ציציות ציפורן (claw tufts) - צרורות שיער ניידים בקצה הרגל, המאפשרים היצמדות וטיפוס על משטחים אנכיים ואף בעלי זווית שלילית.
קבוצת העכבישים הדו-ציפורניים כוללת משפחות רבות של ציידים שאינם משתמשים ברשת. ביניהם המברישניים, הקפצניים, הסרטבישיים, וכן, גם הזורופסיים - מהם הזורופסיס הוא הנציג היחיד במישור החוף.
היכולת לטפס על קירות ותקרות מרחיבה משמעותית את שדות הציד של עכבישים אלה.
ציוד טיפוס זה שיש לזורופסיס מאפשר לו לעמוד בנוחות בתנוחה שתהיה קשה עד בלתי אפשרית לזאבניים, החסרים ציציות ציפורן.

שמורת אירוס הארגמן, ראשון-לציון, 3.2019
***

עכבישי הזורופסיס (Zoropsis lutea) יוצאים לפעילות בעונה הגשומה. צורת גופם וסידור עיניהם מזכירים זאבן, אך מנהגם לעמוד על חפצים אנכיים (במיוחד גזעי עצים) אינו אופייני לזאבנים, החסרים את ציציות-הציפורן הדרושות לשם טיפוס כזה.
יחסית לכמה שהם נפוצים, עכבישי הזורופסיס הם ממש בלתי-מוכרים בישראל. אני הכרתי אותם רק אחרי שמשפחת הזורופסיים הוכנסה לתוכנית התואר השני שלי. וגם אז לקח לי חצי שנה למצוא את הראשון. מצד שני, משמצאתי זורופסיס אחד, התחלתי למצוא אותם בכל מקום. אתם יודעים איך זה.

מרחבי-רחובות, רחובות, 11.2020
***

למה לעכבישים יש הרבה עיניים?
מלבד זה שעיניים שונות לעתים פונות לכיוונים שונים, כך שניתן לקבל ראייה פנורמית, גם התפקוד שלהן שונה. הזוגות הקדמיים יכולים (לפחות במינים מסויימים) לראות בצבע ולעבד תמונה. הזוגות האחוריים רגישים לתנועה ולעתים מצויידים לראיית לילה. עכבישים מסויימים פיתחו בעיקר סוג אחד של עיניים, ועברו להסתמך על המידע המועבר מהן. קופצנים, למשל, אצלם עיניים הקדמיות הן הגדולות, יודעים לזהות את בני מינם ואת טרפם לפי מראה. זאבניים, אצלם העיניים האחוריות הן הגדולות, הם בעלי ראיית לילה טובה. מצד שני, עכבישים רבים, כמו הזורופסיס (Zoropsis lutea) הצעיר בתמונה, מסתמכים בשווה על שני הסוגים, בלי להצטיין באף סוג ראייה, אך גם בלי לוותר עליו.

כפר-סבא, 9.2021

כמעט מושלם.

הפטמתן (Hersilia caudata) ידוע בשל הסוואתו המעולה על גזעי עצים. הן צבעיו והן גופו השטוח עוזרים לו להסתתר. לצערו, הוא עדיין מטיל צל, המבליט אותו.
מין זה (וכל משפחתו) מצטיין בפטמיות טווייה ארוכות, עם שפופרות משי המסודרות לאורכן. זה אומר שהפטמתן יכול לטוות מספר חוטים מקבילים בו-זמנית. חוטים אלה לפעמים נראים על גזעי עצים ומהווים עוד ראייה מרשיעה לקיום פטמתן באזור.

אשדוד, 5.2018
***

לא קשה לזהות את הפטמתן (Hersilia caudata). זהו העכביש היחיד בישראל, ובכל אזור הים התיכון, שנראה ככה וחי על גזעי עצים. ממזרח ומדרום לישראל ידועים עוד מיני פטמתנים (עד כה ידועים 78 מינים בסוג זה) אך אצלנו קיים רק המין האחד הזה.
זה לא אומר שאין עוד נציגים ממשפחת הפטמתניים (Hersiliidae), שכן בישראל מצוי גם הסוג פטמתנית (Hersiliola), הדומה לפטמתן, אך קטנה בהרבה וחיה מתחת לאבנים.
נקבת הפטמתן הזאת (שאינה נקראת פטמתנית) שומרת על פקעת הביצים שלה, שכמו העכביש הבוגר, צמודה לגזע העץ, ואף מוסווה בעזרת חתיכות קליפה!

