​

בואו נדבר על איקליפטוסים.
הסוג איקליפטוס כולל מאות מינים, רובם אוסטרליים ומיעוטם מזרח-אסיאתיים. מתוך אלה, כמאה ניטעו בישראל בזמן זה או אחר, אך מינים בודדים הפכו לעצי יער ושדרה מקובלים. מין אחד, איקליפטוס המקור ( Eucalyptus camaldulensis ) מרובה בישראל יותר מכל שאר המינים ביחד.
איקליפטוס המקור נפוץ מאוד ברחבי אוסטרליה, אך באופן כמעט בלעדי על גדות נהרות ולא כעץ יער. הוא גם פופולרי ברחבי העולם וכבר בשנות ה-1880 ניטע על-ידי קרל נטר (מייסד 'מקווה ישראל') במושבות הציוניות הצעירות. מהלך זה קשר את העץ עם התנועה הציונית.
האיקליפטוסים ניטעו כשוברי רוח, כמקור עתידי לעץ וכדי למנוע מלריה, שכן היה מקובל כי ריחו הנעים מרחיק את גורם המחלה (שלא היה ידוע אז). וכן, הייתה גם תקווה שצריכת המים של העצים תעזור לייבש את הביצות במישור החוף.
עם הזמן נפלה קרנו של איקליפטוס המקור. הוא לא מייבש ביצות או מונע מלריה ועצתו לא משובחת במיוחד. הוא אגרסיבי מדי בשביל ערוגה עירונית ואילו ביער הוא מוריד משמעותית את מגוון המינים.
יחד עם זה, האיקליפטוס כבר הפך לחלק מהנוף הישראלי. נופו תורם רבות לקו הרקיע שלנו וגם משמש לקינון של מיני עופות רבים. היום יש בארץ אפילו דברים שאוכלים אותו: מיני חרקים שהסתננו ממולדתו הישנה.
אז כן, הוא לעולם לא יהפוך לצמח מקומי באמת, אבל אני חושב שניתן להעניק לו אזרחות של כבוד. אחרי הכל, תראו לי זית או דקל שיכול לשרוק בלוז כנעני...
ירקון עליון, 4.2017
***
מצנפת המיון.
פירוש המילה איקליפטוס (Eucalyptus) הוא "מצנפת אמיתית", על שום המצנפת (calyptra) המכסה את ניצן הפרח. ברבים ממיני האיקליפטוס יש אפילו שתי מצנפות: אחת חיצונית ואחת פנימית. החיצונית לרוב נושרת מוקדם בהתפתחות הפרח, בעוד הפנימית נושרת בסוף, כדי לאפשר לפרח להיפתח. באיקליפטוס המקור (Eucalyptus camaldulensis) המצנפת החיצונית נתקעת בקצה המצנפת הפנימית, ולקראת פתיחת הפרח נראית ממש קטנטנה - להראותנו כמה הניצן גדל בזמן הזה. זהו ה"מקור" המופיע בשם העברי. משהמצנפות נושרות, נחשף פרח שכולו אבקנים וצלקות, ללא עלי-כותרת או גביע.
מה קרה להם?
