה כזאת יש משמעות.

מה למדתי בתהליך הציור: מכיוון שהם כאלה קטנים, לא ממש הסתכלתי לעומק על הגבננים עד כה. לא הכרתי את הטבעות והפסים על רגליהם ולא את סידור הבליטות על בטנם. גיליתי גם שמין ים-תיכוני זה הפך לעכביש נפוץ של בתים וחממות בארצות צפוניות, שם המרחבים הפתוחים קרים מדי עבורו. בנוסף, משהתחלתי להשוות את התמונות שצילמתי לתמונות בספרים וברשת, גיליתי שהגבנן המבריש מופיע בהרבה צורות וצבעים, כך שלקח לי זמן לוודא שאכן צילמתי את המין הנכון. המברשות על הרגליים הקדמיות הן הסימנים החשובים ביותר לזיהוי המין בשדה והבחנתו ממינים קרובים.
***

רגע חינוכי.
באהיל המנורה בחדרו של הבן שלי חיה נקבה גדולה של גבנן מבריש (Uloborus plumipes). לפעמים, לפני השינה, אנחנו נוהגים להסתכל עליה ועל רשתה הישנה והמטולאת.
אתמול, כאשר התיישבנו לקראת לילה, לספר ולשמוע סיפור לפני השינה, הבחנתי בכך שהגבננית תפסה טרף, והחזיקה אותו בפיה. אז הבחנתי בגבנן שני מתחת לאהיל. תחילה חשבתי שפרט נוסף טווה רשת באותה הנקודה, אבל זה לא היה כך: הפרט השני, שהיה הקטן יותר, עמד בבירור בשולי רשתה של עכבישת המנורה שלנו.
"זה זכר!"
"מה הזכר עושה?"
"אני חושב שהוא מנסה להגיע לנקבה."
הזכר בחן בזהירות את שולי הרשת ברגליו, מנסה לבחור לו נתיב שיוביל אותו להצלחה. הוא התקרב צעד ועצר. התקרב עוד, היסס, ולבסוף חזר בצעד מהיר לנקודת המוצא שלו.
"למה הזכר לא הולך אליה?"
"אני חושב שהוא פוחד."
אז הזכר הקטן התחיל לרעוד. כמה תנודות, והוא הפסיק. עוד כמה תנודות. ועוד כמה. הנקבה לא נשארה אדישה. היא פנתה לכיוון שלו. עשתה צעד, חיכתה שהתנודות יתחדשו. היא לא ראתה אותו, אך הוא הבהיר לה בסינוס-על-משי איפה למצוא אותו.
הנקבה הגיעה לזכר. נגיעה אחת, שתי נגיעות. והם נפרדו. הזכר נסוג אף אחורה משהיה קודם, והנקבה (שלא נפרדה מארוחתה לרגע) חזרה לאכול במרכז הרשת. אולי העובדה ששני אנשים היו במרחק אפס מהזוג, ודיברו בהתרגשות במשך כל התהליך, הרתיעה אותם. אבל אני לא בטוח שהם היו מודעים לקיומנו.
הלכנו לבחור את הסיפור לערב הזה, אך כשהבטנו שוב למנורה, ראינו את הזכר מנסה את מזלו שוב.
"תראה, הנה ריקוד החיזור שלו!" - אמרתי ושלפתי טלפון, להקליט את השמחה. הזכר קרא לנקבה שוב, והיא נענתה שוב. הפעם, היא איפשרה לו לגעת בה בעדינות בקצות רגליו, ורגע אחרי זה הם התאחדו לכדי גושיש אחד.
רצתי להביא את המצלמה שלי, במחשבה שההזדווגות תארך זמן רב. אבל עד שחזרתי עם המכשיר, ראיתי את הזכר יורד מרשת הנקבה על קור ארוך. הוא עשה את שלו, וכעת עשה סנפלינג מהיר לכיוון הרצפה. שותפתו-למעשה זחלה בעצלתיים למקום מושבה הרגיל - וכל זאת, כמובן, עם חרק בפיה.
שמחים וחכמים יותר, חזרנו לעיסוקינו האנושיים. היו בשתי הדקות הללו דברים חדשים הן לילד בן שלוש וחצי, והן לארכנולוג מומחה.
עכשיו נחכה שהדיירת מתומנת הרגליים שלנו תטיל ביצים.