כפר-סבא, 11.2019
***

כאשר עכביש זכר מגיע לבגרות, מראהו לרוב משתנה: גפיו מתארכים, בטנו מתכווצת והוא נראה כשייך למין אחר מאשר הנקבות והצעירים. הפטמתן (Hersilia caudata) בתמונה מדגים יפה את הכלל הזה. הוא נראה ארוך-רגליים וגמלוני אף יותר מהפטמתן הממוצע. זכרים בוגרים גם נוטים לשוטט, בחיפוש אחר נקבות. הם בולטים יותר לעין, וכפי שהאקולוגים יעידו, נופלים יותר למלכודות. התהנגות זאת נראית מפתיעה במיוחד במינים ישיבים, כמו הפטמתן.
את הפרט הזה מצאתי מטפס על קופסת חשמל, אולי בלי לשים לב כי זה אינו גזע עץ, וכי צבע הרקע לא נותן לו הסוואה. נאחל לו שימצא זיווג במהרה.

כפר-סבא, 8.2022
***

בית-הגידול האופייני של הפטמתן (Hersilia caudata) הוא על גזעי עצים חומים ומחוספסים. הפטמתן משתטח על הקליפה והופך בלתי-נראה לטרף ולטורפים כאחד.
בעונת הסתיו אפשר לראות צעירים, הנפוצים ומתיישבים במגוון מקומות, חלקם פחות ממושלמים. הפרט בתמונה החליט לנסות את מזלו על קיר המטבח שלנו - עליו הוא בולט למרחקים. הוא ישב באותו המקום במשך יום, ואז נעלם. אני חושש שנטרף בידי אחת הקופצניות הגדולות הגודשות את הבית.
כפר-סבא, 11.2019
***

כן, חורף וקר.
אבל אנחנו במישור-החוף, אז לא באמת חורף וקר.

הפטמתן (Hersilia caudata) הוא עכביש הנפוץ באפריקה, ושתפוצתו בולטת לתוך הלבנט, צפונה (כנראה) עד לבנון. הוא רגיש לקור, כך שאיננו מוצאים אותו בירושלים, למשל (אבל בנגב הוא מגביה עד מצפה רמון!). במישור-החוף, עכביש טרופי זה נפוץ מאוד ופעיל לאורך כל השנה. טמפרטורות החורף של ראשון-לציון הן קצת נמוכות בשביל מין טרופי, אבל הן רחוקות מלהיות דיל-ברייקר.
הפטמתנים שנמצא היום הם צעירים בדרגות נשל מתקדמות. אפשר לראות בתמונה שהם לא סתם יושבים על העצים ומחכים לאביב, אלא מתנשלים, ולפיכך, אוכלים וגדלים. הם בקעו בסתיו, ולקראת הקיץ עליהם להיות כבר בוגרים, כך שאין זמן לבזבז בתלונות על מזג-האוויר. הזבובים האלה לא יצודו את עצמם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 2.2025
***

גשם זלעפות. גזע העץ רטוב, אבל הפטמתן (Hersilia caudata) יבש.
לצמחים ובעלי-חיים יבשתיים יש יחסים מורכבים עם המים. כולנו צריכים מים כדי לחיות, אבל יותר מדי מים, או מים במקום ובזמן הלא נכונים, יכולים להיות מזיקים, ואף ממש מסוכנים! לכן, יצורים רבים פיתחו כסות הידרופובית, שמונעת ספיגת מים מיותרים, והיווצרות קרום מים על-פני הגוף. כך קטן הסיכוי להתבססות פטריות פתוגניות, בעוד התרמורגולציה משתפרת.
זה לא שאי אפשר להרטיב פטמתן. אם ננסה מספיק, בסוף נצליח. אבל כל עוד העכביש בוחר איך ואיפה לעמוד, הוא יכול להמשיך לשמור על גרביים יבשות.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2026

פסיכו?
זה לא סיוט מסרט אימה, זה בסך-הכל ארסן (.Loxosceles sp), העכביש המושמץ ביותר בתרבות המערבית.
מדי יום אינספור אנשים מזהים עכבישים שונים בתור ארסן. מדי יום מדווחות פגיעות שונות, שסיבתן לא ידועה, כנשיכת ארסן. הפחד מהעכביש גדול בהרבה מפגיעתו.

אז איך מזהים?
משפחת הארסניים מצטיינת בשש עיניים, המחולקות לשלושה זוגות, כאשר הזוג האמצעי הוא קדמי לאחרים. מאפיין זה משותף לארסניים ולמשפחת היורקניים, אך צורת הגוף של היורקן כה מוזרה, עד כי קשה מאוד להתבלבל ביניהם. לארסן רגליים ארוכות הכפופות כולן קדימה. התנוחה האופיינית היא ישיבה צמודה למשטח, ברגליים פרושות. לפעמים מכוסה המשטח במטווה, אך לעולם אין רשת ציד. מכיוון שהעיניים קטנות, נהוג לזהות את הארסן לפי "צורת הכינור" על הראשחזה שלו. לי זה נראה יותר כמו סוג של מברשת אסלה. הייתי מתאר את סימן הזיהוי כ"חלק הראש של הראשחזה (בו העיניים והמלקוחיים) הוא כהה ומתחבר אל חריץ הראשחזה (fovea), הכהה גם הוא.", ואני לא מבטיח שאין עוד עכבישים עם הסימן הזה.
בישראל כנראה מספר מיני ארסנים, ולפחות מין אחד החי בבתים, במקומות חשוכים, לרוב בחרכים ומתחת לחפצים. כן, ברוב הבתים בישראל, אם לא בכולם, אפשר למצוא ארסן. אם נכנסתם לפאניקה, שימו לב לכך שהם היו שם במשך כל חייכם, ועד כה אתם בסדר*.

