top of page

My Items

I'm a title. ​Click here to edit me.

(Arthonia atra)

(Arthonia atra)

מה זה?
זה כלום.
אבל בטבע אין כלום.
כבר הרבה זמן שאני מסתכל על עצים מתים שמכוסים במגוון יצורים - פטריות, חזזיות וטחבים. ולפעמים אני מוצא כתם שלא מיושב בשום דבר. סתם עץ חשוף. אבל מניסיון אפשר להגיד שאם שום דבר שאני מכיר לא התיישב שם, סימן שנמצא שם משהו שאני לא מכיר.
אני גם מתעניין בחזזיות במשך שנים רבות, אבל רק לאחרונה אזרתי את האומץ להכירן יותר לעומק. בחודשים האחרונים חיפשתי תמונות של החזזיות הידועות מישראל, ושם ראיתי גם כאלה שיש להן גופי-פרי מוארכים, שנראים כמו "סימני החריכה" שאני רואה לפעמים על עץ מת.
משהייתי מודע להן, לא עבר זמן רב עד שמצאתי כמה, על גדם של איקליפטוס, בגבעות הכורכר. המין בתמונה הוא Arthonia atra. יש לו יצע דקיק, שקשה להבדיל מעץ חשוף, וגופי-פרי שחורים מוארכים, לפעמים מסועפים. חזזיות כאלה, עם "שרבוטים" עליהן, מכונות "חזזיות כתב סתרים". אני לא יודע אם ניתן שם עברי (המין לא מופיע בספר של גלון וגרטי).
החזזית שבתמונה היא מין אפיפיטי, כלומר גדל על צמחים. העדפותיה שונות משל החזזית האפיפיטית הנפוצה, צבעונית הבוסתן. בעוד הצבעונית היא חובבת של ענפים, Arthonia atra גדלה נמוך על הגזע, על קליפות עצים זקנים ועל עצים מתים, לעתים בתנאי צל חלקי.
אף שאיננו רואים את היצע שלה, כמובן שגם מין זה מכיל תאי אצה העושים פוטוסינתזה. באופן מעניין, האצה כאן שייכת לסוג Trentepohlia, הידוע ביכולתו לצמוח באופן עצמאי על גזעי עצים, במושבות הנראות ממש כמו חזזית כתומה ושעירה. אפקח עין ואדווח אם מצאתי.
אז עכשיו אנחנו יודעים מה הכתמים החשופים הללו על גדמי העצים.
תגליות נוספות בהמשך.

גבעות הכורכר, נס-ציונה, 1.2024

(Trebouxia)

(Trebouxia)

הביטו בענף הרותם הזה, ועליו שתי חזזיות יפות המתמחות בחיים על צמחים: למעלה, צבעונית הבוסתן (Xanthoria parietina) ולמטה מין נדיר יותר, זערורית (Rinodina pruinella).
אלה, כמובן, שני מינים נפרדים, ועוד משתי משפחות שונות. כך לפחות מבחינת הפטרייה היוצרת את החזזית. אבל כל חזזית מכילה גם תאי אצה - וכאן העניין שונה, כי שני המינים מכילים אצה מאותו הסוג: טרבוקסיה (Trebouxia).
טרבוקסיה היא אצה ירוקה חד-תאית, הנפוצה בים, במים מתוקים, וגם על היבשה. מדברים עליה, או על יצורים שכמותה, בתור אלה שהתחילו בכיבוש היבשה, הרבה לפני שאבותינו הדגים התחילו לפתח רגליים. הטרבוקסיה גם מהווה את הפוטוביונט (רכיב האצה) בכחמישית ממיני החזזיות.
אצות אלה חיות באופן חופשי על אבנים וענפים, אך אם הן באות במגע עם תפטיר מהמין הנכון, מתרחש תהליך התחזזות, ושני היצורים הופכים לישות אחת, חדשה. עקב ההסתמכות על המפגש בין שני היצורים, יכול להיות כי בעוד שברמת הפטרייה אין קרבה בין שתי החזזיות שבתמונה, מצד האצה שתיהן אחיות, ששאבו את הפיטוביונטים שלהן מאותה אוכלוסיה.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 5.2023

