מארץ רחוקה.
הנחליאלי הלבן (Motacilla alba) הוא העוף האחד שמערכת החינוך הממלכתית הצליחה להכיר לכולם.
הרי בהיעדר שלכת וללא הבטחה לגשמים, הוא הסימן הטוב ביותר להגעת הסתיו.
ישנם בעולם ארבעה-עשר מיני נחליאליים, אך המין המוכר לנו הסתגל יותר טוב מהשאר לחיים בצד האדם. תוך-כדי כך הרחיב הנחליאלי הלבן את הגדרות בית-הגידול שלו, שברוב המינים כוללות מקורות מים. אנחנו רואים אותו אף במרכז העיר (איפה שאפשר לספור נחליאליים מהמרפסת).
תת-המין הנפוץ בישראל הוא M. a. dukhunensis, המצטיין בסינר שחור קטן ונמוך, יחסית לתתי-המינים האחרים. אזור קינונם הוא סביב הים הכספי (בקווקז ובארצות עם "סטן").

צומת מורשה, 11.2018
***

ארץ לא נודעת.
עקבותיו של הנחליאלי הלבן (Motacilla alba) אובדים בין סהרוני החול של בית ינאי. הנחליאלים הם עופות חובבי מים בארצות הצפוניות מהן הם מגיעים. אך בנדודיהם פוגשים עופות קטנים אלה תנאים הגרועים יותר מכמה דיונות בשרון. נחליאלים רבים חוצים את הסהרה, כדי לחרוף בערבות הסהל.

חוף בת ינאי, 11.2016
***

נדנוד זנב הוא תופעה נפוצה בציפורי שיר, ובולטת במיוחד בנחליאלי הלבן (Motacilla alba). אבל איזו תועלת צומחת לנחליאלי ממנהג זה?
האם הוא מתקשר עם בני-מינו? אולי הוא מנסה להבריח טרף מתוך הדשא?
מחקר אחד בדק את המצבים בהם נחליאליים מנענעים בזנבם. החוקר מצא כי נענועי הזנב מפסיקים כאשר הנחליאלי מנקר, ומאטים מאוד כאשר הוא עסוק בטיפוח עצמי. כשהציפור מביטה לצדדים, הזנב חוזר לנוע, וכשהיא עומדת על המשמר, קצב הנענוע הוא הגבוה ביותר. לא נמצא קשר לקבוצות גיל או נוכחות נחליאליים אחרים.
ההשערה היא כי תנועה זו, הנראית היטב למרחוק, היא סימן לערנותו של היצור, וכי היא מונעת מרדף. טורף פוטנציאלי מביט ממסתורו על העוף הקטן, ונמנע מלתקוף, שכן הזנב מספר לו כי ניסיון כזה צפוי להיות בזבוב אנרגיה - הנחליאלי יראה אותו ויברח. יהיה על הטורף למצוא נחליאלי שזנבו דומם - אחד שאינו מרוכז בסביבתו, וחשוף להתקפה.

תל-אביב, 10.2022

לא בבית.
הדרור הספרדי (Passer hispaniolensis), קרובו של דרור הבית שלנו, הוא מין נודד הנפוץ בישראל. אמנם קיימת בארץ אוכלוסייה מקייצת, אני רואה במישור החוף בעיקר את הפרטים המגיעים לכאן בסתיו, מארצות צפון הים התיכון. הדרור הספרדי אינו חובב גדול של ערים, ומרגיש בנוח, במקום זה, באזורים חקלאיים פתוחים.
הזכרים קלים לזיהוי הודות לניגוד החזק בין השחור ללבן על פניהם (בשונה מהשחור והאפור בדרור הבית).

ראשון-לציון, 10.2017
***

בזמן סופות החורף מרבית היצורים החיים מחפשים להם מפלט. לא מעט מבעלי-החיים נסוגים למחילות, מסתתרים מתחת לחפצים שונים, או מנמיכים את חילוף החומרים שלהם למינימום הדרוש, עד יעבור זעם. רוב העופות אינם יכולים לעשות כן, גם אם יש לחלקם היכולת להימנע מהתנאים הקשים ביותר, הודות לנדידה בעונה הלא רצויה. אבל מה עושים עופות שאינם נודדים, או שכמו הדרור הספרדי (Passer hispaniolensis) בתמונה, כבר נמצאים באזורי החריפה שלהם, ובכל-זאת נתקלים בתנאי מזג-אוויר קשים?
אין להם ברירה אלא להישאר בחוץ, ולהמשיך, במידת מה, בפעילות. הניצוי מספק לעופות בידוד נאות, המגדיל את נפח הגוף בצורה משמעותית ומרחיק את האוויר הקר מעור הציפור - וכאשר הציפור מסמרת את נוצותיה, שכבת בידוד זו מתעבה עוד יותר. משיחת הנוצות בשמן שהעוף מפריש מספקת הגנה מרטיבות, כך שגוף הדרור נשאר יבש (בתיאוריה) גם בגשם זלעפות. קשה להגיד שחמים ונעים להן, אבל הציפורים מסתדרות בטבע גם בלי להסתתר. רק כאשר רואים דרור, יצור חם-דם השוקל 30 גרם, יושב מצומרר וגלוי בגשמי ינואר, מבינים עד כמה ציפורים הן חיות קשוחות.

