שכן טוב.

מקור-החסידה המפוצל (Erodium lacinatum) הוא צמח חד-שנתי הנפוץ בחגורת המדבריות הסהרו-סינדית, וגם לאורך חופי הים התיכון. תפוצתו בישראל משקפת זאת, והוא מצוי בכל חלקה המדברי של הארץ, בנוסף לכל הקרקעות החוליות של מישור-החוף. זהו מקור-החסידה השכיח ביותר בגבעות החמרה, אף יותר ממקור-החסידה המצוי.

נוכחותו, במיוחד במספרים גדולים כאלה, משפיעה כמובן על שאר העשבים בבית-הגידול. אבל בעוד שלרוב אנחנו חושבים על קהילת הצמחים כמקום של תחרות מתמדת, מקור-החסידה המפוצל עשוי דווקא לעזור לשכניו!

מחקר שנערך בחולות משאבים בדק את השפעתו של צמח זה על חייהם של עשבוניים קטנים יותר, הגדלים בקרבתו. החוקרים הסירו את הצמח (ושני מיני ביקורת: שלח מאונקל ותלתן לביד) מחלקות ניסוי שונות, ובדקו את צמיחת העשבוניים לאורך העונה, בהשוואה לחלקות בהן לא נעשתה מניפולציה. עשבוניים בחלקות ללא מקור-החסידה התקשו להתבסס ולשרוד, לעומת חלקות הביקורת והחלקות מהם הוסרו השלח והתלתן. נוכחות מקור-החסידה היוותה גורם המשפר את התנאים עבור הצמחים הצעירים, וזאת ללא מחיר למקור-החסידה עצמו.
סמוכנות (קומנסליזם) קלאסית!

התנאים בחלק הים-תיכוני של תפוצת מקור-החסידה המפוצל הם כמובן שונים ממה שקיים בחולות משאבים. אבל יש גם נקודות דמיון, בין השאר - בהרכב חברת הצומח. אני תוהה האם גם אצלנו צמח שכיח זה נותן חסות לנבטים צעירים ומבטיחים, בתחילת דרכם הפוטוסינטתית.

אבל כאן צריך לציין כי המחקר בוצע בשתי מערכות ניסוי: בשדה ובחממה. בעוד שבשדה (במדבר!) השפעת מקור-החסידה הייתה חיובית בלבד, בתנאים המשופרים של החממה היא הייתה חיובית בהתחלה, אך הפכה ליחסי תחרות קלאסיים עם התבגרות הצמחים והעלייה בצפיפות. אם כן, ניתן לשער כי הצפיפות של צמחיית החמרה עשויה לבטל או למזער את האפקט החיובי שיש למקור-החסידה על שכניו.

ובאשר למנגנון? איך הצמח בעצם עוזר לעשבים האחרים? ולמה דווקא הוא?
זה עוד לא ידוע.
אולי יום אחד נגלה גם סוד זה של העשבים הצנועים שבשדותינו.

גבעת מלב"ן (הקאנטרי-קלאב), ראשון-לציון, 3.2024

חלבלוב נטוי (Euphorbia maculata), עשב שוטה של ערוגות, מין פולש קטן הפורח בקיץ. מה הוא מלמד אותנו?
הביטו בפרחים הללו.
אלה לא פרחים.
כלומר, לא בדיוק. בסוג חלבלוב התפתחו תפרחות מיוחדות, הנקראות cyathia. כל תפרחת מורכבת מפרח נקבי אחד באמצע, חמש קבוצות של פרחים זכריים, חמשה חפים וחמש בלוטות צוף. הכל, חוץ מבלוטות הצוף, מפושט מאוד: הפרח הנקבי הוא רק שחלה עם צלקת, וכך הלאה. בלוטות הצוף נושאות לעתים תוספות צבעוניות, הנראות כמו עלי-כותרת. בטווח הקצר, התפרחות נראות ומתפקדות כמו פרחים יחידים.
למה הסידור המוזר הזה? ובכן, אבולוציה.
במשפחת החלבלוביים נפוצות תפרחות של פרחים חד-זוויגיים, זכרים ונקבות. אלה התפתחו כנראה מתפרחות יחידות של פרחים דו-זוויגיים, עם עלי כותרת והכל, כמו שיש לרוב הצמחים. ברוב הסוגים במשפחת החלבלוביים התפרחות אכן נראות כמו מה שהן: מקבצים של פרחים זעירים ולא בולטים. אבות הסוג חלבלוב התהדרו גם הם בתפרחות כאלה, אך חלקי התפרחת התפתחו להיות מתמחים, מפושטים ומקובצים יותר, עד שהחלו לתפקד בדומה לפרח יחיד. מעין "מגהזורד", בו כל דמות מופחתת לכדי איבר. מכיוון שכעת הואבקו בידי מאביקים המבקרים בפרחים יחידים, נוצר לחץ אבולוציוני להשתמש ב"שפה השיווקית" של אותם מאביקים, כלומר לפתח מקבילה של עלי-כותרת.