ניתן להיתקל בארסן בעת נקיונות או חיפושים אחר דברים במחסן, אבל גם במצבים פחות אופייניים, כמו במקלחת. לאף ארסן אין רצון מיוחד לתקוף אותנו, ועד שלא ניגע בו, הוא לא ייגע בנו, ולרוב לא יזוז. עם זאת, במקרים נדירים של התקלות קרובה, הם עלולים לנשוך. בנשיכת הארסן, כמו בנשיכת רוב העכבישים, מועבר ארס. ארס הארסן הוא בעל פעולה ציטוטוקסית - הוא הורג תאים, מה שגורם לנמק. לרוב מדובר בפצע קטנטן, שעובר במהירות. במקרים מעטים מתפתח נמק נרחב יותר, שעלול להזדהם ולהוות סכנה ממשית. בכל מקרה, אין להמר! אם ננשכתם, פנו לרופא.
כך או כך, ניתן לחיות בשכנות טובה גם עם החיה הזאת, כל עוד מכבדים את המרחב הפרטי שלה, ודואגים לכוס וקלף בהישג יד, לכל מקרה.
הארסן בתמונה הועבר אחר כבוד לחצר האחורית.

כפר-סבא, 7.2019

* חוץ מהמעטים שננשכו. מקווה שפניתם לטיפול רפואי ואתם עכשיו בסדר.
***

ארסן כחול-לבן.

הארסן החום (Loxosceles rufescens) הזה מצא לו בית תחת דגל ישראל שנשכח בשדה.
כמו עם כל הישראלים, אנחנו יכולים להתחקות אחר היסטוריית ההגירה שלו, לפחות אם יש לנו ציוד להפקה וריצוף של דנ"א, מחשב חזק ויכולת לבצע דיגום ברחבי העולם. למזלנו, אנשים עם האמצעים והרצון לכך, כבר עשו את העבודה בשבילנו.
משפחת הארסניים (Sicariidae), לפי הידוע לנו, התחילה את דרכה בתור הקרטיקון, ביבשת גונדואנה המערבית (אפריקה ודרום-אמריקה של היום). מרכז מגוון המינים שלה עדיין נמצא ביבשות אלה, אך נציגי המשפחה נפוצו צפונה, אל צפון-אמריקה ואירואסיה, שהתחברו אליהן לא מכבר.
יהיה הגיוני כי הארסן החום, הנפוץ סביב הים התיכון, יהיה קרוב למינים הרבים המצויים מדרום לסהרה. עם זאת, מחקר שנערך בשנים האחרונות ממקם אותו בקרבת המינים הדרום-אמריקאיים דווקא.

האם מדובר במין פולש?
בהיותו מין בעל חשיבות רפואית, נערכו על הארסן שלנו מספיק מחקרים כדי שנוכל להגיד שמדובר במין מקומי, בעל מגוון גנטי גבוה סביב הים התיכון, ואף סימנים להשפעות של תקופת הקרח על מבנה האוכלוסיה.
זה משאיר אותנו עם האפשרות הפחות סבירה, אך היותר מעניינת - הפצה לרוחב האוקיאנוס האטלנטי. ידוע שדבר כזה קרה בעבר עם כל-מיני בעלי-חיים וצמחים. זה קרה יותר כאשר האוקיאנוס היה צעיר וצר, ורוב ההפצות המוצלחות היו מזרח למערב, ולא להיפך. יכול להיות אפילו שהארסנים הראשונים שהגיעו לאמריקה, עשו זאת כאשר גונדוואנה כבר התפרקה, אך הבקע בין היבשות היה פחות רציני (כך הגיעו הקופים לאמריקה). ועדיין - לשבת ליד יבשת שעשירה במינים של ארסנים, ולקבל ארסן שהגיע כל הדרך מאמריקה... זה אירוני ומוזר, ומבהיר לנו שנותר עוד הרבה לגלות גם לגבי מסעותיו של הארסן וגם לגבי הקשרים המוזרים בין מזרח למערב ובין צפון לדרום.

