הישר מן השעון!
זה לא כל יום שאני זוכה לפגוש פרט צעיר של קוקיה אירופית (Cuculus canorus). צפריות וצפרים מנוסים יעדכנו אותי כי הקוקייה לא כזאת נדירה, וכי אפשר לצפות בהן בעיר מדי שנה. אבל אני לא צפר, ועבורי זה מפגש נדיר ומרגש.
כמה בעל-חיים תרמו לתרבותנו כה הרבה, בלי שרוב האנשים יוכלו לזהותם? ולכמה בעלי-חיים יש כזה מחזור חיים מיוחד?
הקוקיה האירופית, המככבת בשירים, תרמה את קולה לשעון הקוקייה - ובהשאלה גם לפעולת ההצצה (כמו שהיא מציצה מהשעון) ולכינוי מעליב לאנשים מוזרים. זהו אחד מקולות הציפורים המזוהים ביותר בעולם, וזה בהתחשב שהקוקיה אינה חיית משק, או ציפור עירונית.
ואולי בזה נמצא הדבר המדהים: שמין שכבר כל-כך מפורסם בגלל קולו, יהיה גם כה בלתי-רגיל במנהגי רבייתו. הקוקיה היא כמו בריאן מיי, שהוא בו-זמנית כוכב רוק ואסטרופיזיקאי.
כנראה שרק לפני חודש הקוקיה הצעירה הזאת עמדה בקן בקיעתה בגיאורגיה או יוון, פערה פה כתום רחב, ונתנה לזוג הורים מאמצים זעירים, כמו משרתיו של גרגנטואה, להאביס אותה בזרם בלתי פוסק של זחלים וחרגולים. אולי הם אף ידעו שהיא טפיל זר, אבל הדחף ההורי שלהם היה חזק מדי.
כשהיא תתבגר (אם זאת אכן נקבה), היא תדע אינסטינקטיבית להטיל ביצה שדומה לביצת קורבנותיה, ולשים אותה בקן במקום ביצה אחת שהיא בלעה, כך שמספר הביצים וסידורן לא ישתנו.
העובדות המדהימות על הקוקייה האירופית יכולות להשתרע על-גבי עמודים. ואנחנו יכולים לפגוש את הקוקיות עכשיו בישראל, בנדידת הסתיו שלהן.

שמורת נחל פולג, 9.2024

זמיר שר גם בחמסין.

הזמיר המנומר (Luscinia luscinia) הוא אחת הציפורים המפורסמות ביותר, בזכות שירתו היפה והמורכבת. שירי הזמיר כוללים אלמנטים רבים ושונים מאוד. יש המבחינים בין תשעה או עשרה סוגים שונים של שלבים שיכולים להיות משולבים בשיר אחד, ביניהם קולות המזכירים קריאות נקר, קוקיה, סיטה, צפרדע, עגור ועוד. יודעי דבר יוכלו גם לספר על אזורים בהם שירת הזמיר יפה במיוחד, והשיר מצטיין בצלילותו ומורכבותו.

זהו גם הזמיר החי באזור קופנהגן, מה שהופך אותו להשראה לסיפור "הזמיר" של הנס כריסטיאן אנדרסן, בו מסופר על זמיר בחצרו של קיסר סין. לאמיתו של דבר, הזמיר המנומר לא חי בסין.
הסוג זמיר כולל ארבעה מינים, מהם שלושה חיים בסין, אך שניים מאלה אינם "זמירים" של ממש, אלא ציפורים קצת אחרות: כחול-החזה וזמיר טרופי שחור, אותו אנדרסן כמובן לא הכיר. המין האחרון שנשאר הוא זמיר הירדן (Luscinia megarhynchos), החי בדרום ומערב אירופה, מרכז אסיה וצפון סין. הוא המועמד הכי סביר להשתתפות בגרסת "לייב אקשן" של האגדה הדמיונית הזאת.

מעניין לראות, כיצד שני מיני הזמירים האמיתיים מחליפים זה את זה: הזמיר המנומר נפוץ במזרח וצפון אירופה, ובדרום סיביר. בין השניים ניתן להעביר קו אלכסוני ממערב דנמרק עד לשפך הדנובה. באירופה ישנו מגע בין שני המינים, וידועים בני-כלאיים, אם כי גם באוכלוסיות מעורבות, כל מין מעדיף להתרבות עם בני-מינו. לפחות חלק מבני-הכלאיים הם פוריים, מה שהופך את ההפרדה בין הזרזיר המנומר לזרזיר הירדן למעט מטושטשת (אבל עדיין קיימת). במזרח תפוצותיהם, המינים מופרדים על-ידי מדבר.