במהלך האבולוציה של אבות האיקליפטוס, התרחשה התאחות של עלי הכותרת והגביע, לכדי שני מכסים, המהווים את המצנפות, כך שבעץ המוזר הזה הפרח יכול להיפתח רק אחרי שכותרתו נשרה. בשנות ה-90 חוקרים הבחינו בכך שלחלק קטן ממיני הסוג איקליפטוס (הכולל מעל אלף מינים) יש מצנפת המתפתחת בצורה שונה משל השאר, בעוד לעשרה מינים כלל אין מצנפת, והפרח מצוייד בעלי-כותרת! על סמך סימני מיון אלה (ואחרים) תוארו שני סוגים חדשים: קורימביה (Corymbia) ואנגופורה (Angophora), שיכולים לשמש לנו דוגמה לשלבים מוקדמים באבולוציה של האיקליפטוס.
נחל גמליאל, רחובות, 10.2021
***
על איקליפטוסים (Eucalyptus) ואורנים (Pinus).
היחס לשני העצים הללו בישראל הוא כשל שתי חלופות לייעור. לרוב משתמשים באחד בשטחים סלעיים ובאחר בשטחים עם קרקע עמוקה. שניהם מואשמים ביצירת "מדבריות אקולוגיים" על חשבון בתי-גידול טבעיים.
לכאורה, אין קרבה בין הצמחים, אבל יש ביניהם לא מעט נקודות דמיון:
מדובר בשני סוגים גדולים: ישנם יותר ממאה מיני אורנים ויותר מאלף מיני איקליפטוסים.
שניהם סוגים עתיקים. האורנים הופיעו בתחילת הקרטיקון, בעוד האיקליפטוסים התפתחו בסופו, או זמן קצר אחריו.
בשניהם תכולה גבוהה של שמנים אתריים, היוצרים סיכון מתמיד של שריפות. תכולת השמן הגבוהה אילצה מינים של בעלי-חיים להתפתח להתמחות באכילתם.
לשניהם בתי-גידול נרחבים בשלטונם (יער יובשני) ובתי-גידול נוספים שם הם מלווים עצים אחרים: ממדבריות עד יערות-גשם ומחופי ים עד פסגות הרים.
אבל בתפוצתם שני הסוגים האלה הם כמעט תמונת מראה: האורנים התפתחו ביבשת העל הצפונית (לאורסיה) וכמעט שאינם חורגים מגבולתיה העתיקים. האורנים הדרומיים ביותר מצויים במערב אינדונזיה וצפון הפיליפינים. האיקליפטוסים התפתחו ביבשת העל הדרומית (גונדוואנה), נכחדו ברובה מלבד באוסטרליה ואז נפוצו קצת צפונה. האיקליפטוסים הצפוניים ביותר מצויים במזרח אינדונזיה ודרום הפיליפינים. מרכז אינדונזיה ומרכז הפיליפינים הם "אזורי חיץ" בין אימפריית האורנים ואימפריית האיקליפטוסים. אל דאגה - גם בלעדיהם יש מגוון עצים עליו אנחנו בישראל יכולים רק לחלום.
הייתי רוצה להגיד שתקופתנו היא הפעם הראשונה בה שני הסוגים הללו נפגשים, אבל זה לא מדוייק. זמן קצר אחרי הכחדת הדינוזאורים, האיקליפטוסים הצליחו להגיע לאסיה היבשתית והצפינו עד דרום סין. אך נראה שלא הצליחו להשתקע לאורך זמן, ותפוצתם הצטמצמה בחזרה לאוסטרליה והאיים האינדו-פציפיים.
מרחבי-רחובות, 10.2021