מרחבי-רחובות, 1.2022

החנקן הנובי (Lanius nubicus) הוא ציפור שיר אנדמית לארצות המזרח הקרוב. בעונה הזאת ניתן לצפות בפרטים רבים החוזרים מאזורי החריפה שלהם, באפריקה. חלקם ימשיכו ליוון ותורכיה, בעוד אחרים יישארו כאן לקנן.
על אף המראה החמוד, זהו טורף שהעדפותיו התזונתיות דומות לשל הבז המצוי. כיאה לציפורי-השיר, הוא מפצה על חוסר ההתאמות הגופניות בעזרת התנהגויותיו המיוחדות (ואני בטוח שתתנדבו להרחיב בתגובות).
עוף זה הוא פטרונם של הצלמים החובבים, שכן הוא נוהג לעמוד בבטחון במקומות בולטים, ואינו בורח במהירות בראותו אנשים המנסים להתגנב אליו.

גבעת סנחריב (התל האשורי), ראשון-לציון, 4.2021
***

הנה בא הסתיו.
אף כי החנקן הנובי (Lanius nubicus) מקנן בישראל, אנחנו רואים אותו יותר מכל בעת הנדידה, מאזורי הקיוט המוגבלים שלו במזרח הים התיכון, אל ערבות הסהל, שמדרום לסהרה. ובחזרה, באביב.

גבעת קוזלובסקי, גבעתיים, 8.2019

ציפור נוחה.
בעונה הגשומה השדות מלאים ציפורי שיר קטנות: עלוויות, סבכיים, גבתונים ומה לא... אבל את רובן אנחנו רואים לרגע אחד חטוף, בלי לזהות, שלא לדבר על לצלם. לא כן הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola). עוף קטן זה שומר בגאון על הטריטוריה החורפית שלו, מנקודת תצפית על חפץ גבוה. הן הנקבה והזכר שומרים על נחלתם, וניתן לראותם ולזהותם בקלות. הם אינם בורחים במהירות ומאפשרים לצלמים חובבים להתקרב ולצלם.
שדות אור-יהודה, 11.2018
***

אם לא ראינו דוחל שחור-גרון (Saxicola rubicola), האם זה באמת חורף?
והאם חשבתם פעם על כך שהציפורים שמסמלות אצלנו את הסתיו, מסמלות עונות אחרות בארצות אחרות? הרי אם תסעו לצ'כיה, ותראו שם דוחל זכר יושב ועל ענף ומתצפת - זה יהיה סימן לכך שהגיע הקיץ!

עמק גלילות, 11.2019
***

קל לשכוח כי רוב ציפורי השיר שלנו הן, למעשה, טורפות.
הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola), המשתמש במקורו הדק לתפיסת חרקים, הוא קרניבור רציני בהרבה מהעורב האפור, הניזון מצמחים ובשר כאחד.
יכול להיות שהמבנה העדין של הציפורים הקטנות מטעה אותנו, אך אלה ענייני פיזיקה בלבד:
ככל שהמאסה רבה יותר, לחומרים יש חוזק יחסי נמוך יותר. לכן פילים זקוקים לרגליים עבות, אבל פוני, בעל פרופורציות דומות, יסתדר עם רגליים דקות, מבלי שאלה תישברנה. ציפורי שיר ויונקים קטנים זקוקים לרגליים דקיקות, לא יותר מזרדים, כדי לתמוך בהם ביעילות. גם למקור הצר יש חוזק מבני מספיק בגודל הזה, ללא הצורך בעיבוי נוסף.
מה, אם כן, קשה לעשות בגדלים הללו? לשמור על חום גוף. שוב, חוקי הפיזיקה. לכן לעופות קטנים יש כיסוי עבה של נוצות מתאר, המקנה להם מראה עגלגל, גם אם גופם העירום הוא רזה ודינוזאורי בהרבה. בגודל כזה קשה גם לראות. איכות התמונה המתקבלת תלויה בגודל העין, מה שאומר שהיא אינה יכולה להיות קטנה באופן פרופורציונלי לשאר אברי הגוף. לחולייתנים קטנים, כדוחלים ועכברים, יהיו עיניים גדולות יחסית.
כל התכונות הללו תורמות למראה החמוד של הטורפים הקטנים סביבנו (אפילו אם מסתכלים על חתול לעומת טיגריס), אך בהחלט לא מפחיתות מקטלניותם.

עמק הנרקיסים, גלילות, 2.2019
***

הגשמים מאחרים, אבל לפחות הציפורים הנודדות כאן.
אך באיזה מחיר?
מחקר שנערך בשנות התשעים במרכז הנגב בחן את נוכחות הדוחל שחור-הגרון (Saxicola rubicola) במשך החורף. ציפור שיר זו היא מהחורפות הבולטות ביותר בארץ. הדוחלים מגיעים הנה בסתיו, יוצרים זוגות זמניים של זכרים ונקבות, וכל זוג תופס טריטוריה. אם הכל הולך כשורה, הזוג נשאר בטריטוריה עד שמגיעה העת לחזור צפונה, לאזורי הקינון.
החוקרים טיבעו מספר דוחלים בתחילת כל עונה במשך עשור, ועקבו אחריהם עד האביב. בחלק מהשנים כמעט כל הציפורים נשארו בנחלותיהן מנובמבר עד פברואר. באחרות אחוז גבוה מהציפורים נעלמו. כותב המאמר משער שרובן מתו.
מה היה שונה בין השנים הללו? שני משתנים נמצאו במתאם מובהק לשרידות הדוחלים: הזמן בו מתחילים הגשמים, ושפע החרקים בטריטוריות. שפע החרקים מושפע ישירות מהגעת הגשמים, וחיי הדוחל תלויים בחרקים. בשנים מסויימות החורף איחר, ואוכלוסיית הדוחלים התרסקה, ולא השתקמה גם אם המשך החורף היה גשום. מעניין לציין שעיקר הקורבנות היו זכרים צעירים ללא בת זוג, מה שרומז על כך שהזיווג האפלטוני של עונת החריפה הוא בעל יתרון הישרדותי.
כל זה נכון לנגב, בו המשאבים מוגבלים מאוד. האם זה נכון גם למקומותינו הים-תיכוניים? לא ממש ברור. כנראה שהשפע היחסי של חרקים בחצי הצפוני של הארץ יכול לרכך את ההשפעה של איחור הגשמים. מצד שני, בצורות הסתיו הפכו לקשות יותר מאז שהמחקר נערך, ואולי כבר הגענו לרמות העקה המורגשות בשנה שחונה במדבר.