למה החלבלוב לא חזר פשוט לפרחים יחידים, אולי תשאלו? כי האבולוציה פועלת ללא מטרה. היא מחזקת את "מה שעובד". תהליך אבולוציוני הוא כמו כדור במדרון. הוא יורד כל עוד אפשר לרדת, משל חפץ להגיע לנקודה הנמוכה ביותר. אבל אם לפניו ניצבת בחירה בין ירידה של מטר, לבין עליה של עשרה סנטימטרים ואחריה ירידה של עשרה מטרים, הוא יבחר באפשרות הראשונה.
וכך, אם התהליך מתקדם לכיוון של "המצאה מחדש" של פרחים, הבנויים ממקבצים של פרחים מנוונים, כך יהיה, גם אם בשבילנו התהליך נראה מגוחך.
הכי מדהים אותי שהחלבלוב הצליח. מדובר בסוג בן כ-2,000 מינים - אחד הסוגים הגדולים בעולם הטבע. הוא נפוץ בכל העולם וכולל עשבים, שיחים, עצים וסוקולנטים בשפע. כולם עם התפרחות המשונות הללו, הנדמות לאמירה פוסט-מודרנית על מהות הפרח.

כפר-סבא, 8.2019
***

רבים יודעים כי באוקיינוס השקט חי לו סרטן שווה-רגל הפולש במהלך חייו אל תוך פיו של דג, אוכל את לשונו ולוקח עליו את תפקידה. לעתים אני נזכר בעובדה זו כאשר אני רואה איך עשב שוטה הצליח לדחוק ולתפוס את תפקידו של צמח הנוי. בעציץ הזה, למשל, אנחנו רואים חלבלוב נטוי (Euphorbia maculata), עשב פולש שאיש לא שותל בכוונה - אך נופו הזקוף כה נאה, שלעתים קרובות נותנים לפולש להישאר, למורת רוחם של צמחי הערוגה היקרים (אם בכלל שרדו בתחרות).

כפר-סבא, 9.2020

ללא כל הפרחים הלשוניים הללו, סביון פשוט (Senecio vulgaris) הוא הסביון האהוב עליי.
זהו כנראה מין הסביון עם התפוצה הרחבה ביותר בעולם. הוא מצוי כיום בכל המדינות הממוזגות ורוב הסוב-טרופיות. עם זאת, בארץ הוא אינו מוכר במיוחד.

פארק הירקון, תל-אביב, 2.2020
***

גדול ביפן.
הסביון הפשוט (Senecio vulgaris) הוא הפחות נפוץ בין שלושת מיני הסביון במישור החוף. כאן הוא עולה בעיקר בקרקעות כבדות, אך גם בסביבה זו אינו צומח במרבדים, כמו הסביון האביבי. תפוצתו בעולם, עם זאת, היא רחבה. במקור היה הסביון הפשוט נפוץ באירופה וצפון אסיה, אך כיום הוא מין פולש בעל תפוצה כמעט עולמית. הוא נעדר רק מהארצות הטרופיות.
מראהו "חסר עלי הכותרת" מזכיר לנו שהסביון שייך למשפחת המורכבים, אצלם התפרחות עשויות מצברים של פרחים זעירים. כאשר אצל מורכבים מופיעים "עלי כותרת", שהם למעשה פרחים לשוניים, זוהי "תחפושת של פרח", אך הסביון לא חייב להתחפש. הסביון הפשוט אומר: אני צמח מורכב גאה ואתם תאביקו אותי כמו שאני.

פארק אריאל שרון, 1.2018
***

הסביון הפשוט (Senecio vulgaris) שולט בצומח המדרכות באזורים מסויימים בתל-אביב. בחלקים אלה של העיר קשה למצוא חד-שנתיים אחרים - וזה בעוד שבכפר-סבא ורחובות שולי המדרכה שופעים צמחי בר. הניחוש שלי הוא שברחובות אלה מתבצע ריסוס נגד עשבים, כך שנותרים רק המינים שפיתחו עמידות לחומרי הדברה. לסביון הפשוט היסטוריה ארוכה כעשב עירוני, וזנים עמידים שלו ידועים למדע במשך יותר מחצי מאה.

תל-אביב, 2.2022

חרדל לבן (Sinapis alba) הוא אחד מכמה צמחים חד-שנתיים ממשפחת המצליבים, שפרחיהם צהובים. רוב אותם צמחים מכילים גם ריכוזים גבוהים של חומרים משניים, הנותנים להם טעם חריף הדומה במידה זו או אחרת לטעם החרדל. לחרדל הלבן טעם מובהק וחריפות גבוהה, מה שלא מפתיע, שכן המין האמור הוא אביו של אחד מזני החרדל הפופולריים ביותר.
מין זה הוא חובב של מקומות מופרעים: צדי דרכים, סוללות עפר ומזבלות. בדרך זו, ככל הנראה, עשה את ההיכרות הראשונית עם האדם - היכרות שהובילה לידידות בת אלפי שנים.

רמת-גן, 1.2017
***

החרדל הלבן (Sinapis alba) הוא אחד מתוך כמה מיני מצליבים המשמשים כמקור לזרעי חרדל, והוא אחד מצמחי התרבות המלווים אותנו כבר אלפי שנים. זרעי חרדל, המתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס נמצאו בעיר המצרית עמרנה, אך כנראה שהביות של הצמח החל זמן רב לפני כן. אזכורים רבים לחרדל קיימים בספרות העתיקה, כולל התלמוד והברית החדשה, לעתים בהתייחסות לגודלם של הזרעים.
יחד עם כל ההיסטוריה הארוכה הזאת, צורת הבר ממשיכה לגדול בצדי דרכים, מוכנה שנביית אותה שוב, אם צריך.