(Placidium squamulosum)

(Placidium squamulosum)

בזמן הביו-בליץ בגבעת האירוסים, בחודש מאי, הבחנתי בקרום קרקע חום וסדוק בשולי הגבעה הצפונית. חשדתי בכך שמדובר במין כלשהו של חזזית קרקע, אבל במצב היבש היה קשה לזהות, ולא הצלחתי להגיע להגדרה.
השבוע ניצלתי חצי שעה פנויה לפני העבודה וקפצתי לגבעה, לראות מה שלום קרום הקרקע ההוא. החזזית אכן הייתה שם, חיה הרבה יותר, ונראתה כמו קשקשים ירוקים הצמודים לקרקע. כמעט כמו טחב כבד, אך ללא הסימטריה. כמה פעמים שקלתי אם התבלבלתי, וזה אכן טחב כבד. הרושם שזה טחב חזק במיוחד לאור העובדה שאין לחזזית הזאת מנבגים חיצוניים דמויי צלחת (apothecia), שאנחנו מקשרים עם חזזיות, ובמקומם יש מנבגים שקועים (perithecia), המפיצים את מרכולתם דרך פתחים זעירים ביצע החזזית.
אחרי כמה ימים של שבירת ראש, הגעתי לזיהוי: גלדנית מהמין Placidium squamulosum. הקושי שלי נבע מכך שבישראל היא אוחדה בטעות עם מין אחר, גלדנית חומת-קשקשים (Catapyrenium cinereum), שקשקשיה לעולם אינם ירוקים. בדרך זו הספרות המדעית הביאה אותי למבוי סתום.
המין מהגבעה, לו אולי נקרא "גלדנית ירוקת-קשקשים", הוא מרכיב חשוב בקרומי קרקע במדבריות וערבות ברחבי העולם. מדובר במין האופייני לשלב מאוחר בסוקצסיה של קרום הקרקע, לו לוקח שנים רבות להתפתח ולהגיע לשליטה בבית-גידולו. לכן, הערך בשמירתו גבוה כמו הערך בשמירה על עץ או שיח בשמורה - ואף יותר, כי אחרי הסרת החזזית איש לא הולך לבוא ולטעת אותה בחזרה. החברה הישראלית עוד לא בשלב הסוקצסיוני הנכון למבצעי השבה של חזזיות.
כמו חלק ניכר מקרום הקרקע, גם הגלדנית עושה פוטוסינתזה, והופכת את האדמה החשופה עצמה למקור של חמצן ולמבלע של פחמן. היא נמצאת בשיא פעילותה כאשר האדמה לחה, בעוד שבקיץ היא לרוב נמצאת בתרדמת, אך מחקרים מראים כי לחות אוויר גבוהה יכולה לעורר את הגלדנית לפעילות ולאפשר מידה מסויימת של הטמעה גם כאשר הקרקע יבשה.
ממש כמו רותם או אירוס, הגלדנית היא חברה, ועכשיו משהכרנו אותה, נוכל להבחין בה בסביבתנו ולעזור לשמור על מרכיב חשוב זה במערכת האקולוגית.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 1.2024

(Sarcogyne regularis)

(Sarcogyne regularis)