גם אזורי החריפה שונים: זמיר הירדן מבלה את החורף מצפון לקו המשווה, ואילו הזמיר המנומר - מדרום לו. זוהי תופעה ידועה בציפורים נודדות: המינים המקננים באזורים צפוניים יותר נוהגים לנדוד רחוק יותר ו"לדלג" מעל לאזורי החריפה הקרובים יותר של הציפורים המקננות באזורים דרומיים. אחד ההסברים שניתנו לזה, הוא שהציפורים הדרומיות "תופסות" את אזורי החריפה הקרובים לפני שהציפורים הצפוניות מגיעות.

בעונת האביב הזמירים המנומרים נודדים בחזרה צפונה. אנחנו רואים אותם בישראל כשהם מתאוששים אחרי חציית הסהרה. תיכף כוחותיהם ישובו אליהם, והמסע בחזרה אל ארצות הקור יוכל להתחדש.

דרום פלשת, 4.2024

דירה עם נוף.
עורב הקאק (Coloeus monedula) הוא מין מתפרץ. בשנים עברו דגר בעיקר בהרי הארץ. קאקים מאירופה היו מגיעים בחורף למישור החוף, אך גם הם היו מעטים. מאז שנת אלפיים בערך הסתגלו הקאקים בישראל לחיים בעיר. בייחוד, כך נראה, הם אוהבים עמודי תאורה גבוהים, המשמשים להם מקומות קינון. הם מאוד נפוצים כיום במישור החוף.
כאן הם נראים ליד קן שכזה, על עמוד תאורה תמיר במיוחד (בשיא ההגדלה של המצלמה), על כביש 4.
הקאק הוא מין העורב הקטן בארץ. הוא דומה בניצויו לעורב האפור, אך הגודל מסגיר אותו, כמו גם קריאתו הגבוהה יותר ועיניו הכחולות. לעתים נראים קאקים כאשר הם מחפשים מזון על מדשאות, בחברת עורבים אפורים או מאינות.

כפר סבא, 10.2015
***

הקאק (Coloeus monedula) הוא עוף עירוני, אותו אנחנו רואים לעתים בעודו מחפש מזון על מדרכות ומדשאות, ויושב על גגות ואדני חלונות, לעתים לצד עורבים אפורים (Corvus cornix). נראה שהקאקים משגשגים בסביבה האורבנית, אך הם לא התפתחו בה, ואינם מותאמים אליה בצורה מיטבית.
מחקר שפורסם ב-2017 מצא כי ככל שהקאקים מקננים רחוק יותר משטחי טבע, כך קטנות תטולותיהם, ויורדים אחוזי השרידות של הגוזלים. החוקרים משערים כי הסיבה לכך היא האיכות הנמוכה של המזון הזמין בתוך העיר. ציפורים מהן נמנעה האפשרות לצוד פרוקי-רגליים בשדה לא קיבלו כנראה מספיק חלבון במזונן. החוקרים הראו כי האכלת הקאקים במזון חלבוני (חביתה ורימות) מעלה בחזרה את יכולת הרביה שלהם.
המחקר מעלה נקודה מעניינת - היות מין כלשהו קומנסלי לאדם לא מצביעה על התאמה מושלמת לסביבתנו המלאכותית. יכול להיות שאפילו אלה שלכאורה משגשגים בכרך, סובלים מהתנאים העוינים בבית-גידול זה.

בני-ברק, 2.2022

תומך במוניטין.
העורב האפור (Corvus cornix) הוא הנציג הגדול ביותר של סדרת ציפורי השיר במישור החוף. העורב רחוק מלהיות ציפור השיר היחידה הניזונה (בין השאר) מבעלי חיים. ציפורי שיר רבות הן טורפות ורק המראה החמוד שלהן וההתעלמות שלנו מהיותם של פרוקי-הרגליים בעלי-חיים לכל דבר מונעים מאיתנו לחשוב על זה. עם זאת, בשונה מהירגזי והפשוש, העורב האפור ניזון גם מנבלות.
לרוב אנחנו רואים את העורב אוכל מזון צמחי או שאריות אוכל של אנשים, אך לפעמים, כמו בפעם הזאת בתחנת הרכבת של פתח תקווה, אפשר לחזות בהם תומכים במוניטין המפוקפק שלהם ומשסעים גוויות. במקרה הזה, גוזל של צוצלת.
בתאבון.

פתח תקווה, 4.2016
***

במובנים רבים, העורב האפור (Corvus cornix) הוא נציג אופייני של סדרת ציפורי-השיר (passeriformes): הוא עוף יבשתי, אוכל-כל, בעל אינטליגנציה גבוהה, תקשורת קולית מפותחת ובנוסף, בעל גיד ברגלו, הנועל את האצבעות סביב הענף בעת שינה.
תיאור זה יתאים גם לירגזי או שחרור.
אבל לא נתבלבל ביניהם לבין העורב, שכן מדובר בציפור-השיר הגדולה ביותר במישור החוף, המתהדרת במשקל של כחצי קילו ומוטת כנפיים של מטר!
העורב האפור הוא מין מלווה-אדם, שלמד לנצל את המשאבים שאנחנו מספקים לו והפך נפוץ מאוד. ריבוי של פסולת (למזון) ושל עצים גבוהים (לקינון) בסביבת העיר, גרמו לפיצוץ אוכלוסין של עורבים. לצערנו, עוף חכם ואוכל-כל יכול לגרום לנזק רב לסביבה, במיוחד כשהוא כזה גדול. עורבים הם ציידי זוחלים מיומנים, וידועים במנהגם לטרוף צבים צעירים. חלק מההערכה לעופות מדהימים אלה צריכה לכלול הבנה של השפעתם על מינים אחרים ושל האופנים בהם אנחנו משפיעים על אוכלוסיית העורבים.