הוד-השרון, 11.2022
***

במהלך הדרכה סמוך לבריכת רחובות מצאתי עכביש קטנטן, בעל הליכה מוזרה, שנראה לי מיוחד, ועל כן הבאתי אותו למעבדה. מבט אחד תחת הבינוקולר גילה לי הרבה על זהותו: זה, כמובן, ארסן (.Loxosceles sp), המזוהה בזכות שש עיניו המסודרות בשלושה זוגות. אורך גופו הנוכחי הוא כמילימטר. כנראה שבגודל זה הוא ניזון מפריטי טרף בגבול יכולת הראייה האנושית: אבקועי קפזנבים, אקריות קרקע, נמטודות ואולי גם אבקועים של עכבישים קטנים.

בריכת רחובות, מרחבי-רחובות, 2.2022

והנה קטוען אחד נוסף ליום הזה: Anagraphis pallens.
הזו מין אופייני למשפחה: חובב חושך, פעיל קרקע וצבוע בצבעי אדמה. גם את סימני הזיהוי של המשפחה אפשר לראות עליו בקלות: פטמיות טוויה רחבות וגליליות (לא חרוטיות), וזוג העיניים האחורי-אמצעי בגוון תכלת. בקטוענים רבים העיניים הללו גם מוארכות ונטויות, משל העכביש היה עצוב. אבל במין הזה הן פשוט עגולות.
הקטועניים הם חובבי יובש, והמגוון שלהם רב המיוחד באזורים שחונים. המין שבתמונה נפוץ ממזרח הים התיכון ועד מרכז אסיה. כל ישראל יבשה מספיק בשבילו, והוא מתקיים בכל אזוריה. איני יודע עד כמה הוא נפוץ במישור-החוף. בהזדמנות צריך לקפוץ לאוספים הלאומיים ולראות מאיפה אספו אותו בעבר.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 12.2024

הנה נקבת קטוען מהמין Minosia spinosissima
שנאספה בגבעת קוזלובסקי, במסגרת הניסיון שלי להכיר את קטועני מישור החוף.
הקטועניים (Gnaphosidae) הם משפחת העכבישים הגדולה בישראל, עם מעל מאה מינים. רוב הקטועניים (והפרט בתמונה הוא דוגמה טובה) הם ציידים קרקעיים בעלי גוף משוטח, השוכנים לעתים תחת אבנים. הם משגשגים בבתי-גידול יובשניים ומתחרים שם בהצלחה בעכבישים קרקעיים פחות עמידים, דוגמת הזאבניים.
פטמיות הטוויה הרחבות לכל אורכן (כמו אגזוזים) הן סימן ההיכר הנוח ביותר למשפחה.
גבעתיים, 12.2017
***

הקטוענית העגלגלה להפליא מהסוג Minosia היא עכביש חובב יובש, המשגשג במישור-החוף. קטוענים הם מהעכבישים המצליחים בישראל, הודות לעמידותם לאקלים הקשה שלנו. בעוד השדות, החולות והמדבריות שלנו מתהדרים בקומץ מיני זאבניים (ידועים היטב לציבור) שהסתגלו לתנאים לא פשוטים אלה - אותם בתי-גידול מתהדרים בלא פחות ממאה מיני קטוענים, הממלאים פחות או יותר את אותה הגומחה האקולוגית, של עכבישי קרקע משוטטים.

גבעת האירוסים, ראשון-לציון, 10.2021

הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": הקטוען Pterotricha procera

עכבישים עושים כל-מיני דברים מרתקים. הכסופי טווה רשתות מרהיבות, האלמנה אוכלת את בן-זוגה, הפרוונית מגיעה לגדלים מרשימים... אני בטוח שתוכלו למנות לא מעט עכבישים שונים עם תכונותיהם הייחודיות. מצד שני, יש עכבישים רבים שאינם בולטים לעין ולא מצטיינים במראם והתנהגותם, כך שהציבור מעולם לא הכיר אותם. מיני משפחת הקטועניים (Gnaphosidae) עומדים איפה-שהוא באמצע בין הקטגוריות הללו.

מצד אחד, הם לא בונים רשתות, לא מצטיינים בצורות, צבעים או גדלים מרשימים, ולומר לא האמת, גם ההתנהגות שלהם היא לא בלתי-רגילה. אבל יש גם צד שני, שכן אלה בהחלט לא עכבישים זעירים או נדירים. למעשה הם גם נפוצים וגם מגוונים: 125 מיני קטועניים ידועים מהארץ, יותר מאשר מכל משפחה אחרת. זאת, כנראה, עקב התאמתם המצויינת לחיים בבתי-גידול שחונים. והם בדרך-כלל גם קלים לזיהוי: אצל רוב המינים פטמיות הטוויה (האיברים באחורי הגוף, מהם יוצא המשי) רחבות וארוכות, כאילו העכביש הולך להתחרות ב"מהיר ועצבני". בנוסף, זוג העיניים האחורי-אמצעי שלהם הוא לרוב מוגדל. עיניים אלה מוארכות ונוטות זו כלפי זו, כאילו תפסנו את הקטוען באמצע כתיבת שיר נוגה. לאווירה זו עוזר הצבע התכלכל של הטפטום (השכבה מחזירת-האור) הנראה היטב בעיניים אלה.
על אף כל זה, הקטועניים אינם ידועים כמעט, ולאף אחד מ-125 המינים שלנו אין שם בעברית. יכול להיות שזה כי קשה להבדיל בין המינים הרבים בתנאי שדה, אך בין העכבישים מינים רבים הקשים להבחנה, כמו "הפרוונית השחורה" או "הארסן החום", והם מתהדרים בכל זאת באיזה שם עממי.