החזזית בשרית מאובקת (Sarcogyne regularis) צומחת על מגוון משטחים, כולל בטון. כאן אפשר לראות שהיא מאכלסת בעיקר את המלט עם החול, בעוד שעל חתיכות אבן הגיר גדלות חזזיות אחרות. כל מין ודרישותיו.
אנחנו רואים היטב את המנבגים הכהים של החזזית, אבל איפה היצע הפוטוסינתטי? לפנינו יצע אנדוליתי (endolithic) - הוא חבוי בתוך המצע. היצע יושב קרוב לפני השטח, כך שהאור יכול לחדור עד אליו והאצות יכולות להטמיע. אבל הוא עמוק מספיק, כדי שחובבי חזזיות מזדמנים לא ילחכו אותו.
שימו לב שאמרתי "חובבי חזזיות מזדמנים", שכן חובבי חזזיות מתמחים יכולים אף לחזזית שבתמונה. חלזונות מהסוג שיננית (.Euchondrus spp) מגרדים את פני הסלע כדי להגיע לחזזיות האנדוליתיות, ובכך מהווים גורם משמעותי בשחיקת הסלע. אלפי שנות משחקי החתול והעכבר של החזזיות והשינניות הם כנראה מה שיצר את חורי הגבינה שאנחנו רואים בסלעי הגיר של הגליל.

בית קברות כפר סאבא, כפר-סבא, 1.2024

(Toninia sedifolia)

(Toninia sedifolia)

שוד האצות הגדול.
חזזיות נראות כמו יצורים סטטיים, בקושי חיים. איננו מדמיינים את שגרת היום שלהן כמשהו מרגש במיוחד. אך כמובן, כמו כל היצורים החיים, הן מתקיימות במאבק מתמיד.
על מה חזזיות נאבקות? מקום, אור ואצות.
כאשר נבגים של פטריית חזזית, כמו האוכפית האפורה (Toninia sedifolia) שבתמונה, מגיעים למיקום חדש, עליהם למצוא אצות חד-תאיות, אותן הפטרייה תשלב בתוך היצע שלה, וכך תהפוך לחזזית. אבל זה לא כל-כך פשוט למצוא אצות הגדלות חשופות על סלע או ענף, שלא לדבר על אצות ממין המתאים להתחזזות. לכן האוכפית, כמו גם פטריות של חזזיות נפוצות דוגמת צבעוניות וישפיות, מחפשת חזזית צעירה, אליה תוכל לפלוש ולגנוב ממנה את האצות.
מינים אחרים בסוג אוכפית פתרו את בעיית חוסר האצות בצורה אחרת: הם לא הופכים יותר לחזזית, אלא חיים כטפילים על חזזיות ממינים אחרים. אין להם יצע פוטוסינטתי, אך גופי הפרי שלהם מופיעים כנטע זר על יצע החזזית הפונדקאית.
גם בבגרותה האוכפית יכולה להיות אגרסיבית כלפי יצורים אחרים. בתמונה אפשר לראות שבחזזית משולבות ציציות עלים של הטחב סלולית החומות (Tortula muralis). האוכפית כנראה גדלה על הטחב, עקב משק המים המשופר שלו (בהשוואה לסלע). עם הזמן היא מכסה וחונקת את הסלולית.
אז האם החזזית בטוחה עכשיו? לא. כמובן שלא.
המלחמה המתמדת על מקום הולידה מינים של חזזיות המתמחים בהתיישבות על חזזיות בוגרות, גניבת האצות שלהן והחלפתן ההדרגתית. זה מתחיל ככתם קטן, ולאט-לאט מתפשט, עד שהחזזית המקורית אינה עוד. הסוג אוכפית, למשל, מותקף על-ידי הסוג ענברית Fulgesia)). גם בתמונה הזאת אפשר לראות כתמים חשודים של חזזית צהובה על גוף האוכפית. יכול להיות כי מדובר בתחילתו של תהליך השתלטות.
עקב מסגרת הזמן שבה כל המאבק קורה, עולם החזזיות נראה לנו שליו, אפילו משעמם. אך כמו כל תחום בביולוגיה, אם להסתכל עליו בפרספקטיבה המתאימה, גם צד זה של הטבע הופך לסוער, דינאמי ומוזר.