גללי צבי מצוי (Gazella gazella) בשדות צפון הרצליה. הצבי הוא אחד משני מינים של פרסתני בר שנותרו במישור החוף (השני הוא החזיר). הצבאים זקוקים לטריטוריה רבה ורגישים לקיטוע בית-הגידול. מסיבה זו, פחות ופחות שטחים באזורנו מאוכלסים בידי בעל-חיים יפה זה. האוכלוסיות הנותרות מתקיימות באזורים חופיים וחוליים, בהם היה פיתוח מועט.
תוכניות בנייה מצפון להרצליה מאיימות על אוכלוסייה זו, שהיא כנראה אוכלוסיית הצבאים הכי קרובה לתל אביב (אחרי הכחדת הצבאים של חולון).
הרצליה, 6.2016

הנמיה המצויה (Herpestes ichneumon) היא הנציגה היחידה בישראל של משפחת הנמייתיים - משפחה בינונית בסדרת הטורפים, עם מבנה גוף אחיד למדי, המצויה באזורים חמים של העולם הישן. המין החי בארץ נפוץ בעיקר בערבות אפריקה, אך מגיע צפונה עד דרום איבריה ודרום תורכיה, כך שבישראל הוא מצוי קרוב לגבול תפוצתו הצפוני, וקרוב לגבול התפוצה הצפוני של נמיות בכלל.
האוכלוסיה בישראל מתרכזת בעיקר באזורים מישוריים, במיוחד בקרבת מים.
הנמיה, באופן שאינו נפוץ בטורפים, היא פעילת יום. בהיותה חיה סקרנית ולא חששנית, המפגשים בינה לבין מטיילים הם תכופים. לעתים, כמו במקרה הזה, פוגשים אף במשפחות הנעות דרך העשב בטור רועש.
חורבות בני-ברק, 9.2018
***
חוש הריח הוא החוש האופייני ביותר של היונקים והוא תופס חלק חשוב באופן בו רבים מהמינים החולקים איתנו מחלקה זו תופסים את העולם סביבם. מכיוון שמדובר, בעיקרון, בחוש הבוחן הרכב כימי, הריחות שבעלי-חיים משאירים יכולים להכיל מידע על מצבם הגופני וקרבתם זה לזה.
מה שנראה בתמונה זו כמו טיפת זפת על צמחיית הנחל הוא "סימון שבילים" ריחני של משפחת נמיות (Herpestes ichneumon). מקור ההפרשה הוא בבלוטות הסמוכות לפי-הטבעת של חיות אלה. הרכבה שונה במקצת בין זכרים לנקבות. מלבד נקודות בולטות, בהן מושארים גושים של ממש, נראה שההפרשה מותזת לאורך שבילים המשמשים תדירות את המשפחה, כך שכל הפרטים במשפחה יכולים לדעת מתי הם נמצאים בנחלתם, בעוד שנמיות זרות יודעות מיד מתי הן על תקן אורחות.
זמן קצר אחרי שמצאתי את ההפרשה על הקנים בנחל, פגשתי את המשפחה עצמה, שעסקה בענייניה בקרבת מקום, תוך השמעת רשרוש אופייני. בנקודה מסויימת אף ערכנו קרב מבטים ממושך ממרחק מטרים בודדים. הנמיות היו בנחלתן והוסתרו כמעט לחלוטין על-ידי העשב החופה על שביליהן, כך שלא הייתה סיבה שימהרו לברוח. אחרי שהבנתי שהן לא יצאו למקום חשוף והן הבינו שאני לא הולך להסתלק, ניתקנו קשר עין וחזרנו לחפש בעלי-חיים קטנים - כל אחד מסיבותיו שלו.
שפך נחל כזיב, 9.2021

די-אן-איי ?
לא. רק ספירוגירה (.Spirogyra sp) תחת המיקרוסקופ.
אצה ירוקית זאת, קרובה רחוקה של צמחי היבשה, גדלה כחוטים ארוכים במקווי מים מתוקים. כאשר המים מזוהמים ומכילים חומרי תזונה רבים, הספירוגירה הופכת סבוכה במיוחד, וצפה אל פני המים כרפסודות ירוקת, הנתמכות בבועות החמצן שהיא עצמה ייצרה.

בהגדלה ניתן לזהותה בקלות, שכן תאיה הגליליים מכילים כלורופלטסים ארוכים וסליליים. ההפסקות בין הגלילים הירוקים, שרואים בתמונה, הם למעשה הדפנות המפרידים בין התאים. הכלורופלסטים כה ייחודיים, שניתן לזהות לפיהם ספירוגירה אפילו במאובנים.

למצוא אותה בדגימה מנחל סעדיה, במהלך מעבדת החד-תאיים, בהחלט היה מרגש. אבל אם אתם כבר בוחנים ספירוגירה במיקרוסקופ - חפשו בה קצת. זוהי אחת האצות בה קיימת הזדווגות ישירה (!), כמעט כמו אצלנו. מי יודע, אולי דווקא בדגימה שלכם תזכו לראות אצות עושות סקס.

נחל סעדיה, 10.2022

זה חודש קצת דל בממצאים, אז קחו סיפור:

בתור מתבגר הייתי יוצא למסעות רגליים סביב באר-יעקב. כך, מפזם לעצמי את מנגינת הנושא של "פארק היורה", הייתי מגיע לגבעות נצר-סירני, או לגבעת האירוסים של ראשון, או לתחנת הרכבת הנטושה של צריפין, ולמקומות רבים אחרים.