פארק אריאל שרון, 12.2018
***

החרדל הלבן (Sinapis alba) הוא אמנם אב קדום של חרדל תרבותי, אך היום קרנו נפלה לטובת הכרוב השחור (Brassica nigra), המשמש כמקור העיקרי לזרעי חרדל בעולם. יחד עם זה, החרדל הלבן ידוע כצמח קשוח, העמיד לתנאי עקה ולמחלות. מסיבה זו מנסים במשך שלושת העשורים האחרונים להכליאו עם מיני כרוב שונים, כדי להעניק עמידות לתוצרי כרוב דוגמת חרדל וקנולה. כן - הכלאה בין סוגי צמחים שונים! תהליך זה אינו פשוט כמו הכלאה בין מינים באותו הסוג, אך במקרים מסויימים הוא אפשרי במעבדה. מאז שנות ה-90 מדענים הצליחו ליצור הכלאות שונות של חרדל וכרוב, ואף הראו כי הושגה עמידות למחלות מסויימות. לא הצלחתי למצוא עדות לשימוש מסחרי בזנים אלה.
במאמר מוסגר, אני חושש שנסיונות ההכלאה הנואשים הללו נובעים מהטאבו שהחברה המערבית הטילה על טרנסגניקה - כלומר, הנדסה גנטית מודרנית, בה במקום להכליא ולקוות לטוב, מוצאים את הגנים הנחוצים ומעבירים רק אותם. דמיינו איזה עולם היה לנו לו היינו נפרדים סופסוף מדעות קדומות ופחד ממדע.

מרחבי-רחובות, 10.2021
***

קצת גאווה מקומית.

רבות ממשפחות הצמחים המיוצגות בארץ התחילו את דרכן האבולוציונית בארצות רחוקות: המורכבים, למשל, הופיעו לראשונה בחצי-הכדור הדרומי (אולי באנטארקטיקה) והתפשטו לאט צפונה, במעלה האמריקות. סיפורם של הסוככיים דומה למדי, אך נראה שהם הגיעו צפונה בעיקר דרך אפריקה. הדגניים, כך מתברר, התפתחו לראשונה בקרקעית יערות גשם, והשושלות הקדומות של משפחה זו עדיין מאכלסות בתי-גידול אלה בחגורות הטרופיות של אמריקה ואוסטרליה. אתם מבינים את העיקרון.
ואז יש את המצליבים.
משפחת המצליבים (Brassicaceae) מזוהה בזכות פרחיה הפשוטים, בעלי ארבעת עלי-הכותרת. רוב המינים בה הם עשבים, אם כי ידועים גם בני-שיח, שיחים ואף מטפסים. משפחה זו תרמה לנו צמחי מאכל רבים, ביניהם הכרוב, החרדל, הצנון, הלפתית ואחרים. בארץ ידועים מעל ל-150 מיני מצליבים, המותאמים לכל בכל בתי-הגידול היבשתיים: משלגי החרמון, דרך ביצות ויערות ועד לחופי ים ומדבר קיצוני. עושר זה לכלשעצמו לא יכול להצביע על כך שמקורם באזורנו, שהרי מיני הדגניים והמורכבים קיימים בארץ במספרים כפולים מזה!
חיפוש מקורה האבולוציוני של קבוצה נתונה מתבסס על יצירת פילוגנזה (שרטוט העץ המשפחתי), בעיקר באמצעים מולקולריים (למשל, השוואת רצפי דנ"א) ומיפוי תפוצתן של השושלות השונות. הדבר הסביר יותר הוא שהשושלות שהתפצלו מהמשפחה ראשונות ("הקדומות ביותר") יתקיימו קרוב לאזור המוצא. באזור כזה גם סביר שנמצא את המגוון הגבוה ביותר של שושלות שונות, בעוד באזורים אחרים נמצא פחות שושלות, גם אם מגוון המינים בהן יכול להיות גבוה יותר (כמו שקרה עם המורכבים באזור הים-התיכון). שיטה זו לא פועלת ב-100% מהמקרים, שכן הטבע לא מחוייב להשאיר לנו רמזים, אבל היא עדיין חושפת את סיפוריהם האבולוציוניים של יצורים רבים.
אז מה עם המצליבים? הממצאים העדכניים מראים שמקור המשפחה הוא בערבות מערב אסיה - ממש אצלנו! באזורנו אפשר למצוא לא רק מגוון מינים גבוה במיוחד, אלא גם ייצוג לחמש מתוך ששת השושלות העיקריות של המצליבים, כולל סוגים מתוך השושלות הקדומות ביותר: דו-פרית, (Aethionema) , מנתור (Matthiola) וכמה אחרים. גיל המשפחה מוערך בכ-40-60 מיליוני שנים והצלחתה כנראה קשורה בהתמעטות היערות והתפתחות בתי-הגידול היובשניים לפני כ-30 מיליון שנה. מהאזור שלנו נפוצו המצליבים לכל הכיוונים והפכו למתמחים בצמחיית ערבות, מדבריות והרים. מיני מצליבים, שאבותיהם חיו במערב אסיה לפני עידנים, מצויים כיום אף בקצה הדרומי של ארגנטינה, באוסטרליה וניו-זילנד, אם כי בכל היבשות הטרופיות עדיין קיימים אזורי יער-גשם בהם אין למצליבים דריסת רגל (מלבד פולשים בני-זמננו)!
על אף העושר במינים אחרים, דווקא עושר מיני המצליבים בחצי-הכדור הדרומי הוא נמוך. למשל, בכל אוסטרליה וניו-זילנד יש פחות מיני מצליבים מאשר בישראל לבדה (אבל גגלו מצליבים ניו-זילנדיים. התפתחו שם כמה מינים מדהימים!)
אז לסיכום: לעתים הם נראים דומים אחד לשני ולא מאוד מרשימים, אך המצליבים של ישראל הם משפחה מגוונת, בעלת היסטוריה ארוכה באזור שלנו, עם מורשת לעולם הטבע ותרומה חשובה לאנושות. הם צמחי ערבות פשוטים שכבשו את העולם, והם משלנו. בהחלט יש במה להתגאות!
בתמונה: חרדל לבן (Sinapis alba).