גבעת החרובים, מרחבי-רחובות, 12.2023

(Lecanora horiza)

(Lecanora horiza)

עוד חזזית אפיפיטית: לבובית הזית* (Lecanora horiza). מין זה מתאפיין ביצע אפור בהיר, גבשושי, המידקק בשוליו ומתמזג עם המצע. גופי-הפרי בצבע חום ערמוני, עם שוליים אפרפרים. לבובית הזית גדלה על גזעים של מגוון עצים (לא רק זית) בכל החבל הים-תיכוני של ישראל.

גבעות הכורכר, נס-ציונה, 1.2024
*בישראל תועד מין אפיפיטי נוסף, דומה: Lecanora chlarotera. נראה שהיה תיעוד אחד בלבד, אבל הוא מפלשת, כך שזה רלוונטי.

(Coprinus comatus)

(Coprinus comatus)

הדיואית המצוייצת (Coprinus comatus) היא פטריה שקשה לטעות בה. גוף הפרי המוארך, עם הכובע הצר, ההופך במהרה לסיוט נוטף דיו, הוא מראה הנחקק בזיכרון.
זוהי פטריה אכילה, בעלת פופולריות רבה במזרח אסיה, ואף תעשיית גידול מסחרי. אבל בשונה מפטריות כמו הפקועה הדו-נבגית (השמפיניון הלבן שלנו), שמחזיקות מעמד לאורך זמן, הדיואית עוברת תהליך של השמדה-עצמית, שתוך חמש שעות ממיס לחלוטין את הכובע שלה. כדי להאריך את חיי המדף של הדיואית, נערך מחקר הנוגע להשמדה-עצמית זו, הנקראת אוטוליזיס (autolysis). וכשיש מחקר בתחום כלשהו, כולנו מרוויחים.
היום אנחנו יודעים כי זמן קצר אחרי הבשלת גוף הפרי (כמו שרואים בפרט משמאל), הפעילות התאית הרגילה מתחילה לרדת בעוצמתה. התאים מכבים את עצמם. בד-בבד מתחילים לעלות ריכוזי אנזימים: כיטינאזים וגלוקנאזים. אלה מתחילים לפרק את המרכיבים הראשיים של דפנות התאים, ותוכנם משתחרר החוצה.
בשלב הזה כל תהליכי התיקון והבנייה בתאים כבר נעצרו. שפע של רדיקלים חופשיים מפירוק התאים מאיץ את התהליך. העיכול העצמי, שהחל בצורה מבוקרת, משמיד את המנגנונים שיצרו אותו וממשיך ביתר שאת.
בתום האוטוליזיס נשארים בשלמותם רק הנבגים, השוחים בעיסה שחורה שלפני כמה שעות הייתה כובע הדיואית, והנקראת כעת 'גלבה' (gleba). זהו המצב שרואים בפרטים במרכז התמונה.
החוקרים העוסקים באוטוליזת הדיואית המצוייצת אומרים שהיא "תהליך מורכב", עם מספר שלבים ולא מעט חומרים שונים, הדואגים לפירוק מלא של הכובע. מעניין יהיה לראות אם יגיעו בימי חיינו למספיק הבנה שלו כדי להשיג את מטרתם הראשית: הארכת חיי המדף של המוצר. ועד שיגיעו ליעד מסחרי נכסף זה, אנחנו נהנה בצניעות מהרחבת אוצר הידע האנושי ומהבנה טובה יותר של דרכי פעולתו של היקום.