עכשיו, אולי כבר ידוע לכם כי האקדמיה ללשון העברית שוקדת זה כמה שנים על שמות תקניים לעכבישני הארץ. כבר יצא קובץ שמות (מוצלחים למדי) לעקרבים ורגלבישים והחלה העבודה על העכבישים. כמובן שכל מאות המינים לא יכולים להיות מטופלים בו-זמנית, במיוחד לא עם התהליך האטי ומלא המחלוקות בו ועדת השמות מתנהלת (זו אחריות כבדה, להוסיף מילים למילון). קיבלתי הצצה לקובץ המינים המטופל בימים אלה, ובאופן לא מפתיע, אין בו כל זכר למיני הקטועניים. כנראה שיעברו עוד מספר שנים עד שלבני משפחה מצליחה ומאוד ישראלית זו יחולקו שמות עבריים.

כאשר יגיע הזמן לכך, שיום הקטועניים לא יהיה משימה פשוטה, עקב חפיפה בחזות, באורחות-החיים ובתפוצה של מינים רבים. מכיוון שועדת השמות מקבלת לעתים הצעות מהקהל, אבקש מכם להציע שמות למין העכביש שבתמונה.
הנה מה שאני יודע עליו: המין Pterotricha procera שייך לסוג הנפוץ ברחבי המזרח התיכון ומרכז אסיה, כשעיקר המגוון שלו נמצא במדבריות. תריסר מינים ידועים מכל הארץ, ולפחות חצי מהם מצויים במישור-החוף. המינים, ככלל, דומים חיצונית ונבדלים בעיקר באברי הרביה שלהם (עניין שגרתי בטקסונמיה). המין המדובר הוא בעל תפוצה מוזרה: אוכלוסיה אחת לאורך מישור החוף הישראלי והמצרי, בקרקעות חוליות, ועוד אחת, במדבר הסלעי של הר הנגב. לא ידועות אוכלוסיות בין-לבין. אפשר למצוא פרטים בוגרים החל מהחורף, עד אמצע הקיץ. אספנו מין זה בביו-בליצים הן בראשון-לציון והן ברחובות ופגשנו בו (או במשהו דומה) בסיורי לילה. ביום הם מסתתרים מתחת לאבנים, בעוד בלילה עכבישים אלה יוצאים לחיפוש טרף פעיל בשטח הפתוח.
וזהו. זה כל מה שאני יכול לספר עליהם. רעיונות לשם?
-
מה למדתי במהלך הציור: כל-כך הרבה פרקים ברגליים! פשוט מתיש.
עכשיו אני מכיר את הדוגמה של השברונים והמשולשים על הבטן של המין הזה קצת טוב מדי. פלוס, מדהים לראות שכאשר העכביש מחזיק את הרגל קצת מקופלת, הפמור (הפרק הארוך הראשון) עומד מאונך לגמרי, והופך לבלתי-נראה במבט עילי. זאת הסיבה שרגל שלוש משני הצדדים נראית כל-כך קצרה.

בלילות ניתן לראות את הכדורית האדומה (Steatoda paykulliana) מגיחה ממעמקי המסתור שלה, אל מרכז הרשת, הבנויה בכוך בכורכר, נקרה בעץ או במחילה נטושה. במבט ראשון, רשת הכדורית נראית כמו סבך אקראי, בו הטרף אולי יכול להיתקע. שום דבר כמו רשת הגלגל המתוחכמת של הגלגלנים, קרובי הכדורית. אבל המבנה הלא אסתטי מסתיר מנגנון המאפשר לעכביש להתגבר על מגבלות גופו.
שלדת הרשת תלויה מתקרת הכוך. היא עשויה חוטי משי חזקים ולא דביקים. כאן הכדורית האדומה מחכה לקורבנותיה. משלדה זו נמתחים אל הקרקעית חוטים דביקים רבים. הם אינם חזקים כחוטי השלדה, ובנוסף, הם מתוחים כקפיץ. כאשר חרק או עכביש קטן ההולך על הרצפה נוגע באחד הקורים הדביקים, יש סיכוי טוב כי הוא יידבק וינתק את החוט מנקודת המאחז התחתית שלו. בו ברגע יקבל החוט הדביק את ההזדמנות לשחרר את אנרגיה האצורה בו: הוא יתכווץ וירים את הטרף אל האוויר, כמו מלכודת החבל שרואים בסרטי רובין הוד.
דבר מעניין אף יותר קורה כאשר בחוטים הדביקים פוגע טרף גדול: חרקים ועכבישנים מאסיביים, זוחלים ויונקים קטנים. החוטים נדבקים לטרף, אך אינם יכולים להרימו. העכביש החש תנועה ברשת, אץ אל בעל-החיים הלכוד, ומתחיל לחבר אליו עוד ועוד חוטי משי. כל חוט כזה מתוח כקפיץ. אין בכוחו של העכביש להרים את הטרף, הכבד ממנו פי כמה עשרות, אך אחרי שחוברו אליו מספיק קורים (שנמתחו לפני זה על-ידי הכדורית), היצור שנתפס מתחיל להתרומם, עד שהוא מגיע אל שלדת הרשת. רק עכשיו יכולה הכדורית להתחיל בהריגת ואכילת בעל-החיים חסר האונים. מבצע הרמה זה ניתן להשוואה לאדם המניף פיל במעלה עץ על-ידי כך שהוא מחבר אליו הרבה גומיות.
שימוש מגוון זה במשי כבכלי עבודה הוא בין הדברים שעזרו לעכבישים להפוך לקבוצה כה מצליחה, שחשיבותה האקולוגית עולה על מה שאולי היינו מצפים לו מבעלי-חיים בגודלם.