מרחבי-רחובות, 11.2021

סנונית המערות (Cecropis daurica) היא אחד המינים שעל אף שכיחותו, תמיד מרגש אותי ותמיד נראה לי נדיר. אחד הגורמים לאשליית נדירותה היא העובדה שציפור זו היא מקייצת אדוקה, העוזבת בסתיו, מבלה את החורף באפריקה הטרופית, וחוזרת באביב. במהלך החורף אני מספיק לשכוח אותה.
בשנת 2019 נצפו לראשונה סנוניות ממין זה בעודן חורפות באזור הפלארקטי (העולם הישן שמצפון לאזורים הטרופיים), אבל תצפית זו התרחשה בסהרה המערבית, קרוב יחסית לאזורי החריפה הרגילים ("רק" 1200 קילומטר מסנגל). בעתיד נגלה אם חריפה זו הייתה תולדה חד-פעמית של נסיבות לא רגילות, או שאנחנו עדים לשינויים בדפוסי הנדידה של מין זה.

רחובות, 6.2022
***

איננו היחידים שנוסעים רחוק בין הבית לעבודה.
סנונית המערות (Cecropis daurica) היא ציפור פחות אופיינית של העיר. בשונה מרוב העופות שהתיישבו במרחב האורבני, הסנוניות לא ניזונות מפירות, זרעים או פסולת אנושית, אלא מחרקים - שנדירים בסביבה זו.
הסיבה האמיתית לנוכחות הסנוניות היא הצורך במקום קינון. כפי ששמן מרמז, הסנוניות הללו מקננות לעתים במערות, אך בהיעדר כאלה במישור החוף, הן לא בוחלות בגשרים, מנהרות, מחסנים וכל מבנה אחר בו ניתן להצמיד קן-בוץ לפינה שבין הקיר והתקרה.
בבוקר רואים אותן בעיר, בקבוצות קטנות, מתכוננות ליום העבודה. במהלך היום הן כבר משחרות לטרף בשדות, איפה שאין מקום קינון, אבל יש חרקים.

כפר-סבא, 6.2019
***

ארמון חול.
סנונית המערות (Cecropis daurica) בונה קן אופייני, בצורת איגלו הפוך. הקן עשוי מפתיתי בוץ, המובאים אחד-אחד על-ידי שני בני-הזוג. בקן הזה אפשר לראות שהיה שימוש ביותר ממקור בוץ אחד, אולי עקב התייבשותם של מקורות מסויימים בזמן הבנייה, או עקב העדפות מיקום שונות של הנקבה והזכר.

נחל פולג, 7.2019
***

ממש כמו שקרה לעתים עם התיישבויות אנושיות באזורנו, קן סנונית המערות (Cecropis daurica) שבתמונה נבנה על חורבותיו של קן ישן, אולי תוך שימוש בשאריות הקן כנקודת מאחז לתחילת הבנייה. אני תוהה אם שני הקנים נבנו על-ידי אותה הציפור.

עמק גלילות, תל-אביב, 7.2020
***

סנונית המערות (Cecropis daurica) היא אחד משלושה מיני סנוניות המקננים במישור החוף. הקינון מתרחש לעתים במבנים מלאכותיים. הגשר המעביר את כביש 4 את נחל האיילון, מספק בית-גידול הולם: הבוץ מהנחל משמש כחומר גלם, בעוד הקירות והתקרה של הגשר משמשים מקום מאחז לקן.

כביש 4, 6.2018
***

האדם יוצא למלחמה.
רעם מכונות, סילוני עשן וצעקות.
בין עקבות הזחלים,
איפה שדלפו קצת מים,
זוג סנוניות מערות (Cecropis daurica) אוספות בוץ
בשביל חיים חדשים.

חולות נתיב העשרה, 3.2024

בעונה הזאת ניתן לצפות בעופות נודדים רבים בשמורת השיטה המלבינה ובשטחים המקיפים. בין אלה, לא נדיר לראות את הבזבוז האירופי (Serinus serinus) - ציפור שיר ממשפחת הפרושיים, הדומה לירקון, אך קטנה ועדינה ממנו. לעתים מבחינים בשירת ציפור זו לפני שרואים אותה. בעבור שירה זו היה נהוג לפנים (ועדיין נהוג בחלקים של העולם) ללכוד ציפור זו ולגדלה כחיית מחמד. כמרבית העופות בישראל, הבזבוז האירופי מוגן היום, אך בחנויות המחמד תוכלו לקנות מין קרוב: הבזבוז הקנרי (לרוב במופע צהוב, שהפך מזוהה איתו), מין אנדמי שהתפתח באיים הקנריים בדומה לפרושים בגלפגוס.
חלק מהבזבוזים יקננו בארץ, ואחרים ימשיכו צפונה, לאירופה. עונת הקינון של הבזבוז מתחילה ממש עכשיו, כך שכדאי לפרטים הנודדים בשמורה להזדרז ולהשלים את מסעם לפני שיתפסו את מקומות הקינון הטובים.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, רחובות, 3.2021