משארי יער אוסישקין, כפר-סבא, 1.2021
***

נבטי החרדל הלבן (Sinapis alba) הללו צמחו כך שחלק מהשורש נמצא באוויר וחושף את היונקות: התארכויות דמויות-שיער של תאי השורש, המגדילות את שטח פני השורש ומאפשרות קליטה יעילה של חומרי מזון ומים. דרך היונקות מתחברות לצמח גם פטריות סימביוטיות, ונוצר הקשר הראשוני עם חיידקים קושרי חנקן. היונקות הן מה שנתלש כאשר מנסים להעביר צמח ללא האדמה סביבו. אם תלשתם שורש מהאדמה, תלשתם את היונקות שלו, ופגעתם, לרוב בצורה אנושה, ביכולתו לספוג חומרים מסביבתו.

רחובות, 11.2021

הצלף הקוצני (Capparis zoharyi) פורח היום ברחבי מישור-החוף, על קירות בתים, בחורבות וערימות פסולת, בשולי דרכים ולפעמים סתם על קרקע כבדה. זהו אחד מתוך ששה מיני צלף הגדלים בישראל - ומספר גדול אף יותר המצוי סביב הים התיכון.
הצלף ידוע גם כצמח מאכל. החלק הפופולרי ביותר שלו הוא ניצן הפרח, הנאכל כשהוא כבוש. פירות בוסר וענפים צעירים נכבשים לפעמים גם הם. ידוע גם שימוש בעלים הטריים, ובעבר גם האביונות - הפירות הבשלים - היו נאכלות. חלקי הצלף השונים היו פופולריים בין יהודי המשנה והתלמוד, כנראה יותר משהם פופולריים בין הישראלים המודרניים.

הצלף מהווה גם גידול חקלאי, אבל כאן זה מטעה להתייחס אליו כאל צמח אחד, שכן באזורים שונים בויתו מינים שונים, כנראה לפי המצאי המקומי. גם התקופה בה הביות התרחש אינה ברורה. אף כי זרעי צלף נמצאים באתרים ארכיאולוגיים מתקופת האבן באירופה ואסיה, העדויות הברורות הראשונות לביות הצמח מגיעות מיוון ורומא של תחילת הספירה הנוצרית.
נראה שהאופנות של אכילתו וגידולו באות והולכות. טוב שצמח הבר מתמיד ולא הולך לשום מקום.

תל-אביב, 5.2022
***

צלף קוצני (Capparis zoharyi) אינו מין אופייני לחלוטין לארצות החמרה. מדובר בצמח האופייני לדקים בסלעים קשים. הצלף הקוצני צומח בהרים, במרכז הארץ ובצפון. בדרום הארץ מחליפים אותו מיני צלף אחרים.
יחד עם זה, הצלף הסתגל לבתי-גידול מלאכותיים: קירות אבן. ניתן לראותו בערים עתיקות במישור החוף (כדוגמת יפו ורמלה) ובמידה פחותה, בערים חדשות. כמו-כן, הריסות ותלים ארכיאולוגיים מהווים גם הם נקודות מאחז לצמח זה.

הסוג צלף כולל מינים רבים, הנפוצים ברחבי העולם. כל המינים בישראל הם בני-שיח הצומחים בסלעים, אך בעולם ידועים גם מיני צלף הצומחים כשיחים גדולים, ואף כעצים ביער הגשם.

תל-יבנה, 5.2015

כשות (Cuscuta), הצמח הטפיל, ב-ה' הידיעה.
מדובר בסוג של צמח פרחים שאיבד את היכולת לייצר כלורופיל ולהצמיח עלים. תחת זאת, לכשות יש כפתורי מציצה, היונקים חומרי תזונה מתוך הצמחים עליהם הוא נכרך. הכשות תלוי לחלוטין בפונדקאי שלו, כאשר הצמח הבוגר אפילו חסר שורשים.
חשוב לציין, כי הצמח הנותן את הטעם המר לבירה (כשותנית) שייך למשפחה אחרת, כאשר המשותף לשני הסוגים הוא רק זה שהם צמחים מטפסים.