רחובות, 2.2022
***

הכדורית האדומה (Steatoda paykulliana) היא מין שכיח ממשפחת הכדורניים, הפעיל במגוון בתי-גידול לאורך השנה. היא גדולה ממרבית מיני הכדוריות ודומה בגודלה למיני הסוג אלמנה. בשונה מהקיים אצל האלמנות, הזכר והנקבה במין זה דומים בגודלם. לפי פנחס אמיתי, הזכר עובר לחיות ברשת הנקבה עוד בטרם התנשלותה לבגרות. שני העכבישים בתמונה אכן נמצאו באותה רשת, ואם לשפוט לפי המחסור בפקעות ביצים, הם עוד זוג צעיר.
(נקבה - עם רגליים כהות, זכר - עם רגליים בהירות)

אשדוד, 12.2020

קרקפת הקורטם הדק (Carthamus tenuis) אמנם נראית מאיימת לאוכלי-עשב גדולים, כמו עזים, אבל בשביל חרק, היכול לעבור בין הקוצים, אין בצמח זה אתגר קולינרי גדול. אבל רגע - זה לא דרדר הקורים, אז מהם הסיבים האלה בין חפי הקרקפת? והאם תלויים עליהם חרקים מתים..? ומה הכדורים הלבנים המוזרים הללו..?
כן, הקורטם מארח עליו עכביש קטן בשם בר-כדורון (Kochiura aulica). קוצי הקרקפת מתאימים בדיוק בשביל רשת הסבך הקטנה שלו, ההופכת את הצמח למסוכן גם עבור אוכלי-העשב הקטנים.
אני צריך לספור ולבדוק מהו אחוז התפרחות המכוסות בקורים, כי על פניו נראה כאילו יש בר-כדורון על כל קורטם. אדווח על הממצאים.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 7.2026
***

לפנינו עכביש קטן מהמין הנפוץ Kochiura aulica, ממשפחת הכדורניים. הכדורניים כוללים כמובן את האלמנה השחורה, אך גם מינים רבים אחרים. אנשים המכירים את העכבישים המסוכנים בלבד נוטים לפתח גישה דיכוטומית (אלמנה/לא אלמנה) ומתקבלת תמונה כאילו הסיכוי לפגוש במין מסוכן הוא 50%. כאשר מתחילים להכיר את כלל מגוון המינים, מתקבלת תמונה מאוזנת בהרבה, בה המינים המסוכנים בטלים בשישים לעומת הבלתי-מזיקים. וממילא, מפסיקים לפחד ומתחילים לאהוב את הטבע.
הפרט בתמונה נאסף במהלך הביו-בליץ וגודל במעבדת אוסף העכבישנים הלאומי. צולם דרך בינוקולר.