כפר-סבא, 6.2023
***

בסתר ענפי הפלפלון מגיחים אבקועי הגבנן המבריש (Uloborus plumipes) מתוך פקעת הביצים בה התפתחו במהלך השבועות האחרונים. כל עוד היו בתוך הפקעת, זכו העכבישונים להגנת אמם, שבניגוד לאופי החשאי הרגיל אצל גבננים, הפגינה התנהגות תוקפנית כלפי אורחים לא קרואים, במטרה להרחיק טורפי ביצים פוטנציאליים, ובייחוד צרעות טפיליות.
החסד האחרון שהאם תעשה עם ילדיה יהיה לא לאכול אותם, אף שהם נמצאים ברשתה. במקום זה, היא תעזוב ותקים רשת חדשה במקום אחר, שם, בבוא הזמן, תוכל לייצר את פקעת הביצים הבאה. הצאצאים יוכלו להישאר ברשת הישנה במשך זמן מה - מוגנים מפני טורפים הודות לדמיונם לשאריות טרף.

כפר-סבא, 7.2021
***

ביום כיפור הזה יצאתי לחקור את המקלעת של מחלף רעננה. כאשר עברתי במנהרות הקצרות העוברות מתחת לגשרים הרחבים יותר, מצאתי עולם של דמדומים תמידיים, המואר 24/7 בפנסי רחוב כתומים. זה עולם בו תמיד יש רוח ולעולם אין גשם. הרעש והפיח זורמים 364 ימים בשנה. על הקירות אפשר למצוא יצורים המבלים את כל חייהם בדמדומים אלה. הם מרוכזים בעיקר סביב מנורות פלורסנט מעטות שהותקנו אולי עבור הולכי-רגל היפותטיים. הגבנן המבריש (Uloborus plumipes) שבתמונה הוא אחד מני עכבישים רבים החיים בשולי המנורה. רשתו הצמרירית מחוברת בצדה העליון לגוף התאורה עצמו. הוא שורד את התנאים הקשים בשלוות נפש. רשתו לא מכילה דבק, ולכן אינה מושפעת מלחות או זיהום. אין לו שום עונת שפע למהר לנצל, שכן כל הימים במנהרה זהים הם. ההסתברות אומרת שבסופו של דבר משהו ייכנס אל הרשת, ואם זה חרק, הוא לא ייצא ממנה.

מחלף כפר-סבא רעננה דרום, 10.2019
***

הגבנן המבריש (Uloborus plumipes) הוא עכביש שצבעו לרוב הוא אפרפר אחיד. עם זאת, מדובר במין רב-מופעים (פולימורפי). לחלק מהפרטים במין דוגמאות צבע מפתיעות ומשובבות-עין. אולי זאת אחת הסיבות לכך שבחמישים השנים הראשונות מאז גילויו, הגבנן המבריש קיבל שמונה שמות מדעיים שונים, עד שעולם הטקסונומיה לבסוף הצליח להסכים על שם אחד.

כפר-סבא, 8.2024

הגבנן האפור* (Uloborus walckenaerius) הוא עכביש של הבתה, הבונה רשתות גלגל אופקיות במיקומים מוארים. בשונה מקרובו, הגבנן המבריש, אין זה מין מלווה אדם, וההיתקלויות בו אינן תכופות במיוחד. ניתן להבדילו מהגבנן המבריש בזכות היותו קצת יותר גדול, וגם הודות לבטן הקמורה שלו (היא הרבה פחות קמורה בגבנן המבריש). הצבע, על אף שהוא מוזכר בשם, אינו תכונה כזאת טובה לזיהוי. הגבנן האפור הוא לעתים לבן.

עמק זבולון, 8.2020

*נקרא בפי פנחס אמתי "קוצן אפור"

אף שמישור-החוף שלנו אינו עשיר במינים של רבי-רגליים, בכל-זאת ניתן, בזמן החורף, למצוא יותר מאשר רק את הרבגף החום.

היום נתקלתי, בשלוש הזדמנויות שונות, ברבי-רגל מסדרת ה- Chordeumatida. בארץ ידוע מסדרה זו מין יחיד: Anamastigona terraesanctae. אני לא יודע אם זה מה שמצאתי, או אולי מין אחר, שאינו ידוע מהארץ. בין כה וכה - זה משהו שדומה לתמונת המין במאמר.