שמורת השיטה המלבינה, מרחבי רחובות, 1.2019
***

העורב האפור (Corvus cornix) הוא אחת הציפורים העירוניות ביותר. אולם זה לא תמיד היה כך. עוד בתחילת המאה ה-20 היה זה עוף של הנוף הכפרי, שדגר על מבחר קטן של מיני עצים גבוהים וניזון בעיקר בשטחים חקלאיים, מליקוט חומר צמחי וטריפת בעלי-חיים קטנים.
מחקר שפורסם לאחרונה עקב אחר התבססותם של העורבים האפורים בעיר במערב רוסיה. במשך עשרים שנה נפוצה אוכלוסיית העורבים מקומץ שכונות, אל כל חלקי העיר. אם בכפר היו אלה עופות טריטוריאליים מאוד שהקפידו לקנן אך ורק על אשוחיות גבוהות, העופות האורבניים החלו לגלות סובלנות הולכת וגוברת ולקנן בצפיפות על מגוון של מיני עצים (ובמקרה אחד, אף על שיח לילך גדול). בעוד שמרבית העורבים האפורים באזור זה של רוסיה נוטים לנדוד, אחוז העורבים היציבים בעיר עלה משמעותית בין השנים 1997 ו-2018. האוכלוסיות העירוניות גם מתחילות לקנן שבועיים מוקדם יותר מאחיותיהן הכפריות.
בנוסף, ההתנהגות היומיומית של העורבים השתנתה. הם הפכו אדישים לבני-אדם ועברו להסתמך על פסולת כמקור מזון עיקרי. המעבר בתזונה הצריך גם פיתוח כישורים חדשים, ועורבים עירוניים נצפו מתמודדים בהצלחה עם מזונות ארוזים, ואף מרככים מזונות יבשים במים טרם אכילתם. כישורים אלה מועברים בלמידה מדור לדור.
העורב האפור הוא מין מתפרץ קלאסי: התאמותיו המקוריות נתנו לו דריסת רגל בבית-הגידול העירוני החדש, אך הצלחתו המסחררת היא תוצאה של אבולוציה מהירה והעברה תרבותית בתוך העיר עצמה. ממש כשם שחתולי הרחוב שונים מחתול הבר, העורבים העירוניים אינם אותם עופות ביישנים שלפני מאה שנים העזו לבנות קן ראשון על אחד מעצי השדרה.

כפר-סבא, 11.2020
***

הנה עורב אפור (Corvus cornix) אוכל שסק (Eriobotrya japonica). יותר מכל דבר אחר, מקורם העבה והישר של העורביים הוא כלי רב-תכליתי, המתאים לעבודה עם מגוון מזונות, בגדלים וברמות קשיות שונות. הוא אולי לא כלי פיצוח כמקור התוכי, או כלי לקריעת טרף כמקור הבז, או כלי לליקוט זבובים כמקור הסנונית, אבל אם במהלך היום אכלת שסק, גוזל, עשב, פקאן וכמה חרקים, תמצא שניתן לטפל בכולם ברמה סבירה עם המקור האחד הזה.

כפר-סבא, 5.2022
***

קצר-מעוף.
בחודש מאי פורח מהקן הדור החדש של העורב האפור (Corvus cornix), כשהם בני מעט יותר מחודש. בחודש הראשון מחוץ לקן, עליהם ללמוד למצוא מזון, להימנע מטורפים ואנשים, ולא למות מהתייבשות או מכת חום. והחשוב מכל: הם צריכים ללמוד לעוף. כמובן שההורים נמצאים שם כדי לסייע, אבל עדיין, עורבים רבים מתים זמן קצר אחרי עזיבת הקן.
וזה בסדר. אם כל העורבים היו שורדים מבקיעה עד בגרות, היה לוקח לזוג אחד 23 שנים לכסות את כל שטח היבשה של העולם בעורבים.
וזה גם שיעור חשוב בשבילנו. במשך ההיסטוריה האנושית נשלטה אוכלוסייתנו על-ידי הברירה הטבעית, מחזור אכזרי של מוות והישרדות. אבל היום אנחנו יכולים למרוד במחזור הזה ולהפסיק את הסבל. עם זאת, עצירת הברירה הטבעית אומרת שאנחנו צריכים להיות אחראים כלפי הדורות הבאים, ולדאוג לכך שלכל אחד מילדינו יהיה מספיק למחייתו ולרווחתו; כי כשיש יותר אנשים, לכל אחד יש פחות.