התעלה הזרזיפית, נס-ציונה, 12.2009
***

המונח "טיפול הפטריה"* מתאר מצב בו ההנהלה מונעת מידע מהעובדים, ואף משקרת להם, או כמו שניסחו זאת: "מחזיקה אותם בחושך ומאכילה אותם בבולשיט."
אלוזיה זו מתייחסת לאופן בו מגדלים פטריות מאכל, אשר ברובן הן ספרופיטיות - מתקיימות מעיכול חומר אורגני. בשונה מפטריות סימביוטיות שונות, הזקוקות ליצור חי (לעיתים, עץ) כדי להיטפל אליו או לחיות איתו בהדדיות, הפטריות הספרופיטיות זקוקות לחומר מת בלבד ויכולות לגדול הרחק מהמערכות האקולוגיות הרגילות בהן אנחנו מחפשים פטריות. כן, הן גדלות ביער, אך הן גדלות גם בבתים, במערות עמוקות, ובכל מקום אחר בו יש קצת לחות ומשהו שאפשר לאכול.
דוגמה טובה לכך אפשר לראות בדיואית המצוייצת (Coprinus comatus) הזאת, שנמצאה לצד דיואיות נוספות בחול הלח, במנהרת בטון, מאות מטרים מהכניסה. החושך לא מטריד אותה, והיא גם לא שואלת את עצמה "איפה כל שאר הפטריות?". יש לה את הבולשיט שלה לאכול, והרבה נבגים להספיק לפזר לפני השטפון הבא.

מנהרת השממיות, נס-ציונה, 12.2006
*נטבע על-ידי טרייסי קידר, בספרו "רוחה של מכונה חדשה".

(Vascellum pratense)

(Vascellum pratense)

התלמידים עומדים בחצי מעגל. לקח לי כמה דקות טובות להשיג את הקשב שלהם. אני עומד על הברכיים ליד פטריה קטנה ועגולה שאחד מהתלמידים מצא.
"הנבגים הם כמו הזרעים של הפטריה. הם מיקרוסקופיים ויש מיליונים מהם בתוך גוף הפרי." - אני אומר - "כשאלחץ על האבקית, הם ישתחררו בענן מתוך פתח בראשה. מוכנים?"
אני לוחץ. התלמידים נרכנים קדימה. הנשק אין יורה.
אני מנסה שוב. כלום. הפטרייה מוצקה, צמיגית. המרקם לא נכון עבור אבקית.
"היא בטח לא בשלה" - אני אומר בחוסר בטחון, וממשיך בחיפזון לעץ תחתיו כל שנה גדלות כוכבניות. כבר ווידאתי שהן שם, והן יעשו את העבודה.
בבית אני חוזר אל התמונה של הפטריה מהסיור, ומגלה שכל הזמן הזה לחצתי על פרגודית נפוצה (Vascellum pratense), מין ממשפחת הפקועתיים, שבשונה מפטריות כרס קטנות ועגלגלות אחרות (כמו האבקיות והכדורניות) אין לו את פתח היציאה הקטן בראשו, לפחות לא לאורך זמן. הפרגודית עור קשה משל אחיותיה, והיא נוטה להתבקע ולהישבר, כך שזמן לא רב אחרי ההבשלה ויצירת הפתח בראש גוף-הפרי, כל שנשאר הוא כוס מלאת נבגים.
פטריה זו נקראת על שם הפרגוד, שהוא קרום המפריד בין הגלבה (מאסת הנבגים) לתת-גלבה, המהווה את גוש התאים שמתחת לגלבה, והמחליפה במינים מסויימים של פטריות כרס את הרגל. כמו הרבה אורגניזמים המתרבים בנבגים, לפרגודית הנפוצה תפוצה עולמית, בכל מקום בו יימצאו דשאים: מאיסלנד עד ארץ האש. נעים לראות שמין גלובלי זה מוצא בית גם בין האנדמיים שלנו.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 12.2021

(Penicillium digitatum)

(Penicillium digitatum)

"ובפירות הנגועים - הוא שם רקבוביות." (מכופף הבננות\מאיר אריאל)

