פילטרים עם כנפיים.

מקור של ברווז הוא מכשיר מופלא ומורכב. בין הברווזים יש את המתמחים פחות, שמקוריהם טובים למדי בכל-מיני משימות; ויש את המתמחים יותר, שמקוריהם עושים רק דבר אחד, אבל ממש ממש ביסודיות. המרית (Spatula clypeata) שייכת לסוג השני. מקורה גדול ורחב אף מזה של הברכיה, והוא משמש לסינון חסרי-חוליות זעירים מפני המים. חלקו הפנימי של המקור מורכב ממסרקות, בדומה למזיפות לווייתן. אלה נועדו לתת למים לעבור, אך ללכוד חלקיקים קשיחים. מורכבותן של מסרקות המרית היא הגבוהה בין הברווזים.

מקרוב, קשה לטעות גם בזכר וגם בנקבה, עם מקוריהם הגדולים. מרחוק, בעיקר הזכר בולט בקלות, הודות לעינו הצהובה-גופריתית, אשר אצל מילניאלים מעלה קונוטציות לפוקימון פסיידק.

הרצליה, 1.2018
***

קר ורטוב.

להקה של מריות (Spatula clypeata) נחה על המים בזמן סערת סוף השבוע. טבילה בשלולית לא נראית כמו הדבר הטוב ביותר לעשות בעת סופה חורפית, אבל נוצות הברווזים משומנות היטב ושומרות על מרבית הגוף יבשה. כרבול הראש מתחת לכנף מאפשר גם לעור החשוף של הפנים להישאר חם.

מצד אחד אפשר לרחם על העופות הנודדים, שהגיעו מארצות הקור, רק כדי להילכד בגשם וברד ב"ארצות החום". מצד שני, הן לא הגיעו כי היה להן קר, אלא כי מזונן (במקרה זה, פלנקטון) אינו זמין בחורף האירופאי. שלוליות החורף הישראליות, לעומת זאת, עשירות בסרטנים זעירים, היאים לקיום מריות.

הרצליה, 1.2018

השרשיר (Anas crecca) הוא ברווז קטן השכיח באזורנו. מזונו הוא בעיקר צמחי מים וחסרי-חוליות קטנים. אבל השרשיר אינו רק אויב עבור יצורים אלה. מחקרים שנערכו בביצות הקמרג בצרפת הראו כי עופות אלה מהווים גורמי הפצה חשובים של זרעי צמחים, נבגי נאווניות וביצי קיימא של סרטנים וחיטחביים. באופן מעניין, החוקרים הראו כי ההפצה מתבצעת לא רק על-ידי הידבקות לרגליים (כמו שלרוב מדמיינים זאת), אלא גם בתוך הצואה. אחוז מסויים מיחידות ההפצה שומר על חיוניות גם בתוך מעי הברווז, כך שכשהיצורים נפלטים לבסוף, הם עשויים למצוא את עצמם כחלוצים בבתי-גידול חדשים.

בריכת חורף נתניה, 1.2023

***
מרהיבים.
זכר של ברכיה (Anas platyrhynchos) שט לפני זכר של שרשיר (Anas crecca), שניהם בעלי צבעים בולטים האופייניים לזכרים של הסוג ברווז. השרשיר הוא מהנציגים הקטנים של הסוג (הכולל כמה עשרות מינים), בעוד הברכיה היא מהגדולים.

נחל איילון, פארק אריאל שרון, 1.2018
***

להקת השרשירים (Anas crecca) בנחל איילון הייתה מאוד חששנית. הם פרשו כנף כשראו אותי ממרחק של מאתיים מטר. ממרחק כזה המצלמה שלי בקושי קלטה אותם.
בהיותם עוף ציד מבוקש, גם פעם, ולצערנו, גם היום, יש להם סיבה טובה לחשוש מצדודית אנושית מתקרבת.