פארק השיטה המלבינה, אשדוד, 5.2019
***

על עץ השלטית שמחוץ לחלון התחיל לקנן זוג של עורבים אפורים (Corvus cornix). הדירה החדשה שלנו נמצאת במרכז העיר, וזה ניכר על-פי חומרי הקינון, הכוללים כבלי חשמל, סיבים מלאכותיים, חפצי מתכת ופסולת פלסטיק בלתי-מזוהה, בנוסף לזרדים, שלמעשה אינם חסרים במרחב העירוני.
אאחל לעורבים בהצלחה ואמשיך לעדכן.

כפר-סבא, 3.2020
***

העורבים האפורים (Corvus cornix) בחלוני ממשיכים להפתיע. לאחרונה הובא לקן פס דוקרנים נגד יונים, בנוסף למגוון חפצי פלסטיק ומתכת. בתמונה הזאת אחד מבני הזוג מביא לקן רצועות קצף כלשהן. אני מקווה שהשימוש בחומרים המלאכותיים יהיה מוגבל לקישוט הקן, ולא יתרחב להאכלת הגוזלים, כפי שמתועד בימינו מעופות ים.

כפר-סבא, 3.2020
***

דיווח מקן העורב האפור (Corvus cornix): עץ השלטית הצמיח עלים בזמן לגל החום, כך שלהורים וצאצאיהם הייתה הקלה מסויימת. מבצע הקינון ממשיך כסדרו.

כפר-סבא, 5.2020
***

גם השנה הקימו זוג עורבים אפורים (Corvus cornix) קן על עץ השלטית ליד חלון המטבח שלנו. כמו בשנה שעברה, אפשר לראות שבקן משולבים חפצים מלאכותיים, כגון אזיקונים וחוטי חשמל.
בשנה שעברה הקינון לא הצליח, ולבסוף הענפים עליהם היה הקן נגזמו. נאחל לזוג הצלחה גדולה יותר השנה.

כפר-סבא, 4.2021

בעוד עופות מסויימים מסוגלים להסתגל לסביבה האורבנית, לחוחית (Carduelis carduelis) אין מה לעשות בעיר. מזונה של ציפור שיר זו הוא זרעים של מורכבים קוצניים, כמו החוח, הגדילן והברקן. על כן היא תלויה בשטחים פתוחים, בהם קוצים שכאלה נפוצים. עדיין ניתן לפגוש אותה בין כרי המרעה של מישור החוף לאורך כל השנה.

תל-מיכל, הרצליה, 5.2016
***

על אף צבעי האדום והצהוב העזים שלהן, החוחיות (Carduelis carduelis) תמיד הבחינו בי לפני שהבחנתי בהן. כשאיתרתי סופסוף חוחית שישבה במרכז שיח ואיפשרה לצלם אותה, היא הייתה מסובבת את הראש שמאלה ברגע שהייתי לוחץ על כפתור המצלמה. המכשיר הגריאטרי שלי אז היה לוקח כחמש שניות מלחיצה עד צילום, ובכל הזמן הזה הייתה החוחית נשארת עם ראשה מופנה שמאלה ומוסתר על-ידי תרמיל גדול. משהצילום נעשה, הייתה הציפור מפנה את ראשה ימינה, כך שניתן היה שוב, בתיאוריה, לצלם את כולה. וחוזר חלילה.
מובן שהייתי עצבני. אבל גם החוחית הייתה עצבנית. סיבובי הראש הבלתי פוסקים, הלוקחים כשני שלישים מזמן השיחור שלה, הם ניסיון לגלות טורפים, כגון דאות, בזים ונצים - כולם נמצאים בשפע בשדותינו. ערנות זו מקטינה את הזמן בו החוחית יכולה לאכול - תופעה ידועה המתועדת ביחסים בין טורף לנטרף. נוכחותו של הטורף לבדה מספיקה כדי לשנות את התנהגות הטרף ולהקטין את השפעתו על הסביבה.