הפניציליון הירוק (Penicillium digitatum) הוא פטריה ממשפחת העובשיתיים (Trichocomaceae), שבשונה ממינים מפורסמים אחרים בסוג פניציליון - המייצרים קממבר, רוקפור ואנטיביוטיקה - ידוע בחגורה הסובטרופית של העולם בזכות ההפסדים שהוא גורם לענף ההדרים. מקור המין לא ידוע, אך הייתי מנחש שהוא התחיל את דרכו כסימביונט של הדרי בר במזרח הרחוק. הפניציליון תוקף את קורבנותיו עתירי הויטמינים דרך פצעים בקליפה, מה שאומר שבטבע נפגעים בעיקר פירות שנשרו. כמובן שאיסוף הפירות, הובלתם ואחסנתם מספקים לפטריה זו הזדמנויות רבות ליישב פירות שרצינו לאכול מאוחר יותר - וזה מביא את האורגניזם המעניין הזה לעימות מתמיד עם האדם.

המראה שלהם מקסים אותי. רק חבל שהתפוז כבר לא שמיש עבורי.

כפר-סבא, 4.2020

(Nannengaella mellea)

(Nannengaella mellea)

תחת עץ החרוב הופיעו גופי-פרי של רירית, ליתר דיוק בועתית, כנראה מהמין Nannengaella mellea. מין זה מופיע לרוב על עלווה רקובה, זאת בשונה ממינים קרובים (דוגמת הבועתית האפורה), המעדיפים עשבים חיים.
מעניין לציין כי הבועתית הזאת עברה שינוי שם. עד לאחרונה נחשבה לחלק מהסוג הגדול Physarum, אך בשנת 2023 היא הופרדה עם עוד כמה מינים לסוג קטן, המכיל את כל מיני ה-"Physarum" להם גופי-פרי המכוסים סידן פחמתי. הסוג נקרא על-שם חוקרת הריריות ההולנדית Elly Nannenga-Bremekamp. בעוד שבקהילת צלמי הטבע מיהרו להסתגל לשינוי, נכון להיום אין כמעט חומר אקדמי המכיל את השם החדש, ובספרות המקצועית רווח השימוש בשם הישן: Physarum melleum.

החרוב האחרון, כפר-סבא, 1.2024

(Lycogala epidendrum)

(Lycogala epidendrum)

חלב-הזאב (Lycogala epidendrum) הוא רירית, קרובה רחוקה של הרשתה (Arcyria). היא חיה על עץ נרקב. גופי-הפרי שלה נראים כמו פטריות כרס קטנטנות, ומתפקדים בדומה להן. גוף-הפרי הבשל (בצבע חום) מתבלה בצדו העליון, כך שנוצר פתח לפיזור נבגים. טיפות גשם הנופלות על כדורים אלה מספקות את האנרגיה להפרחת ענני נבגים קטנים.

את שמה קיבלה רירית זו דווקא בזכות גופי-הפרי הצעירים. אלה ורודים בצבעם, ופציעה של המעטפת שלהם תגרום לדליפה של נוזל ורוד, שמישהו בעבר דימה לחלב. למה "זאב"?
הרבה דברים ביער נקראים על שם זאבים, אולי מתוך אסוציאציה של הזאב עם היער עצמו. זה כאילו קראו לאורגניזם "חלב היער". לעתים, יש בשם רמיזה לכך שהדבר מסוכן. במכורתי הצפונית, פירות יער רעילים כונו "פירות הזאב", ובארצנו גדלה גושית הזאב - פטריה הדורשת הכנה מיוחדת כדי לנטרל את רעילותה. יכול להיות כי יש גם השפעה משמה של האבקית (Lycoperdon), הלוא היא "נפיחת הזאב", שכן הרירית שלנו דומה לפטרייה זו, אך בשונה ממנה מגירה נוזל.