אנחנו עלולים לחשוב שהטבע שייך לכולם, אבל החיות (ואפילו הצמחים) מחלקות את השטח ביניהן. לרבות מהן יש "רכוש פרטי", המקנה להן בעלות על משאבים שונים.
בתמונה שני זכרים של ירקון (Chloris chloris) בעימות על טריטוריה. הזכר העליון הכריז בקול על בעלותו על השטח, בעודו עומד על ענף גבוה וחשוף. הזכר התחתון הגיע לערער על הטענה.
הירקון הוא מהפרושיים המעטים המקייצים בישראל. הוא מזוהה בזכות צבעו הצהוב-ירוק האחיד. שירתו יפה ומזכירה את שירת החוחית, אחת מקרובות משפחתו. על אף יופי השירה, המסר המועבר בה לעתים אגרסיבי.

פארק השיטה המלבינה, אשדוד, 7.2018
***

בפני ציפורים בעיר עומדים מכשולים שונים.
למשל: אין כמעט מקומות לקינון על הקרקע, צפיפות החתולים גבוהה מאוד, כמו גם הסכנה להתנגש בדברים קשיחים שזזים מהר. אבל מכשול אחד אולי נראה לנו פחות ברור: קשיי תקשורת.
עופות מתקשרים בעיקר בעזרת צלילים. זיהום הרעש בעיר אומר שקריאותיהם של עופות, האמורות להישמע למרחקים, מוחרשות ולא מגיעות ליעדיהן. בהתחשב בכך שעניינים כמו מציאת בני-זוג והגנה על הטריטוריה תלויים בתקשורת קולית, עופות רבים צפויים לתפקד בצורה לקויה בסביבה האורבנית של היום. בתוספת הבעיות האחרות שפורטו, ואחרות, יש מיני עופות רבים שפשוט לא יצליחו לשרוד בעיר.
הירקון (Chloris chloris) הזה עמד על חוט חשמל מעל הכביש ושר בקול רם! עם זאת, מכוניות שעברו תחתיו, מיסכו את קולו הצלול, ואפילו ממרחק כמה מטרים היה קשה לשמוע ולהעריך את שירתו.
אפילו לעופות קולניים כמו ירקונים לא קל בעיר.

כפר-סבא, 5.2019
***

הירקון (Chloris chloris) ניצב לו, ירוק וקולני, בראש העץ. הוא מפרסם את נוכחותו בצבע ובצליל, לכל היצורים בסביבה. מבין כל אלה, הוא מקווה למשוך אליו נקבות ירקון, שיגיעו בגלל השירה, ויישארו בגלל הצבע.
מה כל-כך מיוחד בצבע?
הוא יכול לספר לנקבה על עמידות הזכר לטפילים - ספציפית, לטפילי דם חד-תאיים (Haematozoa) הנפוצים בציפורים אלו. אמנם זכרים בריאים לא מתהדרים בנוצות צבעוניות יותר מזכרים חולים, כמות הטפילים בדם הירקונים החולים נמצאת במתאם הפוך עם עוצמת הצבע הצהוב בנוצותיהם. עובדה זאת מרמזת על כך שצבע הזכרים הוא סימן לעמידות מולדת לגורמי מחלה - יתרון משמעותי עבור רווק המעוניין לשכנע נקבה להשקיע את האביב הקרוב בגידול צאצאיו.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 2.2026

כאשר הסופית המצויה (Gallinula chloropus) שוחה, היא עלולה להידמות לברווז, אך ברגע שהיא מחוץ למים, נחשפות אצבעות רגליה הארוכות וחסרות הקרומים: תכונה משפחתית של הרליתיים (Rallidae). משפחה מגוונת זו כוללת בתוכה גם עופות הדומים לסופית (אגמיה, פורפיריה) וגם כאלה שפחות דומים (רלית, מלכישליו).
הסופית היא בין עופות המים הנפוצים ביותר בישראל. היא אינה חששנית ולעתים תמשיך בפעילותה גם בנוכחות בני-אדם.
סטואיות זו נפוצה גם היא בין הרליתיים, ואולי היא נמצאת בין הגורמים שהביאו לתופעה האבולוציונית הבאה: ידועים לא פחות מ-31 מקרים נפרדים בהם מין של רליתיים איבד את כושר התעופה. בתקופה ההיסטורית רבים מאלה נכחדו, אך נראה שעד לא מזמן בלא מעט מאיי האוקיינוס השקט והאטלנטי התקיימו מינים לא מעופפים של סופיות, פורפיריות, רליות ורליתיים אחרים (יצא לי לראות אחד מהם, בניו-זילנד). כל מין אנדמי לאי אחד.
מאחר ולא היו באיים אלה טורפים פוטנציאליים עבור העופות, ובית-הגידול (יער או ביצה) היה זמין ושופע, כנפי המינים האנדמיים התנוונו, בעוד רגליהם ומקוריהם התעבו, שכן לא היה עוד צורך לאזן בין חוזקם לבין משקלם של חלקי הגוף. זהו מקרה מפורסם של אבולוציה מקבילה: כאשר מינים קרובים (או אף אוכלוסיות מאותו מין) מתפתחים בכיוון דומה בהינתן לחצים ברירה דומים.
אם הסופיות ישרדו את האסונות שאנחנו מביאים (וסיכוייהן טובים משל אחרים), נוכל להיות בטוחים שגם בעתיד הן יגיעו לאיים אוקיאניים וימשיכו להתפתח שוב ושוב באותו הכיוון.