מרחבי-רחובות, 12.2021

להקה של גבתונים עפרוניים (Emberiza calandra) נחה על ענפי עץ. לולא קריאותיהם האופייניות, הנשמעות כמו כמו ציקצוקי לשון, אפשר היה להתבלבל בין הגבתונים לבין הרבה ציפורי שיר אחרות. נוצותיהם בצבע הסוואה חום, בדומה לעפרוניים, ומקוריהם רחבים וחרוטיים, כמקוריהם של דרורים או עפרוניים מסויימים. רק צורת הפה, בעלת הזווית המוזרה, הייתה מספרת בוודאות כי לפנינו גבתון.
בכנות, הם נראים כמו "ציפורים מחליפות", הממלאות את אותה גומחה שציפורים אחרות כבר ממלאות. ולומר את האמת, יש בזה משהו, כי הגבתונים לא מכאן.
אבות הגבתונים הגיעו לצפון-אמריקה לפני כ-20 מיליון שנה, וביבשת חדשה זו התמיינו ל-16 משפחות חדשות, בהן מאות מינים, שאכלסו את העולם החדש מקצה לקצה. כך נוצרה על-משפחת הגבתונאים (Emberizoidea), הקבוצה החשובה ביותר של ציפורי שיר בעולם החדש, בה ניתן למצוא ציפורים במגוון מסחרר של צבעים וצורות, ועם מגוון של צורות מקור. לפני 11 מיליון שנה חזר אחד ממיני הגבתונאים אל אסיה, כנראה דרך מיצרי ברינג, ששימשו לכניסת אבות הגבתונאים לאמריקה. מין זה הפך לאבי משפחת הגבתוניים (Emberizidae), המכילה סוג יחיד ומרובה מינים. כך הפכו הגבתונים לנציגים היחידים של על-משפחתם בעולם הישן*. על אף דמיונם לפרושיים והעפרוניים, הגבתוניים כרו לעצמם גומחה אקולוגית במקומותינו, בלי לדחוק או להידחק יותר מדי על-ידי ציפורי שיר ממשפחות אחרות. היום ניתן לצפות בישראל ביותר מעשרה מיני גבתונים, נודדים ויציבים כאחד. הם מקומיים וזרים כאחד, ומראם הפשוט משקף שני סיפורים אלה.

גבעת חבצלת, רחובות, 1.2022
*מלבד גבתון השלג, שהופרד לאחרונה לסוג ומשפחה משלו, ושמקורו באותו אב קדמון שחזר מאמריקה.

פיפיון השדות (Anthus pratensis) הוא ציפור שיר החיה בבתי-גידול פתוחים. את הקיץ הוא מבלה בצפון: החל ממקומות ממוזגים כמו גרמניה ופולין, ועד לטונדרות של איסלנד וגרינלנד. רוב האוכלוסיות נודדות, אך לא למרחק רב, אלא רק עד קווי-הרוחב הסובטרופיים. רבים נעצרים כבר בדרום אירופה, ומעט מגיעים עד לסהל. בשורה התחתונה, אנחנו מקבלים את פיפיוני השדות לכל החורף, בצד הנחליאלי הלבן.
פיזורם של הפיפיונים באזורי החריפה שלהם אינו אחיד. נראה שצפיפות הפרטים עולה ככל שמתקרבים לצירי הנדידה הראשיים. אני תוהה מה זה אומר לגבי ישראל. מצד אחד, הארץ שלנו היא אחד מצירי הנדידה החשובים בעולם. מצד שני, זאת גם "תחנה סופית" עבור הפיפיונים. הם לא ממשיכים מכאן דרומה, כמו שהעגורים אמורים. אולי רובם כבר התפזרו בתורכיה וצפון הלבנט, ואנחנו מקבלים רק את הזנב של הנדידה?
הרצליה, 12.2023

ירגזי מצוי (Parus major), הוא היחיד מבין מיני הירגזים הרבים, שמצוי בישראל (מלבד ירגזי החרמון, שכשמו כן הוא). זו היא ציפור שיר נפוצה ורחבת תפוצה, הפוקדת שטחים טבעיים, אזורי חקלאות ואף מרכזי ערים. ירגזים מצויים שולטים ביד רמה במרבית אירופה, בחלק גדול מאסיה הצפונית ובחלקים של צפון אפריקה. יחד עם זאת, ישראל ובייחוד - מישור החוף הדרומי - הוא אחד המקומות הדרומיים ביותר בעולם בהן ניתן לחזות ביצור צהבהב זה.

תל קטרה, גדרה, 1.2015.
***

בירגזי המצוי (Parus major) הושקע הרבה מחקר בשלל ארצות, ואנחנו יודעים עליו הרבה. בין השאר ישנם נתונים המראים כיצד עונת הקינון שלו מקדימה ככל שמדרימים מאזורי מחייתו בסקנדינביה, לגבולו דרומי (כמובן) בישראל. בארץ עונת הקינון כבר התחילה ואפשר לראות פרטים האוספים חומר צמחי עבור בניית הקן.
מעניין לציין גם כי לקראת דרום קטן מספר הביצים בקן, בעוד הביצים עצמן גדלות (היחס לא מתקיים, אמנם, בסקנדינביה עצמה). נהוג להסביר זאת בכך שימי הקיץ הארוכים של הצפון מאפשרים להורים לצוד לאורך יותר זמן ובכך לגדל יותר צאצאים באותו השגר.
נאחל הצלחה לירגזי בגידול צאצאיו המעטים!

כפר-סבא, 2.2021
***

שעון קיץ.