נס-ציונה, 5.2015
***

האבולוציה של טפילות כרוכה בשינויים דרסטיים, כאשר האורגניזם הטפיל שונה לעתים בצורה מובהקת מקרוביו העצמאיים. הכשות (.Cuscuta spp), למשל, הוא סוג השייך למשפחת החבלבליים. אבותיו היו צמחים מטפסים רגילים, כמו חבלבל השדה והלפופית הכפנית. המעבר של צמח זה לטפילות עירב פיתוח איברי יניקה מיוחדים (haustoria) הנצמדים לענפי הפונדקאי ושואבים ממנו מזון ישירות. בד-בבד, התנוונו העלים, אבד הכלורופיל והשורש נשאר דרוש רק בשלב הנביטה. התוצאה היא "טפיל על" נפוץ, קשה להשמדה, המסוגל להתעלק על מספר צמחים בו-זמנית.

טפילות התפתחה בקבוצות רבות בעולם היצורים החיים, כאשר לעתים רק סוג אחד במשפחה פונה לאורח-חיים זה, בעוד האחרים ממשיכים כרגיל. ממש כמו עם הכשות, המעבר לטפילות מלווה לרוב באיבוד המבנים הרגילים שהיו מעורבים בהשגת מזון, והסתמכות מלאה על הפונדקאי. לעתים הצורה הטפילה נראית לנו מנוונת ומוזרה. ועם כמה שחיים כאלה נדמים "לא מכובדים", זה עובד עבור אינספור מינים - והרי זה כל מה שמשנה בטבע.

לוד, 9.2020

סולנום שעיר (Solanum villosum) הוא צמח בר שכיח בישראל, ולרוחב העולם הישן. מראה פירותיו מזכיר את העגבניה, קרובת משפחתו.

ממש מתחשק לאכול אותו.
אבל האם מותר?

מיני הסוג סולנום הם, ככלל, צמחים רעילים. האמור נכון גם לגבי העגבניה עצמה, אלא שרעילותה נמוכה מאוד. הסולנום השעיר נאכל ברחבי תחום תפוצתו. עליו משמשים באופן מסורתי כירק בתבשילים, וכמזון לבעלי-חיים: בפקיסטן ובחלק ממדינות אפריקה. לפעמים הוא אף מגודל במכוון למטרה זו. מאידך, שימו לב לכך שבחלק מהמדינות הוא לא נאכל. זה יכול להיות קשור לרמות משתנות של רעלים באוכלוסיות שונות. בהחלט אפשרי, שהסולנום השעיר אכיל רק בחלקים מסויימים של תפוצתו.
בעיה דומה קיימת עם אחד המינים הקרובים ביותר לצמח זה: הסולנום השחור (Solanum nigrum). גם היחס אליו מאוד שונה לרוחב התפוצה המאוד רחבה שלו.

לתכולת הרעלים של הסולנום השעיר יש גם צד חיובי, והוא נחקר בקשר לעמידותו למזיקים ומחלות. עמידויות כאלה אפשר יהיה להעביר למיני סולנום אחרים, כדי לקבל תפוחי-אדמה, עגבניות וחצילים, הזקוקים לפחות הדברה כימית לגידולם בשדה. אחד מחומרי הרעל שנמצאו בסולנום השעיר (ומינים נוספים), הוא סולסודין (Solasodine) הנבחן כיום כתכשיר המעכב התחלקות של תאים סרטניים.
כתמיד, אני ממליץ להיזהר, ולא לנסות לאכול משהו שיכול להתברר, בדיעבד, כרעל.

דרום פלשת, 4.2024

נראה שכל מה שבא לי לכתוב עליו בשנה האחרונה הוא לחך כרתי (Plantago cretica). אבל בואו נודה בזה, אי אפשר לעמוד בפני הננס הפרוותי הזה.
הלחך הזעיר הזה, מין אנדמי של מזרח הים התיכון, מתמחה במצעים קשים ומשגשג על כורכר וחוסמס, איפה שקרום הקרקע נותר שלם. כתם הצומח בתמונה, בו הלחך הכרתי הוא הצמח הגדול ביותר (אם כי בהחלט לא היחיד), הוא ממש ההפך משדה הבור השכן - שם לא היה ללחך סיכוי להשיג דריסת רגל בינות לחרציות והצנונים.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, רחובות, 3.2021
***

מה זה הגוש החום הזה? אה, עוד צמח זומבי!
זה מדהים כמה צמחים נוטים לזוז אחרי המוות. רוב התזוזה מתרחשת בהשפעת מים. הלחך הכרתי (Plantago cretica) מבלה את הקיץ בעודו צפוד ומכונס, ובאופן כללי, מת. הרטבה בגשמים הראשונים לא מחייה אותו, אך גורמת לצמח להיפרש, כך שזרעיו יוכלו להתפזר. אם מעולם לא שמעתם על המנגנון הזה בלחך הכרתי, הרי זה כי מדובר בצמח קטן וצמוד קרקע, שצורתו הפתוחה אינה שונה מאוד מצורתו הסגורה. תנועת-זומבי הרבה יותר מרשימה מתקבלת בצמחים המכנסים (ופורשים) ענפים ארוכים, דוגמת שושנת-יריחו המפורסמת.