נחל לכיש, אשדוד, 10.2020
***

הסופית (Gallinula chloropus) היא אחד ממיני העופות המעטים בארץ להם יש קסדה: גידול קשיח על הצד העליון של המקור. קסדות נפוצות במשפחת הרליתיים (למשל באגמיות ופורפיריות), ובין השאר גם בין הקלאוניים והקזוארים (שנקראים כך על-שום קסדתם!). בשונה מהקזואר והקלאו, אצל הסופית הקסדה היא קרנית לחלוטין והיא לא חלק מהשלד. המטרה העיקרית של קסדות בציפורים היא תצוגה, כפי שמעיד הצבע האדום העז, אבל אני מניח שזה גם עוזר להיות בעל מצח קשיח ועבה, כאשר חיים בסביבה סבוכה עם סיכון גבוה להיחתך מאיזה עלה קנה משונן.

פארק אקולוגי הוד-השרון, 6.2021
***

פרופיל נמוך.
הסופית המצויה (Gallinula chloropus) היא עוף מים בעל נוצות שחורות ומקור בצבעי אדום וצהוב. גם האפרוח מציג צבעים אלה, בין האפרוח והבוגר קיים שלב המתבגר - והוא צבוע בחום ואפור (בתמונה).
הצבעים האופייניים משמשים את הסופית לתקשורת - בין אם ואפרוח, בין בני-זוג, בין יריבים. לפני שהעוף התבגר, אין לו צורך לעסוק בכל התקשורת הזאת והצבע הבוהק רק מסכן אותו. עקב כך פיתחה לו האבולוציה צבעי הסוואה עד לשלב בו יצטרך לחזור ולהשתלב בחברת הסופיות.

נחל אלכסנדר, 11.2016

*אחר-צהריים שקט בכפר-סבא. אני פורק את המכונית.*
ציפורים: גרו! גרו! גרו!
אני: הצוצלות האלה נשמעות ממש כמו עגורים.
גם אני: רגע אחד!
*מסתכל למעלה ומגלה להקה של כמה עשרות עגורים .*
העגור האפור (Grus grus) מזוהה בקלות בזכות גודלו, צורת גופו וקולו המיוחד. בהיותם עופות נודדים, אנחנו זוכים לראותם בשלל מקומות, כולל אתרי טבע מבודדים, ואף באמצע העיר. מאותה הסיבה ממש הם מין פגיע, שכן כדי להבטיח את קיומם יש להגן לא רק על יערות הביצה של צפון אירופה, בהם העגור מקנן, אלא גם על מסלולי הנדידה ואתרי החריפה בארצות הים-התיכון ואפריקה.

כפר-סבא, 12.2020
***

עגורים בין העגורנים.

העגור האפור (Grus grus) שוב פוקד את מקומותינו בנדידת הסתיו שלו.
העגורים היו מוכרים היטב לאדם משחר ההיסטוריה. שם העגור באכדית היה igiru, וממנו מגיע השם העברי של העוף. השמות בשפות אירופה (crane באנגלית, grulla בספרדית, журавль ברוסית וכו') נגזרו מהשם ההודו-אירופאי הקדום, שמשוחזר כ- gere-no. לא ברור אם לשני השמות הקדומים מקור משותף, או שהם נגזרו בנפרד מקריאות ה-גרו-גרו של העגורים, לפיהן עוד אפשר לגלות להקה החולפת גבוה מעל ראשינו, גם באמצע עיר סואנת.
העגורים היו ניצודים בעת העתיקה בעזרת מלכודות. במצרים העתיקה אף היו לוכדים ומגדלים עגורים כחיית משק, אם כי נראה שהם לא התרבו בשבי, כך שהיה צריך ללכוד עגורים חדשים בכל עונת נדידה. ביוון העתיקה סופר כי הפיגמים - העם הפנטסטי המתגורר לפי המיתוסים מדרום להרי האטלס - נלחמים מדי שנה בלהקות עגורים הפושטות על ארצם. זה, לדעתי, מהדהד את הידע של היוונים על נדידתם השנתית של העגורים לאפריקה (ידע על נדידת ציפורים היה מועט מאוד לפני העת החדשה).
היום, על אף כל השינויים בנוף, ועל אף הציד שנמשך באופן מביש לתוך המאה ה-21, העגורים ממשיכים להגיע אלינו בנדידת הסתיו שלהם. ואני מקווה שיתמידו לעשות כן גם בעידנים עתידיים, בהם עמים מעמים שונים בוודאי יתנו להם שוב ושוב שמות שיישמעו כמו "גרו-גרו".

כפר-סבא, 11.2022
***


זאת הרגשה משונה, לעמוד באמצע העיר, להרים ראש ולראות ארבעה עופות בר ענקיים, שהגיעו לא מזמן מסקנדינביה.
העגוריים (Gruidae) הם משפחה של עופות בעלי תזונה צמחית בעיקרה, הנוטים לחיות בבתי-גידול לחים והמתאפיינים במבנה עדין, עם רגליים וצוואר ארוכים ומקור ישר וארוך. המראה שלהם מביא לעתים לבלבול ביניהם לבין חסידות ואנפות - שתי משפחות של עופות טורפים שפיתחו באופן בלתי-תלוי מבנה גוף הדומה לשל העגורים. קרוביהם של העגורים, הנכללים איתם בסדרת העגוראים (Gruiformes), הם הרליתיים (Rallidae), המהווים ברובם עופות מים קטנים ובינוניים, דוגמת הסופית והאגמיה, וגם כמה מינים החיים הרחק ממים, דוגמת המלכישליו.
בעולם ידועים חמשה-עשר מינים של עגוריים: שניים בצפון-אמריקה, שניים באוסטרליה, ארבעה באפריקה ושמונה באירואסיה. מגוון המינים הגבוה ביותר מצוי במזרח אסיה, שם כל שמונה המינים מחליפים זה את זה, ברצף שמתחיל בצפון סיביר ונגמר בצפון הודו. במערב אירואסיה מצויים רק שני מיני עגוריים: עגור החן (Grus virgo) והעגור האפור (Grus grus), כאשר האחרון הוא הנפוץ מבין השניים.
הודות לגודלם וליופיים, העגורים זכו לתשומת לב בפולקלור והאומנות של תרבויות סביב העולם. בישראל העגורים הפכו לאחד מבעלי-החיים הפופולריים ביותר על מטיילים. הגעתם לארץ ממונפת לתיירות ולשמירת טבע. מי ייתן ועופות אלגנטיים אלה ימשיכו להגן בגופם על בתי-הגידול הלחים בישראל.