גוזלי ירגזי מצוי (Parus major) בתיבת קינון.
מבקיעה לפריחה מהקן לוקח לירגזי כ-20 ימים. בזמן הזה הוא צריך לגדול בקצב מסחרר, וכדי לאפשר את זה, שני הוריו מבלים את כל היום בציד פרוקי-רגליים להזנתו. בהתחשב בכך שיכולים להיות עד 18 גוזלים בבת-אחת, זאת עבודה מטורפת!
בישראל הירגזי המצוי נמצא בגבול תפוצתו הדרומי. ברוב אזור התפוצה, באירופה ובסיביר, יש ימי קיץ ארוכים יותר, מה שמאפשר לצוד יותר שעות ביום ולגדל יותר צאצאים.

אגב, שימו לב לריפוד הצבעוני בקן. ההורים השתמשו בחומר צמחי, אך גם בשלל סיבים מלאכותיים שהם מצאו.

אביחיל, 3.2019
***

ראיתי כל-מיני יצורים בתפרחת הגזר הקיפח (Daucus carota), אבל ירגזי מצוי (Parus major) הוא חידוש.
במהלך החורף הירגזים מעדיפים לישון בחללים ומקומות מוגנים אחרים. הנקבות ישנות בקן לאורך כל עונת הרביה. אבל בקיץ נראה פרטים לא מתרבים ישנים פשוט על ענפי עצים.
למה הם לא ממשיכים לישון בקן?
לדעתי, זה קשור לטפילים, הנוטים להצטבר במקום לינה קבוע שכזה. גזר שכזה בהחלט נראה כמו פתרון ביניים נחמד: נוח ומוגן למראה, וגם ללא פרעושים וקרציונים.
כפי שהובהר לי, בתמונה מופיע פרחון, שכנראה עוד לומד על אתרי השינה הזמינים לו מחוץ לקן.

ראשון-לציון (צפון), 6.2024
***

במאה ה-19 השתרר ויכוח בעולם האקדמי, לגבי ביטוי האותיות בטא (β) ו- אטה (η) ביוונית העתיקה: האם בטא הייתה כמו ה-ב' הראשונה או השנייה במילה "בבקשה"? האם אטה הייתה כמו ה-e במילה red או במילה reed?
לעזרה נחלץ טקסט שהשתמר מתוך קומדיה של קרטינוס, בן המאה החמישית לפנה"ס. קרטינוס השווה את הטיפשים לכבשים האומרות "βη βη". על אף שהיוונים המודרניים היו מבטאים זאת "וי-וי", הכבשים לא שינו את שפתן בתקופה הזאת, והן יכולות לספר לנו איך דיברו ביוון העתיקה.
נזכרתי בפקטויד הנחמד הזה אתמול, כשהקשבתי לירגזי מצוי (Parus major) שר. חשבתי כמה השיר שלו דומה למילה синица (סיניצה) - ירגזי, ברוסית. יש שלוש הברות, כאשר הדגש הוא על האמצעית. זה שם אונימטופואי לכל דבר. מיד חשבתי שגם למילה "ירגזי" יש שלוש הברות, רק שהדגש הוא על ההברה הלא נכונה. ואז נזכרתי בכך שהשם הזה ניתן על-ידי מנדלי מוכר ספרים, שגר באימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19, ודיבר עברית אשכנזית, בה המילעיל היה נפוץ בהרבה מהמלרע.
האופן בו העברית מדוברת השתנה, אבל הירגזי עדיין אומר את שמו באופן בו מנדלי שמע וביטא אותו לפני מאה וחמישים שנה.
טוב שיש את הטבע שישמור על הקשר שלנו עם אבותינו.

מרחבי-רחובות, 12.2021

שכה אחיה, סבכי ניצי (Curruca nisoria)!

זאת לא ציפור נדירה מאוד עבור צפר. אבל אני איני צפר, ועד היום הכרתי את המין המרשים הזה רק ממגדירי הציפורים (ובייחוד ממגדיר כרטא, שהיה ספר הכיס שלי במשך שנים).
זהו סבכי גדול יחסית, שהבוגרים שלו הם בעלי גחון מפוספס, כשל נץ מצוי, ואף חשוב מזה: עין צהובה בעלת מבט חודר!

הסבכיים הנציים מקננים בצפון אסיה ומזרח אירופה. פה הם עוברים בזמן נדידתם לאפריקה. בהיותם ציפורים קטנות, במשך זמן רב נמנע עולם המדע מלהתקין עליהם מכשירי מדידה, שיעקבו אחר מסלולם השנתי. אבל אנחנו כבר בעשור השלישי של שנות ה-2000 (סליחה) והטכנולוגיה כיום ממוזערת מספיק כדי למשדר לא רק חסידות ונשרים, אלא גם סבכיים "כבדים" (כ-22 גרם!), דוגמת המין שבתמונה. כבר בשנת 2017 (שזה עוד העשור השני) התבצע מחקר בו התקינו מכשירי מדידה ומעקב (במשקל ממוצע של כגרם) על 18 סבכיים שקיננו בצ'כיה. מתוך אלה הצליחו ללכוד מחדש שלושה פרטים בלבד, אך גם אלה סיפקו לנו פרטים משלימים על נדידת הסבכי הניצי.