שמורת אירוס הארגמן, ראשון-לציון, 3.2019

והפעם ה"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": אלמנה חומה (Latrodectus geometricus), מלכת הלבבות, או כמו שהיום קוראים לה - זאת שפקעות הביצים שלה נראות כמו קורונה.
עכבישים לרוב מגנים על תטולתם בעזרת מבנה משי, הקרוי 'פקעת ביצים'. לעתים ניתן לזהות לאיזו משפחה השתייך העכביש שיצר את הפקעת, ולפעמים אף לאיזה סוג. לדוגמה, כדורניים לרוב מייצרים פקעת ביצים עגולה, התלויה בתוך הרשת שלהם. בין הכדורניים, מיני הסוג כדורית מייצרים פקעת דלילה ושקפקפה, בעוד הפקעות של מיני הסוג אלמנה עשויות ממשי צפוף יותר, והן אטומות לאור. בתוך הסוגים ההבחנה נהיית קשה: לא הייתי מצליח להבחין בין פקעת ביצים של אלמנה לבנה לאלמנה רביבית, למשל. שתיהן כדורים לבנים הנראים כעשויים מעיסת נייר. למעשה, כבר קרה שגידלתי אלמנה לבנה שבקעה מפקעת כזאת, רק כדי שמישהו יציין כעבור שנה של גידול, שהצבע שלה בכלל שחור (היא שינתה אותו כל-כך לאט, שלא הבחנתי בזה). הגדרה לאחר המוות הראתה שאכן גידלתי אלמנה רביבית.
עם זאת, כאשר מוצגת בפניי פקעת של אלמנה חומה, אין בעיה כזאת, שכן צורת המרנג שלה היא ייחודית בין הכדורניים של ישראל.
ועכשיו, משלמדתם לזהות את הפקעת, כנראה תתחילו למצוא אותה, שכן אלמנות חומות הן עכבישים עירוניים נפוצים, האוהבים במיוחד לחיות בצינורות אנכיים הפונים מטה - מה שהופך גדרות מתכת רבות לשכונות צמרת של אלמנות. לאורכן של גדרות כאלה ניתן לראות לעתים חוטי משי המחברים את צינור הברזל עם הבטון מתחתיו. בפינות אפשר למצוא את פקעות הביצים, ובמהלך הלילה אפשר לפגוש גם באלמנות עצמן, יושבות ברשת, מתחת לצינור, ומחכות לסימן שיגיד להן - להסתער על טרף שנלכד, או לסגת מפני טורף מתקרב.
-
מסקנות מהציור היום: לאלמנה החומה יש מגוון גרסאות צבע, מכמעט לבן עד ממש שחור. לרובן יש את דוגמת הכתמים הזאת, בין אם בקושי נראית או ממש מובהקת. היה לא פשוט לצייר אלמנה שתיראה כמו רוב האלמנות החומות שתפגשו, מה שגם אומר שאף פרט אמיתי שתראו בטבע לא ייראה ממש כמוה.
***
שיכון אלמנות.
זהו צירוף מקרים שעכבישים מהסוג אלמנה (Latrodectus) נוהגים להשתכן בצינורות אנכיים - בדיוק סוג הצינורת המרכיבים רבות מהגדרות שלנו. גדרות מתכת רבות מכילות אוכלוסיות צפופות של אלמנות, כאשר כל אלמנה מסתתרת בצינור, אך ניכרת בקורים הנמתחים מפי הצינור, אל נקודת המאחז הקרובה. גדרות רבות של גנים ציבוריים ממש "מצמיחות" קורים מכל צד.
בתמונה ניתן לראות אלמנה חומה (Latrodectus geometricus), נקבה גדולה ומעליה זכר קטן (טרם ההזדווגות). מין זה הוא הנפוץ בין האלמנות העירוניות. נשיכת האלמנה החומה אינה מסוכנת לחיים, אך עלולה לכאוב מאוד.
סתימת הצינורות שבגדרות תוכל לעזור בהפחתת מספר האלמנות במקומות ציבוריים.

רמת-גן, 9.2017
***

האלמנה החומה (Latrodectus geometricus) מבלה את חייה כשגחונה למעלה. אם תשימו אותה עם הגב למעלה, היא תהיה הפוכה. לא נתפלא לראות, את כך, את סימן האזהרה שלה, "שעון החול" האדום, על הגחון - איפה שטורפים פוטנציאליים יכולים לראותו.

יער קפלן, כפר-סבא, 5.2020
***

הנה אלמנה חומה צעירה (Latrodectus geometricus), מין פולש מהעולם החדש, שהתבסס בישראל בעשורים האחרונים.
פרט זה בנה את רשתו בתוך מכבד של הנשרן הצפוף (Piptatherum Thomasii), דגן רב-שנתי הצומח במקומות מוצלים. מכבדים ושיבולות של דגניים הם בתי-גידול מועדפים עבור מיני עכבישים רבים, המנצלים את המבנה התלת-ממדי ואת הגובה שלהם לשם יצירת מלכודת יעילה.

רחובות, 8.2016
***
עכבישים ממשיכים להפתיע אותי.
את "גשר החבלים" הזה לאורך הגדר מצאתי במרכז תל-אביב. לא היה לי זמן לבדוק למי הוא שייך, אבל אני חושד באלמנות חומות (Latrodectus geometricus), החיות לרוב בתוך מוטות מתכת כאלה, שקצותיהם פתוחים. זאת בבירור עבודה של מספר עכבישים, אולי אף מספר דורות עכבישים, שמתחו שוב ושוב קורי גישור כדי לקצר את הדרך בין פתחי מסתוריהם לבין שאר הנקודות הגבוהות בבית-הגידול שלהם.
בשטח טבעי, שאינו אחיד, לא הייתה נוצרת מושבה צפופה כזאת, וחוטי הגישור לא היו כולם באותו הקו, ולכן לא היו בולטים לעין. אבל אנחנו סיפקנו לעכבישים שטח חוזרני ורגולרי, ובכך איפשרנו להם ליצור דברים שאינם קיימים מחוץ לנוף האנושי.