מדובר ברבי-רגל קטנים: כסנטימטר אורכם (נראים גמדיים לצד הרבגף). מחושיהם ארוכים, גופם מכוסה בזיפים בולטים, לסתותיהם מתרחבות לכעין "לחיים עגולות", הפרק שמאחורי ראשם הוא צר ודמוי צוואר, והקצה האחורי שלהם מצר ומתחדד.

עיקר פעילותם היא בעונת החורף והתפריט שלהם כנראה מורכב מפטריות בלבד. ההתפתחות מהירה: כנראה שהם מספיקים להתפתח, להטיל ביצים ולמות לפני הקיץ הישראלי, שאינו מתאים להם. הם גם מהירים בתנועתם - מה שעוזר לשרוד, בהתחשב בכך שמדובר ברבי-רגל שאיבדו את בלוטת הרעל במהלך האבולוציה.

אולי הדבר המעניין ביותר לגביהם הוא השתייכות רמשים אלה לקבוצה הקטנה של רבי-רגל המייצרים משי! מקור החומר בשתי פטמיות טוייה הממוקמות בפרק האחרון של הגוף ושימושו הוא לדיפון תאי הטלה והתנשלות. רב-הרגל נעזר בזוג רגליו האחרון במלאכת הדיפון.

נכון להיום, רבי-הרגל מסדרת ה- Chordeumatida נחקרו אך מעט, וכבר התגלו דברים כה מעניינים לגביהם! אני חושב שהרבה מהתגליות בקבוצה זו ינבעו מתצפיות פשוטות, שיגלו לנו עוד פרטים על האופן בו בעלי-חיים מרתקים אלה גדלים, אוכלים, מתגוננים, מזדווגים ומטפלים בצאצאיהם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2026

בתוך גבעול הגדילן הישן הזה מצאתי מאות פרטים של טחבית קטנה וחיננית בשם Proporcellio vulcanius. זהו מין מקומי, הנפוץ בארצות הים התיכון, והשייך לסוג אנדמי לים התיכון. זהו מין חובב אדם, המצוי בחוות ובמטעים, ושנפוץ במאה האחרונה לאזורים נוספים, דוגמת מרכז אירופה וצפון אמריקה. לא נראה שהוא הפך לפולש באף אחד מבתיו החדשים.

תשומת לב מעניינת מקבלת הטחבית הקטנה (אולי נקרא לה "טחבית מנוקדת"?) מחובבים מגדלי איזופודים. ישנה קהילה עולמית די גדולה של אנשים, שעיסוקם בשעות הפנאי הוא בגידול טחביות וכדרוריות מרחבי העולם. זה נשמע קצת מוזר תחילה, אבל זה תחביב שמאפשר לאסוף ולגדל בעלי-חיים, להרבות אותם, להתחלף עם חברים, ולעשות זאת במאמץ ושטח קטנים יותר מהדרוש עבור ציפורים או דגים טרופיים. אוכלוסייה יפה של טחביות יכולה לחיות בנוחות בקופסה שאינה מספיקה לגידול אוגר אחד. הודות לצבעים היפים של Proporcellio vulcanius, היא די פופולרית בין המגדלים וניתנת לקנייה בכל מיני ארצות רחוקות. אני רק מקווה שאף אחד לא ישחרר אותן בחצר שלו ויתחיל פלישה.

ראשון-לציון, 12.2023

דיגום בעזרת מסגרת נועד לתת הערכה של חברת המינים האופיינית לבית-הגידול. רוב הפרטים המתועדים בשיטה זו שייכים למינים הנפוצים ביותר בסביבה הנתונה. אבל שיטה זו מניבה, כמעט בהכרח, גם ממצאים "נדירים", המצויים במספרים קטנים. כלומר, כל מין נדיר מצוי, אולי, במספרים קטנים, אך יש הרבה כאלה - כנראה שמספיק כדי שיהיה נציג של מין נדיר כלשהו בכל מטר בשדה.

המין ה"נדיר" של היום הוא טחבית מהמין Porcellio barroisi. זהו מין אופייני של המדבר. אני חושב שהפעם האחרונה שמצאתי אותו הייתה בביו-בליץ ירוחם. אבל הוא חודר גם לבתי-גידול יובשניים וחמים, בבקעת הירדן ולאורך מישור-החוף. טחבית זו, המתאפיינת בגוף מוארך ומגובשש, מקיימת אוכלוסיה דלילה מאוד, ולכן אינה נחשבת לנפוצה בשום אזור, וכנראה גם אינה מתועדת בחלק גדול מתחום תפוצתה.