לנדידה הם יצאו כבר באמצע הקיץ. השלושה פנו מזרחה, חצו את הים לאסיה (שניים בבוספורוס, אחד בדרדנלים) וביצעו עצירה של כ-11 יום בסוריה, כהכנה לחציית המדבר. את הנדידה מעל ים סוף והסהרה הם ביצעו בלילה. משהיו בצדו השני של המדבר, שלושת הסבכיים עצרו לכחודשיים בתחנת ביניים, בספר המדבר הסודני. החוקרים מציעים כי בתחנה זו הסבכי הניצי מבצע חילוף נוצות, בנוסף לפעולה הברורה יותר של התאוששות וצבירת שומן לאחר צליחת ים החולות.

בסוף נובמבר, אחרי יותר ממאה ימים של נדידה, הסבכיים הגיעו למקומות החריפה הסופיים שלהם, בסוואנות של מזרח אפריקה (שניים באתיופיה, אחד בקניה), שם נשארו עד אפריל. חשוב לציין כי שלושת הציפורים לא נדדו ביחד - מה שמחזק את הטענה כי מדובר במסלול האופייני למין (לפחות מהאוכלוסיה הצ'כית). מעניין לציין כי גם בעצירת הביניים וגם באזורי החריפה, הסבכיים בוחרים באזורים שחונים - ממש ערבת מדבר! זה בהתחשב בכך שבאירופה הם מקננים באזורים הרבה יותר גשומים ועשירים בצמחייה. הנדידה מאפשרת להם לקיים שתי העדפות שונות מאוד לבתי-גידול.

הזמן הטוב ביותר לראות סבכיים נציים בישראל הוא בחודש מאי, כשהם עוצרים להתרעננות בסוף חציית הסהרה צפונה. נראה שהציפורים המקדימות כבר נמצאות כאן, ושווה לחפש אותן על העצים, בין סבכיי הטוחנים והסבכיים שחורי-הכיפה הנפוצים יותר.

דרום פלשת, 4.2024

אני לא צפר, ולא צלם טבע, כך שכשאני מבחין בעוף מעניין שברצוני לתעד, לרוב חסרים לי הציוד והנסיון לעשות זאת כראוי. בחמש הדקות החופשיות שניתנו לי בחוף הים, הבחנתי בלהקת שחפי אגמים (Chroicocephalus ridibundus), וביניהם כמה שחפים ארמניים (Larus armenicus) ושחפית אחת, שלפי המקור הגדול, הייתה מהסוג Thalasseus. בהחלט רציתי לצלם אותה, אבל השילוב של רוח וגשם הקשה עליי. כרעתי על החול, נאבק במטרייה ונאלץ לנגב מים מהמצלמה שלי כל דקה בערך. תנועות המטרייה גרמו למצלמה בידי להשתולל, כך שהיה בלתי-אפשרי לייצבה אפילו לשנייה. ועד שהייתי אפילו מוצא את השחפית במסך, העדשה כבר הייתה מכוסה טיפות. השחפית הייתה סבלנית, אבל גם היא זזה מדי-פעם, כמה מטרים לכאן וכמה מטרים לשם. בסוף עזבתי את המטרייה ונתתי לה לעוף (אספתי אחר-כך). אם היא לא מגינה על המצלמה מהטיפות, היא גם ככה לא עושה את העבודה שלה.
וראו איך יצאה התמונה: כאילו הציפורים עומדות בים רגוע ביום שמשי.

השחפית שצילמתי היא שחפית שחורת-מקור (Thalasseus sandvicensis). המקור השחור עם הקצה הצהוב הוא סימן זיהוי קל עבורה. היא מקננת מצפון לישראל: מהים הצפוני עד צפון הים הכספי. אזורי החריפה שלה מתחילים ישירות מדרום לאזורי הקינון: מדרום הים הכספי, עד כף התקווה הטובה. ככלל השחפיות, היא ציידת מתמחה יותר מאשר השחפים, וניזונה מדגים קטנים מאוד, בעיקר אנשובי, אם כי יש גם תיעוד של אכילת שלל דיג שהושלך על-ידי דייגים. מין זה נחשב לבלתי נפוץ, מה שבשביל חובבן כמוני אומר "ציפור נדירה מאוד. בחיים לא ראיתי אחת כזאת."
נקווה שהאורחת החורפית שלנו תמצא מספיק אנשובי לקיימה בחופי הארץ. ונאחל מסע בטוח בחזרה למולדתה.

נמל תל-אביב, 1.2024

אל תחכו לשנה הבאה, התחילו לספור ציפורים נודדות כבר עכשיו!