שמורת אירוס ארגמן ראשון-לציון, 11.2020

צמחיית סדקי המדרכות מתכוננת לסוף העונה. בימים אלה הסגינה הזעירה (Sagina apetala) פורשת את הלקטיה הבשלים, המלאים בזרעים שחורים, כמו זרעי פרג, אבל קטנים יותר. בבית-הגידול הקיצוני שלה אין כמעט מאגרי מים, כך שכשנהיה חם ויבש צריך להזדרז ולדאוג לכך שלא תישארי האחרונה בשושלת שלך.

רחובות, 3.2022
***
במבט חטוף אפשר לחשוב כי מגרש החצץ הוא שטח מת. עם זאת, מקרוב אפשר לראות כי לפנינו בית-גידול של סגינה זעירה (Sagina apetala).
תנו לטבע הזדמנות, והוא כבר ימלא את החללים שהותרנו בו.

מסוף רעננה, כפר-סבא, 12.2022

יש גיימרים בקהל?
אם כן, אולי במהלך משחק וויצ'ר יצא לכם לאסוף מרכיב חשוב של הרבה מהשיקויים במשחק: ארנריה (Arenaria). שלא כמו צמחי מרפא אחרים המופיעים בלגנדריום של ספקובסקי (דוגמת גפן הבירה), הארנריה היא צמח הקיים בעולם האמיתי, ואף המשמש ברפואה המסורתית.

הסוג ארנריה שייך למשפחת הציפורניים וכולל יותר ממאה מינים, הנפוצים בעולם הישן והחדש. מבין כל אלה, מישור-החוף שלנו מכיל מין אחד בלבד: הארנריה המצויה (Arenaria leptoclados) - מין שתפוצתו הטבעית היא במערב האזור הפלארקטי, ושכמו הרבה צמחים מאזורנו, התפשט מאז לרוב חלקי העולם.
הארנריה המצויה היא צמח ננסי, ועל כן היא גדלה איפה שאין לה הרבה תחרות על אור: בכיסי קרקע בסלע, בבתות עם רעייה, בחולות, וגם בצדי דרכים. למעשה, חשיפת הזרעים שלה לאור היא חיונית לנביטה. זרעים הנמצאים בצל נשארים רדומים, ומחכים לזמן בו משהו יסיר את הצמחים המסתירים את השמש.

הארנריה היא חלק מגילדה של ציפורניים ננסיים, וצומחת לעתים יחד עם מינים דומים. קל להבדיל אותה מהכוכבית (.Stellaria spp) בזכות גודלה (למשל, פרחים בקוטר 3 מ"מ בארנריה, לעומת 6 מ"מ בכוכבית), ומהסגינה הזעירה (Sagina apetala) בזכות עליה הרחבים (לסגינה עלים גליליים). תוכלו לראות גם כי הארנריה המצויה מכוסה שיערות בלוטיות. שיערות אלה שימשו בעבר כאחד הסימנים הטקסונומיים להבחנה בין מיני הארנריה, אך לאחרונה התבררו כסימן לא אמין. ארנריה מצויה לא תמיד מגדלת אותן.
בכלל, עם המין הזה יש לא מעט עניינים טקסונומיים. צורותיו השונות ואוכלוסיותיו השונות תוארו לאורך השנים בתור לא פחות משבעה מינים נפרדים. זה מקשה, דרך אגב, על חיפוש מידע על הארנריה. קיים ברשת מידע מועט על המין בשמו הנכון, ומידע רב שמשתמש בשמות הנרדפים.

ושנית, אין מנוס מלהעיר על שם הסוג עצמו. הרי השם Arenaria כבר תפוס על-ידי ציפור מסדרת החופמאים (וגם אותה אפשר למצוא אצלנו). טוב, ליתר דיוק, לצמח יש קדימות. הוא תואר על-ידי לינאוס עצמו, בשנת 1753, בעוד שהעוף הופרד מהביצניות על-ידי בן-זמנו, בריסו (Brisson), בשנת 1760. אך זאת הייתה המאה ה-18, וחוקי הטקסונומיה המודרניים היו עוד רחוקים מלהתגבש - וכך נתקענו עם שם אחד עבור שני אורגניזמים.

אני מניח שהדבר החשוב הוא שהעשבונאים בעולם של הכשפן לא יתבלבלו בין השניים. זה בהחלט היה אישו כאשר אני שיחקתי את העשבונאי בלארפ וויצ'ר לפני כעשרים שנה. כדי למנוע טעויות כאלה, הייתי מפנה אותם לספר הקלאסי "איך להבדיל את הציפורים מהפרחים".
קישור לספר ותמונות נוספות בתגובות.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 3.2026