רחובות (תחנת הרכבת), 12.2021

בעונות הנדידה הדיות המצויות (Milvus migrans) הן בין הנפוצים שבדורסי ארצנו. עוף סתגלתן זה, הנראה לחובב כמוני כעיט קטן, הוא מין מצליח מאוד, המתקיים במספרים גדולים באירופיה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה, ונעדר רק מהחלקים המדבריים והקרים ביותר של יבשות אלה.
בצורה אופיינית למין מצליח, הדיות ניזונות ממגוון רחב של סוגי טרף, בנוסף למזון שבאמת נותן לך הצלחה במאה ה-21: פסולת מהמזבלה העירונית.

בוסתן הגליל, 11.2020
***

משחק עם הילד בסלון.
רואה בחלון מאחוריו נקודות זעירות בשמיים.
רץ להביא מצלמה.
אלה דיות מצויות (Milvus migrans), גבוה מעל כפר-סבא.
אם הן נקודות זעירות בשבילי, אנחנו, האנשים, בטח נקודות זעירות בשבילן. מהגובה הזה כל העיר נראית בוודאי כמו דגם קרטון במשרד הקבלנים, השרון משתרע כשטיח של ירוק ואפור, והים התיכון נמתח בכחול מנצנץ לאורך האופק.
ואני חושב: במציאות זו של סגרים, גדרות וגבולות, כמה בני-מזל הם אלה להם העניקה האבולוציה את היכולת לעוף למרחקים.

כפר-סבא, 1.2021

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": חזיר הבר (Sus scrofa)
לפני כמה שנים יצא לנו לישון בשטח, בקרבת חולות פלמחים. בשעות הקטנות של הלילה התעוררתי בבהלה לשמע צליל נחרה חד, שכאילו ננחר ישירות באוזני. אחרי כמה דקות של רעד, חזרתי לישון.
בשונה משאר הרעשים הליליים ששמעתי בחיי, הנחרה הזאת לא נשארה תעלומה, שכן לצד השיח תחתיו שכבנו ללון הצבתי מצלמת שביל. בבוקר בחנו את סדרת התמונות שהתקבלה, וחוץ מביקורי תנים, היו שם תמונות אינפרא-אדום של חזירה, המתקרבת ברוגע אל מקום הלינה שלנו (שהיה כנראה שביל קבוע שלה), עוצרת לרחרח, מסתובבת ובורחת כל עוד נפשה בה.
החזיר הוא יונק הבר הכבד ביותר במישור-החוף, עם זכרים שמשקלם עובר לעתים את מאה הקילוגרמים. זהו גם יונק הבר הכבד ביותר בישראל, מאלה שלא נאלצנו להשיב עקב הכחדתו המקומית. ואת ההכחדה הזאת החזיר פספס כחוט השיערה, שכן ערב הקמת המדינה אוכלוסיית המין בארץ הצטמצמה עקב ציד, לכדי קומץ עדרים קטנים ומנותקים לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מנאות הכיכר עד עמק החולה. כן, שמעתם נכון: לא רק שלא היו חזירים במישור-החוף, לא היו אפילו חזירים בחיפה!
כמובן שמאז אותה תקופה אפלה הפכה חיה בלתי-כשרה זו לאחד המינים המצליחים בארץ, שמתנהגים בחיפה וטבעון, כמו שעושים היעלים במצפה-רמון ושדה-בוקר. עם זאת, יש להם עוד הרבה סיבות טובות לפחד מאיתנו, ופחד זה חשוב כדי שהחזירים יישארו חיות בר. כשהם בעיר הם מזיקים ומהווים סכנה לציבור. כשהם בחולות, בחורש,ובגדות נחלים, החזירים הם מהנדסי סביבה חשובים, המתחחים את הקרקע, פורצים שבילים והופכים את הטבע שלנו לקצת יותר פראי (והלילות לקצת יותר מלחיצים).
-
מה למדתי בזמן הציור: למדתי כמה קטנות פרסות החזיר (כל הזמן ניסיתי לצייר אותן גדולות מדי) וכמה גדול הראש שלו. למדתי שכמו אצל יונקים אחרים, פרוות הקיץ במין זה היא משהו דליל ומביך. למדתי גם שזנב חזיר בר (בשונה מזנב חזיר מבויית) דומה למעשה לזנב של אריה.
***