איפה-שהוא בגיל 16 מצאתי את עצמי מרחיק אל תוך עמק לוד, מצפון למושב ניר-צבי. האזור ההוא היה בעיקר מישורי, חצוי במספר תעלות ישרות, ונטוע בפרדסים צעירים ומטופחים. בכנות, זה היה חבל ארץ משעמם למדי, שונה מאוד משטחי השיחור הרגילים שלי, שהיו מלאים גבעות כורכר, חורבות, מטעים נטושים וערימות פסולת מכל הסוגים והתקופות. אבל השיטוט ביום ההוא לא היה לשווא, שכן בין עצי הקלמנטינה המגומדים מצאתי מאגר מים נהדר, וזה היה מלא צמחים טבולים, שנראו לי כמו הצמחים הדקורטיביים שהיינו קונים עבור האקווריום המשפחתי.

כשמצאתי את המאגר לראשונה זאת הייתה כבר שעת דמדומים, שצבעה את פני המים בורוד. החושך עמד לרדת על עמק לוד. לכן, בלי להתעמק הרבה בצמחים, הסתובבתי וחזרתי הביתה.

כעבור חצי שנה שוב התחשק לי לטייל צפונה. והפעם שמתי לעצמי למטרה להשיג כמה מאותם צמחים, ולהביאם אל הביצה שלי: חצי פנס רחוב שהיה מלא במים, ואליו הייתי מוסיף ללא הרף יצורים חדשים שהייתי מוצא בבריכות חורף ותעלות.

את הדרך כבר הכרתי, אך כאשר עליתי אל מה שזכרתי שהוא מאגר המים, מצאתי במקומו אגן ריק וחרב. קרקעיתו נראתה מולבנת בצורה מוזרה, כאילו מישהו פיזר בה אפר. כשירדתי לבדוק את טיב החומר, מצאתי שאלה היו שרידי צמחים עדינים מאוד, שהתפוררו במגע. אספתי קצת מהאפר המוזר ומקרום הקרקע היבש, וכשחזרתי הביתה, שמתי אותם בביצה שבחדרי.

במשך חודש-חודשיים לא קרה דבר חדש בביצה, אך כאשר הגיע החורף, התחילו לבצבץ מהקרקעית אצות חדשות: דקיקות, מסועפות, ומהירות צימוח. תוך זמן קצר הן מילאו את חצי הפנס שלי. אלה, כפי ששמחתי להבין, היו נאווניות (.Chara sp).

הנאווניות נראות שונות מאצות ירוקיות אחרות. המבנה שלהן מאוד רגולרי, יותר כמו של צמחי פרחים. ויש בכך רמז, שכן מתוך סדרת הנאווניות התפתחו צמחי היבשה: הטחבים, השרכים ולבסוף גם צמחי הזרעים! אברי הרביה, הדומים לשלב מעבר בין אלה של אצות לאלה של טחבים, רמזו כבר לחוקרי האצות הראשונים, כי לפנינו חוליה מקשרת בין שתי קבוצות שונות.

ואני, אין לי דבר שאני אוהב כמו חוליות מקשרות: ארכיאופטריקסים, לטימריות, אוסטרלופיתקים. תוכלו לשאול את אמא שלי איך בגיל שבע הייתי קופץ מהספה, מנופף בידיים ומכריז שאני ארכיאופטריקס שלומד לעוף. ועכשיו הייתה בידיי חוליה מקשרת כזאת - אצה שנמצאת צעד אחד לפני היציאה ליבשה. אחד מהדודים הקדומים שלה, לפני מאות מיליוני שנים, צמח אל תוך האוויר הפתוח מחוץ לאגם שלו, ובזכותו יש לנו היום יערות, חורשים וערבות. בזכותו אנחנו קיימים. בזכותו החיים על היבשה נראים כמו שהם נראים.

הנאווניות שגשגו אצלי במשך כמה חודשים, ואז מתו והתפרקו במהירות, לא משאירות אחריהן זכר מלבד קצת משקע סידני בתחתית הביצה. הרי בנוסף להיותן אבן דרך שאין כדוגמתה באבולוציה של החיים על-פני האדמה, הן גם יצורים חד-שנתיים של מקווי מים עונתיים. ואף שהן בטח ייצרו אצלי נבגים, הביצה שלי מעולם לא הצמיחה נאווניות אחרי השנה ההיא.

אבל זה לא ישנה את העובדה: מצאתי את דרכי חזרה אל העולם האבוד, והשבתי לחיים את היצורים הקדומים. המשלחת הוכתרה בהצלחה.