הזכרון הראשון שלי מארץ ישראל הוא שקיות הממתקים שקיבלנו אחרי הנחיתה. זללנו אותן באושר מוחלט, אחרי חודשים ארוכים של מחסור, בחורבות העשנות של ברית-המועצות. תחילה אכלנו, כמובן, את הדברים הרכים (ביניהם אהבתי את "סוכריית הורדים", שהייתה ממתק הקוקוס הראשון שלי) ולבסוף קינחנו במה שנשאר, דהיינו הסוכריות על מקל. בנקודה הזאת כבר ישבנו במונית, שלקחה אותנו מטרמינל אחד, אל חברינו האודסאים, בראשון-לציון. אני הסתכלתי מהחלון והתפעלתי מהדקלים והחרדונים, אבל אמא שלי לא הייתה שותפה להתלהבות. במקום זה, היא הסתכלה באימה עליי ועל אחי, ועל הלשונות שלנו, שהיו אדומות יותר מדם בסרטי טרנטינו.
"אילו כימיקלים נוראים שמו בסוכריות האלה" - היא חשבה - "כדי להגיע לצבע הזרחני הזה?"
צבע המאכל שהחריד את אמא שלי היה E162, או בשמו המדעי: בטאנין (betanin). שמו מגיע מהשם הלטיני של הסלק: beta - הירק ממנו הצבען הזה מופק בתעשייה. נוהגים להוסיפו למזונות מעובדים שונים, הנדרשים להיות אדומים: משקאות קלים, נקניקים, מרק עגבניות וממתקים שונים. בעוד שצבעי מאכל מסויימים התגלו עם הזמן כמסרטנים, ונפסלו לשימוש, הבטאנין לא רק שאינו ידוע כמסרטן, הוא גם מהווה נוגד חמצון.
הבטאנין שייך לקבוצת הבטאלנינים (betalanines), צבענים אדומים וצהובים הממלאים בסדרת הציפורנאים את התפקיד אותו ממלאים האנתוציאנינים (anthocyanines) בשאר קבוצות הצמחים. הבטאלנינים התפתחו באב הקדמון של הציפורנאים, וניתנו בתורשה לכל המשפחות בסדרה. הבטאלנינים אחראים לגווני האדום והצהוב בקקטוסים, באשלים, בצמחים טורפים, בארכוביתיים, בסלקיים ובמשפחות רבות אחרות. דווקא במשפחת הציפורניים היכולת לייצר בטאלנינים אבדה, והמינים בה חזרו לייצר אנתוציאנין.
הגבעול הזה של הסלק המצוי (Beta vulgaris) מציג פסים של בטאנין, כי אם לא הסלק, אז מי?
הרבה לפני ששמנו צבע אדום בסוכריות על מקל ומרק עגבניות, הרבה לפני שגידלנו ירקות שורש בשביל הבורש והקובה שלנו, הרבה לפני שאדם הקדמון הסתקרן מהצבע המושך של עשב הבר הזה - היה הסלק צמח של חופים ומלחות. הוא ייצר בטאנין בשביל הגנה מקרינת השמש, ואולי הגנה מחיידקים ותקשורת עם אוכלי עשב. וכך גם עשו אבותיו, ואבות אבותיו, אחורה עד להופעת הבטאלנינים בציפורנאים הראשונים.
עלינו להודות לחידוש אבולוציוני זה על הצבע העמוק של ציפת הפיטאיה, על הורוד של כותרת הצלקנית, על מרבדי הפריחה של החומעה, על היופי הנצחי של שיחי הבוגנווילאה. ועל כל אלה אני מוסיף תודה מיוחדת, על רגע של תענוג בנמל התעופה, בו האדום הבוהק לחש לי: "מחוזות הכפור נותרו מאחור. הגעת לארץ הטובה."

ראשון-לציון, 2.2024
***

רק העורק האדום מרמז על כך שעשב הבר שלפנינו הוא למעשה סלק מצוי (Beta vulgaris). צמח זה, שמוצאו בארצות הים התיכון, בוית בעת העתיקה כירק עלים, הדומה בטעמו לתרד. מאוחר יותר נבררו ממנו זנים המשמשים כירקות שורש, מזון בהמות וחומר גלם בתעשיית הסוכר. כמו רבים מאבות הירקות, גם הוא שכיח למדי, לא בוחל במעזבות ונפוץ במיוחד בחוף הים, הודות לעמידותו למלח.
ובהזדמנות זו, אלך לאכול בורש'.

חוף תל-ברוך, תל-אביב, 2.2020
***

המצודה האשורית של תל כודאדי, העומדת בקצהו של שפך הירקון, מלאה כיום בשפע צמחים היכולים לעמוד ברסס המלח. אחד הבולטים שבהם הוא הסלק המצוי (Beta vulgaris) המיוצג בבית-גידול זה בתת-מין, או אקוטיפ, חופי.
אפשר להבין איך מישהו יתפתה לטעום מהעלים הרחבים והבשרניים הללו - ואנשים אכן התפתו. סלק מצוי נאכל עוד על-ידי האדם הקדמון, בעוד שבזמן בניית המצודה האשורית, בתקופת הברזל, כבר היה גידול תרבות ותיק.
כמו שקרה עם כמה ירקות עלים אחרים, עם הזמן התרחש מעבר לאכילת השורש - וזה הפך לתוצר העיקרי של הצמח. אכילת שורשי סלק מוכרת לנו מהעת העתיקה, אם כי נראה שבישראל קרנה ירדה לאחרונה. כך או כך, כאשר המסעדות בנמל הסמוך יחזרו לפעול, תוכלו להודות לסלק שבמבצר על עלי הבייבי הסגולים והיקרים שתקבלו בסלט.