גבעות טירת שלום (אנ"מ נס-ציונה), 1.2024

(Eristalinus taeniops)

(Eristalinus taeniops)

כשאתה חי מביקור בפרחים בצבעים בוהקים שונים, לא יועילו לך צבעי הסוואה עמומים. מסיבה זו, למאביקים יש לעתים צבעים בולטים, ביניהם נפוצים פסי הרתעה צהובים-שחורים. לפעמים אפשר להתבלבל בין כל החרקים המפוספסים הללו - תופעה עליה מסתמכים חסרי הארס שבחבורה זו.
כיצד נבדיל, למשל, בין זבוב לדבורה?
ראשית, נסתכל על המחושים. לדבורים מחושים בולטים ועבים, כמו מחושי נמלה. לרוב הזבובים מחושים שרידיים, שבקושי נראים.
גפי-הפה גם יעזרו לנו. לדבורים יש לסתות, שוב: כמו של נמלים, קרובותיהן. לזבובים, לעומתן, יש גפי-פה מסננות-יונקות: אותו חדק קצר שאנו רואים אצל זבוב הבית.
אם הזדמן לנו פרט מת, אפשר להביט בכנפיים. לדבורים שני זוגות כנפיים, הנראים בזמן החיים כזוג אחד. לזבובים זוג אחד בלבד.
אבל האין העיניים סימן ברור? לא ממש. אמנם לזבובים רבים עיניים גדולות בהרבה מעיני דבורה נקבה, לזכרי דבורים יש לעתים עיניים גדולות, הנראות כשייכות לזבוב.

מימין: דבורת דבש (Apis mellifera), כפר מל"ל
משמאל: רקבן מפוספס (Eristalinus taeniops), כפר-סבא
12.2019
***

שמעתי שאתה אוהב פסים.
הרקבן המפוספס (Eristalinus taeniops) הוא זבוב ממשפחת הרחפניים, שכמו רחפנים רבים אחרים (למשל הזה בקדמת התמונה) מחקה בבגרותו דבורה. נראה שהבטן המפוספסת לא מספיקה לו, והוא מוסיף פסים על עיני הזבוב הענקיות שלו, כמו שאין לאף דבורה!
רקבנים בוגרים ניזונים בפרחים, אז מאיפה קיבלו את שמם? מקור השם הוא בזחל, שלא נראה כמו זחל דבורה, אלא כמו ראשן משונה, החי בשלוליות מים מזוהמים, לעתים בהקשר לביוב או משקי בעלי-חיים.
על אף ההבדלים באורח החיים, כל שלב בחיי הרקבן תורם בדרכו למערכת האקולוגית.

כפר-סבא, 1.2019
***
הרקבן המפוספס (Eristalinus taeniops) הוא זבוב נפוץ בישראל. זחליו חיים בבוץ, והבוגר מאביק פרחים ומחקה דבורים.
תפוצתו המקורית משתרעת באפריקה, אגן הים התיכון והמזרח התיכון. מין מקומי לכל הדעות.
אבל הוא גם מין מלווה אדם, הנהנה מהתעלות הבוציות והזיהום החקלאי האופייניים לסביבת מחייתנו. יחד עם תנועות האדם הצליח הרקבן למצוא את דרכו לעולם החדש.
התיעוד הראשון באמריקה הוא מפרט שנתפס בפלורידה, ב-1985. מאז עברו פחות מארבעים שנה, אך הזבוב הזריז הצליח למלא את כל התפוצה הפוטנציאלית שלו בביתו החדש: מקליפורניה עד ארגנטינה. מעבר לזה כבר קר לו.
הפלישה לאוסטרליה עוד מחכה להתרחש.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 2.2023
***

בימים חמימים ניתן לראות רקבנים מפוספסים (Eristalinus taeniops) עומדים באוויר, כמו שדבורים לעולם לא עושות. הם כה דוממים, שגם צלם חובב יכול לצלמם בלי הרבה מאמץ. למיטב זכרוני, אלה זכרים שמחפשים נקבות. כשהם רואים חרק עובר לידם, הזכרים עטים עליו, ואחרי זה מבררים אם זאת נקבה מהמין שלהם, או משהו אחר.
לא תמיד צריך ללמוד מוסר מהטבע.

כפר-סבא, 12.2020

bottom of page