התמונה מבריכת נווה-גן (ז"ל), 2.2019

לא טרמיטים, אבל -
נמלים ברחבי העולם מייצרות מבנים מרשימים. בין המעניינים נמצאים הקנים הרב-שנתיים של נמלי ה-Formica וקני המשי של הנמלים האורגות. אנחנו כמובן מכירים קנים מרשימים אף יותר אצל טרמיטים טרופיים מסויימים.
עכשיו, בהתחשב בכך שחרקים חברתיים אלה יכולים היו לבנות את הקן שלהם לחלוטין בתוך האדמה, כמו שעושות נמלי-הקציר, עלינו לשאול את עצמנו "מה התפקיד של המבנה העל-קרקעי"?
לעתים התשובה היא ויסות טמפרטורה. אצל הטרמיטים הטרופיים משמשים המבנים לקירור הקן התת-קרקעי. אצל נמלי ה-Formica, הקן העל-קרקעי מתחמם בשמש ומהווה מקום טוב לגידול זחלים בקיץ הצפוני הקריר. אצל הבנאית הישראלית (Tapinoma israele) המבנה העל-קרקעי הוא עונתי, ומשמש לקליטת אור וגידול זחלים בחורף.
קן הנמלה הבנאית אינו ענקי, אך הוא בהחלט יכול לבלוט בשטח.
בקיץ המבנה ננטש ואמור להתפרק, אבל יצירות מופת כמו זו שבתמונה יכולות לשרוד כל הדרך עד החורף הבא.
שמורת השיטה המלבינה, ישרש, מרחבי רחובות, 11.2019
***
קן הסולריום העל-קרקעי של הנמלה הבנאית (.Tapinoma sp) נראה מבחוץ כתלולית אדמה רגילה, אך אם תדרכו עליו (בטעות, בטעות!) יתגלה הקן כמבנה פריך העשוי ברובו אוויר, עם קירות וגג דקיקים, וביניהם שפע של זחלים וגלמים.
זה מזלן של הנמלים הבנאיות, שאין אצלנו שנבובים, פנגולינים או דובי-נמלים. ועם זאת, אני בטוח כי איזו ציפור או איזה יונק למדו לנצל את שפע החלבון העונתי הזה.
גבעות טירת-שלום (אנ"מ נס-ציונה), 2.2023
***