תל-אביב, 2.2021
***

הגבעולים היבשים-לכאורה של הסלק המצוי (Beta vulgaris) מלבלבים מאמצעיתם, עם עלים חדשים, רעננים וטעימים. כמו המעוג הכרתי, יש לפנינו עשב שיכול להיות חד-שנתי או רב-שנתי, ואני לא יודע איך נקבע מחזור החיים.

קריית-גת, 1.2023

השרון לא מפסיק להפתיע.
מה שחשבתי ללופים ירוקים (Arum hygrophilum) הפזורים ברחבי כפר-סבא, התגלו כלופים מנומרים (Arum dioscoridis), הגדלים כצמחי בר עירוניים בחצרות וערוגות, ואף מקבלים מידה מסויימת של הגנה.
החיים בפלשת פשוט לא מכינים אותך לדברים מסויימים שקורים בשרון.

כפר-סבא, 3.2021
***

קבלו את מלך פרחי השרון, הלוף המנומר (Arum dioscoridis).
גודל התפרחת, האסימטריה המוזרה ופראות דוגמת-הצבע גורמים לצמח זה להיראות כאילו אינו שייך בין צמחי החולות הצנועים של מישור החוף. כל-כולו של הלוף צועק "טרופי!"
באופן מפתיע, הסוג לוף כלל לא מצוי באזור הטרופי. זהו עוד אחד מאותם צמחים שהתפתחו באזור אסיה הקטנה וגידלו שלוחות לתוך אירופה ומרכז אסיה. ישראל נמצאת, כמו שקורה לעתים, בגבול תפוצתו הדרומי של הסוג. הלוף המנומר עצמו, הנפוץ במזרח הים התיכון, לא מגיע אף לגבול זה, ונעצר בירקון (בפלשת מחליף אותו הלוף הארץ-ישראלי, Arum palaestinum*), מה שאומר שהפרט הזה שצולם בכפר-סבא הוא אחד מהדרומיים ביותר בעולם מבני מינו.

הגינות הנטושות, משארי יער אוסישקין, כפר-סבא, 2.2021

*קיימת, למעשה, אוכלוסיה אחת, מבודדת, ברחובות.
***

הלוף המנומר (Arum dioscoridis) הוא לא צמח טורף, אבל הוא מפיל קורבנות. אתמול נתקלתי בתפרחת קמלה של לוף וקילפתי ממנה את המתחל. בתחתיתו ניתן לראות חרקים מתים. יצורים חסרי-מזל אלה נמשכו לריח הרקב של התפרחת ונכנסו לצינור הצר שהמתחל יצר בזמן הפריחה. משהגיעו לתחתית, שם נמצאות הצלקות (כעת, פירות מתפתחים המזכירים פרודות של אננס), מצאו שהם כלואים, מאחר שישירות מעליהם הזדקפו זיפים החוסמים את דרכם החוצה. הצמח מרפה מקורבנותיו תוך יום-יומיים, אך בשביל חלקם זה מאוחר מדי. יכול להיות שכשהגיעו לא היו כבר במצב גופני טוב - אולי אפילו כי בדיוק יצאו מכלא לופים אחר, וברעבם הגדול מיד נפלו לכלא נוסף. בעבור זבובון זהו תסריט אימה מהגרועים ביותר, אך בשביל הלוף זוהי ההגדרה של האבקה מוצלחת.

משארי יער אוסישקין, כפר-סבא, 3.2021
***

פרט צעיר של לוף מנומר (Arum dioscoridis) מציג עלים פשוטים בצורתם, החסרים את האונות האופייניות לסוג. תופעה זו שכיחה במשפחת הלופיים ומוכרת היטב בלופיים טרופיים המגודלים בבית, דוגמת סינגוניום, מונסטרה או פותוס. עלי הצמח הופכים מורכבים יותר עם התפתחות הצמח, עד הגיעם לצורה הבוגרת. עובדת-מסיבות ידועה היא שפותוס (Epipremnum aureum) המגודל בעציץ לעולם לא מגיע לבגרות וממשיך להצמיח רק את עלי הנבט המעוגלים שלו. יש אנשים המגדלים פותוס כל חייהם מבלי לראות את צורתו הסופית, עם העלים הענקיים המחולקים כמו עלי פילדנדרום.
הלוף המנומר שלנו נמצא באדמה, בבית-גידולו הטבעי, כך שאפשר לצפות כי בשנה הבאה באותה הנקודה נראה באותו המקום את עלי החץ האופייניים שלו. מי יודע, אולי גם תפרחת.

הגינות הנטושות, משארי יער אוסישקין, כפר-סבא, 2.2021
***

פירות הלוף המנומר (Arum dioscoridis) מתחילים להבשיל כעת לאורך השזרה - שזה מונח המתייחס ל"שיבולת" מחוץ למשפחת הדגניים. שזרה כזאת היא אופיינית לכל משפחת הלופיים, מה שאומר שהיא מופיעה במגוון צמחי עציץ אקזוטיים.
לשאלתכם, הפירות של הלוף המנומר לא ידועים כאכילים לאדם, וככלל, בין כמעט 4,000 מיני הלופיים, מינים ספורים משמשים למאכל - ואז זה לרוב קנה-השורש.

כפר-סבא, 5.2021