החזיר (Sus scrofa) הוא כנראה פרסתן הבר הנפוץ בישראל.
את הנקבה המניקה הזאת צילמנו במצלמת שביל, לגדות נחל שורק.
החזיר נפוץ בכל החלק הים-תיכוני בישראל, כמו גם החלק הערבתי ובנקודות מסויימות, גם במדבר. בעולם, נפוץ מין זה ברובה של אירופה ורובה של אסיה, בנוסף לרצועת החוף הצפונית של אפריקה. המין נפוץ מיערות המחט של פינלנד, עד יערות הגשם של אינדונזיה. בארץ, ניתן לפגוש אותו בחולות, חורשים, יערות נטועים, ביצות, בתות וערבות.
החזיר שייך לסדרת מפריסי הפרסה, הכוללת בקרבה גם איילים, אנטילופות, צאן, בקר, כמו-גם את הליווייתנאים. בשונה ממרבית מפריסי הפרסה היבשתיים, חזירים הם לרוב אוכלי-כל. הם ניזונים ממגוון רחב של צמחים, בנוסף לבעלי-חיים קטנים ופטריות. אסטרטגיה זו מאפשרת להם כנראה לשרוד טוב יותר שינויים סביבתיים ומסבירה חלקית את תפוצתו הרחבה של המין בישראל.
עם התמעטותם והכחדתם של פרסתני הבר האחרים בארץ, החזיר הפך למין טרף חשוב לטורף העל האחרון שנשאר בישראל: הזאב האפור.

נחל שורק, 7.2015
***

אין פרס למנחשים את זהות הגולגולת.
לפנינו חזיר בר (Sus scrofa).
אם היינו מבקרים במישור החוף בתקופת הברונזה, היינו יכולים לפגוש מגוון פרסתני בר: צבי מצוי, חזיר בר, יחמור, בקר בר, אייל כרמל, אייל אדמוני, אנטילופת בובל ואפילו היפופוטם. במהלך ההיסטוריה הצטמצמה רשימה זו לשני מינים בלבד: צבי וחזיר. כעת גם הצבאים נדחקים והחזיר נשאר במקומות רבים פרסתן הבר האחרון.
הצלחתו נובעת בין השאר מהיותו אוכל-כל. אנחנו יכולים לראות זאת בשיניו הטוחנות, הדומות לשיני אדם. גם תוקפנותם המפורסמת של החזירים (אותה מזכירים לנו הניבים הגדולים) וחוסר החששנות שלהם עזרו לחזירים לא להיכחד מנופים בהם אין מנוס מהאדם. גורם נוסף להצלחה הוא היותם לא כשרים, בארץ בה פרסתנים אחרים ניצודים למאכל.
כך יצא, שבעוד הצבאים נעלמים מפני העיר המתקדמת, החזירים הולכים ומעמיקים לתוכה. זה נפלא, כי הם לא נכחדים, וזה נורא, כי יש כאן מתכון לאסון. עכשיו יהיה עלינו לנקוט בצעדים מחושבים מראש, כדי למנוע פגיעות באנשים ובחזירים, ולהמשיך להתקיים בשלום לצד פרסתני הבר האחרונים של מישור החוף.

צופית, 1.2020
***

עקבות טריים של בעל-חיים כבד למראה יורדים מהתלולית עליה יושבת הגדר של מטווח 24.
אולי סתם בן-אדם סקרן?
מתקרב.
לא, העקבות קטנים מדי לאדם.
אולי כלב?
מסתכל למטה, למקום בו העקבות יורדים למישור.
עכשיו זה ברור: חזיר בר (Sus scrofa), חיית הבר הגדולה ביותר שנותרה בגוש-דן, עדיין מסתובב באזור ומפגין נוכחות.
אך כדי שהחזירים יוכלו להמשיך לחיות בראשון-לציון, אנחנו צריכים להיות בני-אדם, המשאירים גם לטבע מרחב קיום.

ראשון-לציון, 2.2023
***

בטביעת-הרגל הזאת של חזיר הבר (Sus scrofa) אפשר לראות את האצבעות המשניות של הפרסה. אבות הפרסתנים התחילו את דרכם עם הרגל הבסיסית של היונקים, הכוללת חמש אצבעות. פיתוח הפרסות היה מלווה בהגדלה של האצבעות האמצעיות וניוון של האצבעות בצדדים. מינים החיים באזורים בוציים, או ביערות בעלי קרקע רכה, שמרו על האצבעות המשניות בצורתן המופחתת. אלה מספקות תמיכה נוספת ומונעות שקיעה של הרגל. בעלי-חיים הדרים בסביבות עם קרקע קשה נוטים לאבד את האצבעות המשניות ולהישאר עם שתי אצבעות (כמו הגמל) או אפילו אצבע אחת בלבד (כמו הסוסים).

עמק זבולון, 8.2020

השרקרקים המצויים (Merops apiaster) חזרו מערבות אפריקה, בדיוק בזמן ליהנות ממעוף הכלולות של הקמפונית הפולחת (Camponotus fellah). המלכות הגדולות, עמוסות הביצים, עולות על העשבים כדי להמריא. משהן באוויר, הן נתונות לרחמי השרקרקים. ארבעת הציפורים על גבעול האגבה הזה כבר מצאו להם ארוחה, אותה אפשר לראות שהם בולעים בתצלום.
איזה כיף, שיש עוד מקומות, לא רחוק מהבית, בהם אפשר לצפות הן בשרקרקים החוזרים והן בקמפוניות הפורחות!