נמלים מקיימות סימביוזה עם אורגניזמים רבים. אחת השותפויות המרתקות המתרחשות בשדותינו היא בין הנמלים הבנאיות (.Tapinoma spp) לבין מרגליות-הנמלים (Micrococcus bodenheimeri). מרגליות אלה הן כנימות, קרובותיהן של כנימות המגן, בבגרותן הן נראות כמו כדורי מסטיק ורודים. רגליהן מנוונות וגודלן עולה על גודל הנמלים המטפלות בהן.
בחורף חיות המרגליות על שורשי דגניים וניזונות מהם. הן מפרישות טל-דבש, הנאכל על-ידי הנמלים. בקיץ, כאשר הדגניים מתייבשים, הבנאיות לוקחות אותן לקן ומטפלות בהן משל היו זחליהן שלהן. בהתחשב בכך שאין להן יכולת לנוע ואין להן מקור מזון טבעי לאורך חצי מהשנה, תלות המרגליות בנמלים היא אבסולוטית. הנמלים, לעומת זאת, יכולות לשרוד גם עם מקורות סוכר אחרים. יש כאן מקרה של ביות בלתי-מודע של חרק על-ידי חרק אחר.
באופן מפתיע, כמעט ואין באינטרנט מידע על שותפות מופלאה זו. המין המקומי של מרגליות נמלים ידוע רק מישראל, ואני לא יודע באיזו מידה קיימת סימביוזה זו במרגליות האחרות, הידועות מסביבות הים התיכון. העולם נראה בלתי מודע לנס הזה. לנו נותר רק להרגיש בני-מזל על כך שיצור מרתק זה נפוץ כל-כך דווקא בשדותינו.
גבעת חבצלת, רחובות, 2.2022
***
רועים בגבהים.
עמים הרריים רבים מקיימים אורח חיים פסטורלי, ונודדים עם העדרים שלהם בחיפוש אחר דשאים אלפיניים ירוקים. החיפוש אחר מרעה מביא גם נמלים למקומות גבוהים, אם כי לא הרים, אלא צמחים. הבנאית הישראלית (Tapinoma israele) מטפחות מינים שונים של חרקים. כדי להגיע לעדרי אפיד המרור (Dactynotus sonchi) שלהן, הן עולות לגובה המסחרר של שני מטרים, שם כנימות אלה אוהבות (בין השאר) להיטפל למרור הגינות.
כל פעם שאני רואה נמלים עולות על צמח (אם לא מדובר במין שמקנן על צמחים) אני יודע שתיכף אמצא את יצרני טל-הדבש בשבילם הנמלים טרחו לטפס את כל הדרך.
כפר-סבא, 5.2019
***
פחות מתוקשר ממעוף הכלולות הסתווי: מעוף הכלולות של הבנאית הישראלית (Tapinoma israele), הנמלה האחראית על הקנים העל-קרקעיים המופיעים בחורף. לבנאית שני מעופי כלולות: בסוף הקיץ ובתחילת האביב. הם מבדילים בין השלב העל-קרקעי לשלב התת-קרקעי במחזור השנתי של המושבה.
בשונה מנמלי הקציר הגדולות, הבנאית היא קטנה ומעוף הכלולות שלה הוא אירוע שקל לפספס.
כפר-סבא, 3.2021
***
חלמתם בילדותכם שתהיה לכם מיטה בצורת ספינה? אולי ארון בצורת חללית או בית בצורת אננס?
ובכן, לנמלים הבנאיות (Tapinoma israele) הללו יש חדר ילדים שהוא גולגולת. לא בצורה-של, אלא ממש.
הבנאיות הן נמלים עם הרבה התנהגויות מעניינות. הבולטת שבהן היא בניית הגבהה לעונת החורף, מעל לקן התת-קרקעי. בהגבהה הזאת הן מחזיקות את השלבים הצעירים: הביצים, הזחלים והגלמים. בהיותו חשוף לשמש, "בית הילדים" הזה מתחמם, מה שמאיץ את התפתחות דייריו.
לעתים נבנית הגבהה זו בצמוד לחפץ כלשהו. לרוב אבן או עץ. הפעם נבחרה גולגולת פרה. נראה שחלק מהמחילות אף נכנסות לתוכה. זו שנה שנייה שאני מבחין בקן הזה, כך שהבחירה המעניינת הזאת בטח הייתה מוצלחת.
שמורת השיטה המלבינה, מרחבי רחובות, 1.2019

קימחון הגפן (Uncinula necator) הוא פטריה טפילית נפוצה היוצרת בישראל גופי פרי לבנים דמויי-אבקה על גפן היין (Vitis vinifera). הדבקת הגפן בצורה הא-מינית של הפטריה מתרחשת בנוכחות לחות אוויר גבוהה, מה שאומר שהגפנים במישור-החוף נמצאות בסיכון מתמיד מאורגניזם זה. הדבקה בצורה המינית של הפטריה מתרחשת רק כאשר הגפן ממש רטובה, מה שלא קורה כל-כך, מלבד ממש בתחילת העונה.
התנאי הזה להדבקה יכול להיות עדות למקורו של קימחון זה, שכן הוא אינו צמח מקומי של אזורנו וכנראה שהתפתח בצפון-אמריקה, היבשת עם המגוון הגדול ביותר של מיני גפן. רבים ממינים אלה צומחים באקלים ממוזג, עם גשמי קיץ. מוצא הפטריה יכול גם לעזור להסביר למה גפן היין כה רגישה לקימחון. היא כנראה נחשפה לפטריה רק במאה ה-19, ולא הספיקה לפתח אליה עמידות.
מרחבי-רחובות, 10.2021

שניים מהזרעים הללו של דחנית התרנגולים (Echinochloa crus-galli) נראים מוזרים ובולבוסיים. אלה, בטח כבר ניחשתם, עפצים. הם שייכים לפטרייה ממשפחת הפחמוניים, ששמה Moesziomyces bullatus. בתוכם תמצאו מאסה של גרגרים חומים, כל אחד מורכב מאלפי נבגים (תמונה בתגובות). מין זה הוא טפיל אוליגופאגי, החי על מיני דגניים מסויימים בלבד.
מעניין לציין כי למין זה יש גם צורה לא טפילית: שמרים חופשיים החיים במצע. עוד לא ממש ברור איך ומתי צורה אחת הופכת לאחרת, אבל עכשיו לפחות אפשר לאחד בין שתי צורות שבמשך זמן רב נחשבו למינים שונים.