תל-אביב, 4.2022

העכביש בצד ימין של התמונה הוא טפילון סורי (Neospintharus syriacus), והציקדה שהוא אוכל כנראה לא ניצודה על-ידיו.
בניית רשת עכביש אינה מלאכה קלה. היא דורשת חלבון יקר כחומר-גלם, והשקעה של זמן ואנרגיה לא מעטים. אבל אם לא נעבוד, לא תהיה רשת לצוד בה, נכון?
אלא אם... נשיג רשת מוכנה...
הטפילון שייך למשפחת הכדורניים - משפחה של בוני רשתות ידועים, דוגמת הכדורית והאלמנה. אבל אחד מאבותיו הקדמונים, מייסד תת-משפחת הטפילוניים (Argyrodinae), קטע מנהג עתיק זה, ועבר לחיי פשע. עכבישים אלה מוצאים רשת מוכנה, של כדורן, ערסלן, רעדן או עכביש אחר, ועוברים לחיות בשוליה. הם מסוגלים לנוע בדרך שתשאיר אותם בלתי-נראים לבעל הרשת, המסתמך על תנודות להבנת הנעשה סביבו. הטפילונים "מאזינים" לתנודות ברשת ולוקחים לעצמם חלק משללו של המאכסן שלהם, שבעקבות זה נשאר רעב יותר ועשוי להותיר פחות צאצאים. אבל הם לא גורמים למותו... חוץ מהפעמים שהם טורפים גם אותו.
בישראל מספר מיני טפילונים. סקירה טקסונומית שלהם טרם פורסמה. הטפילון הסורי הוא מין הנפוץ בהרים, אך מצוי במספרים קטנים גם בחוף ובעמקים.
בשמאל התמונה ניתן לראות פקעת ביצים הדומה למקל אוזניים. פקעות אלה, השייכות לטפילון, לפעמים מובחנות יותר מהעכביש עצמו, לו צורת הגוף מעניקה הסוואה מעולה על רקע הצמחייה.

מעגן מיכאל, 8.2016

התמונה הזאת לא הפוכה.
הקופצן לבן-הבחנין (Hasarius adansoni) בתמונה, עומד על משקוף חדר העבודה שלנו, או ליתר-דיוק, תלוי מתחתיו. משפחת הקופצניים (Salticidae) שייכת לקבוצה גדולה של משפחות עכבישים, הנקראת Dionycha (דו-ציפורניים). קצות רגליהם מצויידות בשתי ציפורניים, ומלבד זה, ברוב המשפחות יש ציצית שיער ("ציצית ציפורן") הנצמדת למשטחים בעזרת פני-השטח הגדולים שלה, ומאפשרת טיפוס על כמעט כל דבר. עכבישים דו-ציפורניים, דוגמת קופצנים, מברישנים, אצנים ואחרים, מתייחסים לכל פאות החדר כאל רצפה.
אך כמובן שכל דבר טוב בא עם מחיר: הדו-ציפורניים איבדו את היכולת לטוות רשתות, שכן רגליהם מותאמות-הקיר כבר אינן מותאמות לבניית מלכודת המשי וניהולה.

כפר-סבא, 3.2020
***

מה זה על הקיר, ליד הפח?
הרי זה זכר של קופצן לבן-בחנין (Hasarius adansoni) עם בוהקן ירוק (Lucilia sericata) במלקוחיו!
לתפוס זבוב, כידוע לנו, זה מבצע לא פשוט. לעשות זאת ללא שימוש ברשת או הסוואה, קשה אף יותר. אם הזבוב חושד שעומדים להתנפל עליו, הוא יכול לברוח בזמן. כליו העיקריים של הקופצן הם סבלנות ויכולת קפיצה מרשימה. ובעזרתם הוא עוזר לנו לשלוט באוכלוסיית המזיקים בבית שלנו.

כפר-סבא, 6.2021

זה קטן כמו נמלה, זה בצורת נמלה וזה אפילו הולך כמו נמלה: מובן שמדובר בקופצן מהסוג Synageles.
חקיינות נמלים התפתחה כמה פעמים במשפחת הקופצניים. לפחות שלושה סוגים של חקייני נמלים מצויים בארץ. המשותף להם: גוף צר ומוארך, עם מותניים צרים, ותנועה ללא קפיצות. הסיבה לחקיינות היא בעיקר הגנתית, שכן פועלות נמלים הן לרוב לא טעימות ולא מזינות במיוחד.

גבעת קוזלובסקי, גבעתיים, 4.2023