גבעת חבצלת, רחובות, 4.2022
***

מזווית מסויימת, השרקרק המצוי (Merops apiaster) מזכיר לי חץ קליעה-למטרה. אחרי הכל, שניהם כבדים יחסית, אבל אווירודינמיים ולשניהם זנב המאפשר שמירה על מסלול התעופה. השרקרק, אמנם, לא צריך להינעץ עם מקורו בלוח שעם. צייד אווירי זה מלקט במקורו חרקים במעופם. היותו של המקור ארוך מאפשר להרחיק מגוף השרקרק את הצד העוקצני של חרקים רבים שהיו מרתיעים ציפורים אחרות. למשל - הצרעה המזרחית (Vespa orientalis) בתמונה הזאת. כמובן שהשרקרק נבדל מחץ גם בהיותו בעל כנפיים, שמאפשרות לו לשחות בחינניות דרך האוויר, או הופכות לחלק ממתאר הגוף, כאשר אפשר להקריב את כוח העילוי למען המהירות.
לא פחות מכל זה דרוש - אם אתה רוצה לחטוף צרעות מהאוויר בשביל מחייתך.

אגמון פולג, 9.2019
***

סיבה אחת לטייל בצהרי יום קיץ, ובייחוד במישור-החוף, היא השרקרק המצוי (Merops apiaster). קריאות השרקרקים ליוו אותי במשך רוב הסיור האחרון שלי במרחבי רחובות, מלבד הזמן בו הייתי קרוב לכביש המהיר (אותו צריך למנהר!) וכשיצאתי לשדות שמדרום לשמורת השיטה, גם ראיתי את השרקרקים - להקה של עשרות מהם, שנחו על כבלי החשמל ועפו באוויר סביבי! כל עוד יש להם קירות אדמה לקנן בהם, וצרעות ודבורים לאכול, הם ימשיכו לחיות סביבנו ולשובב את נפשנו מדי קיץ בצבע, צליל ותנועה.

מרחבי-רחובות, 7.2021
***

השרקרק המצוי (Merops apiaster) הוא עוף המתמחה בציד חרקים מעופפים, וידוע בזכות חיבתו לדבורים וצרעות, אף כי כשיצאתי אתמול, נראה שהם בעיקר חגגו על שפע נמפיות החורשף, צאצאי הנמפיות מהאביב, שאפשר לראות עכשיו בכל מקום.
זוהי עונת הקינון של השרקרקים, וניתן לראות מושבות שוקקות שלהם בקירות מצוקים לאורך מישור החוף. חלק מהמושבות נמצאות בצמוד לחופים הומי מתרחצים, כמו שניתן לראות בהרצליה ותל-אביב. קינון זה של שרקרקים הוא מהסיבות הבולטות ביותר לשמירה על המצוקים החופיים - על אף היותם נדל"ן מבוקש לשכונות ומרכזי קניות.
חשוב מאוד לא להתקרב לקינון (גם אם רוצים לצלם), שכן הטרדה של ההורים יכולה לפגוע בסיכויי ההישרדות של הגוזלים.

הרצליה, 6.2019
***

השרקרקים (Merops apiaster) יודעים איפה לחפור. הם נמנעים מהחמרה הפוסילית הקשה, ומתרכזים ברגוסול החולי הרופף, שלפי שכבת החצץ בבסיסו, הובא לכאן לפני לא יותר מכמה עשורים.
הקנים עדיין נמצאים נמוך מאוד מעל תחתית הערוץ הרדוד, אך עקב קלות החפירה, הם יכולים להיות עמוקים מאוד, ולהרתיע בכך חלק מהטורפים.

חוף חדרה, 12.2023
***

שש בבוקר, מגיע לעבודה - שומע מעליי שרקרקים (Merops apiaster). מה הם עושים בשעה כזאת? כמובן - אלה לא השרקרקים הלבנטיניים שלנו, אלא להקה נודדת: ממזרח אירופה, הקווקז או מרכז אסיה. משפעילות הדבוראים באזורים הממוזגים דועכת לקראת החורף, השרקרקים המצויים יוצאים למולדתם העתיקה, אפריקה, שם הם יצטרפו לכעשרים מיני שרקרקים יציבים, הנהנים מהשפע הטרופי לאורך כל השנה.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 9.2025
***

בדיעבד, לא הייתי צריך להיות מופתע כשראיתי את השרקרקים (Merops apiaster) במתח מתמיד בנוכחות המאינות (Acridotheres tristis), לפעמים מאיימים ופעם אף ממש תוקפים! קני השרקרק יכולים להתאים למאינה, ולה אין בעיה להשליך את תוכנם הישן.
המאינות הן בעיה רצינית עבור עופות רבים, אבל חומרתה אינה אחידה. עוף פולש זה מתרכז בישובים וסביב מבני אדם, והופך נדיר יותר ככל שמתרחקים מהם. שמורת טבע עם שוליים רחבים ובלי כבישים העוברים דרכה צריכה בתיאוריה לקיים ליבה דלת מאינות. הבעיה שלנו במישור-החוף היא שהטבע קטן ומקוטע: קינוני שרקרקים צמודים לחופי רחצה, גבעות כורכר מבודדות במרכז העיר, חולות הכלואים באמצע מחלפים. איבוד החיץ בין העיר לטבע חושף את האקולוגיה השברירית של שמורותינו הקטנות לאקולוגיה הקורוזיבית של הנוף האורבני. ואנחנו ממשיכים לכרסם באזורי חיץ אלה.
לאחרונה דחו את ההתנגדויות הרבות שהוגשו לבניית רובע חדש במזרח רחובות, שיחתוך נתח שמן ממרחבי-רחובות. כביכול, שתי השמורות של מרחבי-רחובות נותרות שלמות בתסריט הזה, אבל הן עתידות לאבד את החיץ שלהן, ולהיות חשופות למאינות וגורמים הרסניים אחרים.
אני חולם על האפשרות של חיים שלנו לצד הטבע, בלי לפגוע בו. עד שהאדם המודרני ילמד לעשות זאת, נצטרך להפריד בין השניים, ממש כמו שצריך להפריד בין השרקרק למאינה.

הרצליה, 4.2021