הסתיו כבר כאן, חברים יקרים. אולי מזג האוויר ממאן להתחלף, אבל העופות כבר מצביעים בכנפיים. מיטב אוכלוסיית הציפורים של אירופה הגיעה לסיבוב הופעות נוסף ברחבי הארץ, כבכל שנה.
הסתיו, הוא העונה בה עופות רבים רק מגיעים לישראל (ורבים מהם ממהרים להמשיך לאפריקה), הוא הזמן לראות לא-מעט מינים במקומות בלתי שגרתיים.
מוצג א': מלכישליו חלודי (Crex crex), נציג שוכן-ערבות ממשפחת הרליתיים (שרובה עופות מים). הפרט הזה נצפה הבוקר על אחת המדשאות של אוניברסיטת תל-אביב, אותה הוא ניצל כתחנת מנוחה בין אזורי הקיוץ שלו (במזרח אירופה) לאזורי החריפה שלו (במזרח אפריקה).


אוניברסיטת תל-אביב, 9.2014
***
זוג כנפיים - החלק דל הבשר ורב הנוצות ביותר - הוא כל מה שנותר מהמלכישליו (Crex crex) שנטרף בנדידת האביב שלו. עוף קרקעי זה מקנן מצפון לישראל, ומשתמש בשטחים הפתוחים שלנו בעודו חולף כאן בדרכו לאפריקה ובחזרה. כפי שהתמונה מדגימה, הנדידה השנתית היא מבצע מסוכן לנודד, אך היא גם יכולה להיות משאב חשוב למינים החיים לאורך נתיבה.
מרחבי-רחובות, 5.2021

יש שיגידו כי הטבלן הגמדי (Tachybaptus ruficollis) הוא עוף נפוץ ולא מרגש, אבל בשביל ילד שגדל בגבעות כורכר, מפגש עם עוף המים הזה הוא מאורע מיוחד.
הטבלנים הם עופות בעלי התאמות לחיים על המים. רגליהם ממוקמות באחורי גופם, מה שמאפשר לחתור ולשחות ביעילות, אבל מקשה מאוד על ההליכה. אפילו הקן נבנה על המים, והאפרוחים מתחילים לשחות הרבה לפני שהם לומדים ללכת. צלילה גם היא דרך תנועה החביבה עליהם: לעתים רואים טבלן "נעלם" ומופיע כעבור דקה בחלק אחר של הבריכה.
על אף צורת הגוף הכללית, הטבלנים אינם קרובים לאווזאים, אלא מהווים קרובים-רחוקים של הפלמינגו. צורת הגוף המעט ברווזית היא תוצאה של אבולוציה מתכנסת.
בשונה ממיני הטבלנים הגדולים יותר, הטבלן הגמדי יציב בארץ, ומקנן במגוון בריכות, אגמים ומאגרים.
בתמונה: פרט צעיר.
בתגובות: קבוצה קטנה של פרטים צעירים.
בריכת זוריקיה, 7.2019
***

על-פני המים, הטבלן הגמדי (Tachybaptus ruficollis) נראה כמו עוף מים נורמלי, השוחה לו בתנוחה של ברווז. האשליה מתאפשרת, כי איננו רואים את רגליו המשונות, הצומחות ממש באחורי גופו, ושאצבעותיהן מצויידות בקרומי שחייה נפרדים.
כאשר הטבלן צולל ונעלם מעינינו, קורה הקסם האמיתי: רגליו מזדקרות לצדדים ומתחילות בחתירה מתוזמנת, משל היו משוטי סירה. חפשו ברשת תמונות של טבלן בצלילה. זה ממש מוזר.
מה הטבלן מחפש מתחת למים? טרף, כמובן. מין זה מעדיף פרוקי-רגליים קטנים: סרטנים וזחלי חרקים של מים מתוקים. הוא יכול להיזון גם מראשנים ודגיגים. טרף קטן נבלע על-ידי הטבלן מתחת למים, וטרף גדול מובא לפני-השטח, מטופל ונבלע בשלמותו.
הודות להעדפות המזון שלו, הטבלן הגמדי יכול להתקיים במגוון מקווי מים, כולל בריכות חורף ומאגרים מלאכותיים בהם אין דגים, או כאלה אליהם הוכנסו רק גמבוזיות. נכון להיום, מין זה מסתדר לא רע בישראל.
אגם סטלה (הגל הגואה), ראשון-לציון, 12.2023
***

בניצוי החורף שלו, הטבלן הגמדי (Tachybaptus ruficollis) נראה כמו עוף שונה לחלוטין מטבלן בניצוי הקיץ ה"אופייני", בו שולט הצבע השחור. כעת הוא משתלב היטב בין העשבים המתים, המזדקרים מקרקעית בריכת החורף בשלב זה של השנה. זאת "חליפת הטרנינג" של הטבלן הגמדי. ניצוי שמתאים לעבודה מהבית בזמן סגר.
הוא יחזור ללבוש הרשמי באביב, כשיהיה מה להוכיח.
בריכת חורף נתניה (שלולית דורה), 1.2023