לכו תדעו כמה מהן יש בשדה, אבל אחת נמצאה במטר המרובע שלי. בפעם הבאה אולי יהיה לי עכביש נדיר, או פטריה נדירה. הפתעה בכל מטר.

ראשון-לציון, 2.2024

הרקבובית היא עולם עשיר שבו משתלם להיות זעיר.
והנה אחת מאזרחיותיו הקטנטנות: קטומנית האז (Truncatellina haasi) - חלזון באורך מילימטר וחצי, המצטיין בקונכייה בצורת חבית, ובכך שחסרים אצלו זוג המשושים השני (זאת תכונה של כל משפחת הקטומוניים).
חלזון חמקמק זה חי בינות לעלים המתים המצטברים תחת עצי החורש, ונפוץ באגן הלבנטיני של הים התיכון.

אבל רגע, האם ציינתי את המין הנכון?
הגדרת מיני הקטומניות מסתמכת על צורת הקונכיה. מחקר שבדק שלושה מינים של קטומניות חסרות שן (כלומר, מינים, שאין להם שן בפתח הקונכיה) מהאגן הלבנטיני מצא כי צורת הקונכיה שלהם קיימת על ספקטרום, שלא מאפשר הפרדה אמיתית שלהם באמצעים מורפולוגיים. לפי מחקר זה, האוכלוסייה הקיימת בארץ שייכת למין Truncatellina cylindrica, הנפוץ ביערות הממוזגים של אירופה.

תיאור מינים מבולבל שכזה קורה כאשר חוקרים מקבלים לידיהם פרטים בודדים של מין כלשהו, ובראותם כי הפרטים שונים במובהק, מחליטים כי אלה שני מינים שונים. כך קרה, למשל, עם זאבנים שחקרתי: שני מינים לבנטיניים תוארו על-ידי שני חוקרים אירופאיים, על-פי שני פרטים שקיבלו. אני, חוקר ישראלי שראה מאות פרטים, לא התקשיתי לשייכם למין אחד (הם אפילו לא עמדו בקצוות של הספקטרום הרחב של המין!).גם עם הקטומניות: כאשר השוו יותר מאלף פרטים, הפער שכביכול היה בין המינים נסגר.

אני מנחש כי בכל זאת בארץ יש מין שונה מאשר באירופה, אך אם כך הדבר, הוא יתגלה בעזרת כלים גנומיים, וכנראה שלא נצליח להבדיל בין שני המינים לפי המראה שלהם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2026

אתמול עמדתי מול מעבדה מלאה סטודנטים וסטודנטיות, והסברתי, כבכל שנה, על מחזורי החיים של תולעים שונות. בין המוצגים היו גם חמש עלוקות חיות: שתיים ירוקות קטנטנות, ושלוש חומות, קצת יותר גדולות. את כל אלה ליקטתי במאמץ רב באגם הסופרלנד, שלושה ימים לפני-כן, וכעת הן שחו במרץ בצלחת פטרי אחת, והדגימו לכולנו את סגולות גופן הפרוק.
דיברתי על כך שמוצאן של התולעים הדל-זיפיות (כמו השלשולים) הוא בתולעים רב-זיפיות ימיות, ושמוצא העלוקות הוא בתולעים הדל-זיפיות. סיפרתי על כך שהעלוקות איבדו את זיפי גופן ומשתמשות בכריות הצמדה לשם תנועה. סיפרתי על כך שהעלוקות הן טפילות חיצוניות: מיקרו-טורפות, ליתר דיוק. הן שוחות לכיוון הקורבן, נושכות אותו ושותות את דמו עד שהן מלאות. אז הן מתנתקות והולכות לעכל באיזו פינה שקטה.
כל זה בעיקרון נכון.
אבל.
היום הייתי סקרן וניסיתי להבין מי היו העלוקות החומות שאספתי. לצערי, המאמר על עלוקות ישראל נמצא מאחורי חומת תשלום, אבל הצלחתי להגיע לפחות לרמת המשפחה, לפי מצאי המינים שיש באזורנו. העלוקות החומות שייכות למשפחת ה- Erpobdellidae (הסוגים Erpobdella או Dina). והמשפחה הזאת ידועה בדבר אחד: הן אינן שותות דם, אלא טורפות!
העלוקות הקטנות הללו הן ציידות רעבתניות של תולעים אחרות, זחלי ימשושים וסרטנים זעירים. הן גם לא בוחלות בפגרים. משפחה זו איבדה את הלסתות האופייניות לעלוקות הטפילות, כך שבמקום לנשוך את הטרף, תולעים אלה בולעות אותו בשלמותו. אני חושב שנציגות משפחת ה- Erpobdellidae הן בין העלוקות הנפוצות ביותר בישראל, בעוד שמינים הטפילים על יונקים הם נדירים.
כדי ללמוד דבר מגניב שכזה היה שווה להתבוסס שעתיים בבוץ ולהרים פיסות זבל (בעיקר שקיות) משפת המים, על-מנת לראות אם בתחתית אחת מהן מסתתרת עלוקה. כך או כך, אני כבר יודע איך אפתח את ההרצאה של השבוע הבא. אין מה לשמור מידע מעניין כזה לעצמי.