נחל נס-ציונה, 7.2022

קמחון החיטה (Blumeria graminis) הוא פטריית שק (כמו הגמצוץ והפזיזה) החיה כטפילה אובליגטורית על צמחים ממשפחת הדגניים. אף שהוא נחשב למין יחיד בסוגו, קיימות בו "צורות מיוחדות" (Formae Speciales, מונח לא מחייב הדומה לזנים או מופעים בטפילים), המתמחות בקבוצות מינים מסויימות. לכן, שעורה חולה הגדלה באחו לאו דווקא הולכת להדביק את שיבולת-השועל הבריאה לידה.
מין זה מהווה מזיק חשוב בשדות דגן, במיוחד בחיטה, המניבה יבולים נמוכים בעודה מודבקת. השדות האחידים והצפופים בהם אנחנו מגדלים את יבולינו מהווים סביבה נוחה ליצירת מגפות. אחת הדרכים בהן נלחמים בקמחון היא על-ידי הגדלת מרווחי הזריעה, ובכך הקטנת מקדם ההדבקה.
הצלחתו של הקמחון מרשימה במיוחד לאור כך ש-90% מהגנום שלו מורכבים מטרנספוזונים (transposons)* - רצפים טפיליים שברובם לא מביאים תועלת ליצור. כלומר, בהיותו טפיל המנצל משאבים של אורגניזמים אחרים, חלק גדול ממשאבי הקמחון הולך לשכפול גנים "אוכלי חינם" מהם אינו מצליח להיפטר.
יער אוסישקין, כפר-סבא, 1.2023
*הגנום האנושי מכיל 44% טרנספוזונים. שזה עדיין המון.

רבות מתפרחות היבלית המצויה (Cynodon dactylon) בתמונה מודבקות בפחמון (Ustilago cynodontis) ובמקום להפיץ אבקה, מפיצות כעת נבגים. למעשה, אנחנו רואים כאן שני פרטים של יבלית: אחד בריא ואחד חולה. ההדבקה מתבצעת בשלב הזרע, מה שאומר שהצמח הבוגר לא נמצא בסיכון, אבל גם שכל התפרחות שהצמח החולה וכל שלוחותיו יגדלו אי-פעם יוכלו לייצר פטריות בלבד.
בהיותה של היבלית מין המשמש בארצות מסויימות לייצור דשא, הפחמון המתמחה שלה נחשב למזיק חקלאי, ועל-כן מתבצעים עליו מחקרים. כך, למשל, גילו בשנות השישים שמין זה הוא אחת הפטריות להן יש זוויגים מרובים, ולא רק "זכר ונקבה".
מרחבי-רחובות, 12.2020

עוד טפיל צמחים נפוץ: חלדון החלמית (Puccinia malvacearum).
פטריה זו חיה על חלמיתיים ומייצרת עפצים קטנים ועגולים - קמורים וכהים בתחתית העלה וקעורים וכתומים בצדם השני. בשונה מהרבה פטריות טפילות אחרות, מין זה אינו מחליף פונדקאים, והוא משלים את מחזור חייו על צמח אחד.
מעניין לראות איך טפילים יודעים "לכבד" דרגות טקסונומיות. למשל, חלדון החלמית נטפל למיני תת-משפחת ה-Malvoideae בחלמיתיים, אך לא לתת-משפחות אחרות, ששיוכן לחלמיתיים התגלה רק לאחרונה, דוגמת הטיליתיים, הסטרקוליים, הבומבקיים ואחרים. זה מרמז על כך שחלוקה טקסונומית אינה רק קונסטרוקט אנושי, אלא בעלת משמעות בעולם הטבע.
מרחבי רחובות, 3.2021