מקום איסוף: אגם הסופרלנד, ראשון-לציון,
מקום צילום: רחובות, 11.2025

חוזר עם הילד מהגן. בכניסה לבניין רואה חיפושית משונה על התקרה. עוצר לצלם (הילד כבר רגיל).
ומי זאת, אם לא יקרונית הברוש (Icosium tomentosum)!

מדובר ביקרונית קטנה מאוד ועבת רגליים, כמעט כמו חיפושית ממשפחת הצנומיתיים (Oedemeridae). צבעי הפרטים נעים בין חום בהיר לשחור. חרק זה נפוץ סביב הים התיכון. זחליו נוברים בעצים מתים וחולים ממשפחת הברושיים: ערער, תויה, טטרקליניס וכמובן, ברוש מצוי, שהוא כנראה הפונדקאי השכיח ביותר של המין. נהוג להבחין בשני תתי-מינים: אחד במזרח הים התיכון ואחד במערבו. אם יש ממש בהפרדה זו, אפשר לשער שהיא התפתחה עקב התפוצה הטבעית הבלתי-רציפה של ברושיים באזורנו.

זחלי יקרונית הברוש מפגינים התנהגות מעניינת: הם מייצרים צלילים הנשמעים לאוזן האנושית, על-ידי גירוד העץ בלסתותיהם הפרושות, תוך הנעת הראש ימינה ושמאלה. לא אחת, כשזחל אחד מתחיל לגרד, הזחלים האחרים החיים באותו ענף מצטרפים אליו, במעין "מקהלה". התנהגות כזאת לא הייתה ידועה לפני-כן ביקרוניות. השמעת הצליל כנראה משמשת לתקשורת בין הזחלים, כדי לוודא שמחילותיהם לא ייפגשו. אבל צלילים המיוצרים על-ידי נוברי עץ משמשים גם את טורפי הזחלים, כדי לאתר אותם. כאן, כנראה, נכנסת לתמונה התנהגות ה"מקהלה". כאשר כל הזחלים צועקים "אני ספרטקוס" והעץ מהדהד בקריאותיהם, קשה לטורף לאתר את מיקומו של זחל בודד.

לאחרונה תועדה יקרונית הברוש כמין גר בקליפורניה. לפלישה זו יכולות להיות השלכות אקולוגיות כבדות, שכן גם עצי הסקויה הענקיים נמנים על משפחת הברושיים.

כפר-סבא, 8.2024

יקרונית האיקליפטוס (Phoracantha semipunctata) היא מין קטן של יקרונית, וגם אחד ממיני המזיקים הגדולים ביותר החיים על איקליפטוסים בישראל. באוסטרליה, ארץ המוצא, היא לא נחשבת למזיקה גדולה, ומטילה את ביציה בעיקר על עצים שנפגעו בבצורות. בשאר העולם, שם היקרונית מנותקת מההקשר האקולוגי שלה, היא יכולה להזיק מאוד למיני איקליפטוסים מסויימים. למזלנו, איקליפטוס המקור, המין הנפוץ בישראל, נחשב לעמיד יחסית בפני חיפושית זו.

מין זה פעיל בעיקר בדמדומים, אז (לפחות בתיאוריה) ניתן לראות את את הנקבות מטילות לתוך קליפת האיקליפטוס, הזכרים נלחמים על טריטוריה על-גבי הגזעים, ושני הזוויגים נפגשים ומזדווגים על הפונדקאי שלהם.
אם יצא לכם לצפות בהתנהגויות אלה, בבקשה שתפו אותנו.

באר-יעקב, 9.2011