פארק אריאל שרון, 12.2017

התריפסים (Thysanoptera) הם סדרה של חרקים זעירים, הקרובים לפשפשאים. רוב המינים מסדרה זו המעניינים את האדם הם מזיקי חקלאות וגינון שונים. הם חיים במושבות על צמחים וניזונים מנוזליהם, כמו כנימות. אבל כמובן שמגוון התריפסים לא מסתכם בזה, וידועים אורחי-חיים נוספים בין מיני הסדרה.
את מיני הסוג Aeolothrips (ביניהם המין הנפוץ ביותר הוא A. intermedius) ניתן למצוא על פרחים. הבוגרים ניזונים בעיקר מאבקת פרחים, ואולי מתפקדים כמאביקים (המחקרים לא חד-משמעיים). הנימפות, יחד עם זה, חיות על נוף הצמח וניזונות מתריפסים אחרים. Aeolothrips הם תריפסים גדולים יחסית - לפעמים מעל לשני מילימטרים באורכם. זה כפול מהאורך של תריפסים מזיקים רבים. מסיבה זו, נימפות הסוג הזה טורפות בוגרים ממינים אחרים, ויכולות לאכול שמונה מהם ביום!
למיטב הבנתי, לא ידועות שיטות לגידול המוני של תריפסים אלה, כך שהחפצים ליהנות משירותיהם צריכים לעודד את אוכלוסיית בר שלהם - למשל על-ידי שמירה על עשבי בר, שישמשו מזון עבור הבוגרים.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2025

התריפס האדום (Retithrips syriacus) הוא מזיק הצמחים האהוב עליי. זהו מין של העולם הישן: ממרכז אפריקה עד הודו ועד תורכיה. היום הוא גם פולש מצליח באמריקה הטרופית. מין זה, ממש כמוני, אוהב מאוד עלי גפן. אבל בלעדיהם בסביבה, הוא יכול להתקיים ממגוון צמחים אחרים, ביניהם צמחי תרבות רבים.
הצבע האדום שהזחלים עוטים בדרגות הסופיות מקנה למושבה של התריפסים האלה מראה מאוד מיוחד. אבל גולת הכותרת, תרתי משמע, היא טיפת הצואה השחורה שהזחלים נושאים בקצה בטנם המורמת. אני לא יודע איך טל הדבש של כל החרקים האחרים הוא חסר צבע, ואילו כאן כל פרט נושא כדור עופרת מלוטש.
התריפס האדום הוא מזיק הפוגע בתוצרת חקלאית, ולכן הוא מודבר במטעים ובכרמים, בעזרת כימיקלים וצרעות טפיליות.

כפר-סבא, 7.2021
***

התריפס האדום (Retithrips syriacus) הוא מזיק חקלאות נפוץ, המוצץ את החיים מתוך גפנים וגידולים נוספים. אבל הנה אנחנו רואים אותו ניזון בתאבון גם מענפיה הירוקים של השיטה המכחילה (Acacia siliqua) - והופ! - פתאום התריפס האדום הוא חבר שלנו.

רחובות, 10.2022

פלנקטון אווירי.

עלה מקופל של פיקוס השדרות (Ficus microcarpa) מגלה מושבה שלמה של תריפס הפיקוס (Gynaikothrips ficorum), כולל ביצים, צעירים בדרגות שונות, וגם בוגרים שחורים ומכונפים.

התריפסים נכנסים לקטגוריית החרקים הזעירים, שאורכם לעתים פחות ממילימטר. עבור יצורים בגדלים כאלה האוויר הופך סמיך מכדי לאפשר תעופה המסתמכת על עילוי, ולמעשה מחייב את החרק "לשחות". דרך התעופה של החרקים הזעירים כוללת (מסיבות שאינן מובנות לי עד הסוף) שלב בו הכנפיים נצמדות זו לזו. שלב כזה עלול לגרום ליצירת תת-לחץ בין הכנפיים, מה שיצריך השקעת אנרגיה מיותרת לשם הפרדתן בכל "חתירה". זו כנראה הסיבה לכך שאצל חרקים זעירים יש לרוב כנפיים מיוחדות, בהן הקרומים מופחתים או ממש חסרים, ובמקומם יש מסרק של ריסים ארוכים. מבנה כזה של "כנפי פיה" התפתח בנפרד בצרעות זעירות, בתריפסים, בחיפושיות זעירות ובעשים זעירים.
המנגנונים של תעופה בגדלים כאלה עדיין רחוקים מלהיות מובנים. בין השאר, תעופה בעזרת מברשות בתריפס הפיקוס ובמינים אחרים נחקרת באוניברסיטת תל-אביב.

כפר-סבא, 8.2022

הסמבוסק המוזר הזה שרואים על עצי הפיקוס הבנימיני (Ficus benjamina) הוא עפצים של תריפס בנימיני (Gynaikothrips uzeli). טפיל ספציפי זה מתיישב על עלי פיקוס צעירים וגורם לצמיחה מעוותת שלהם. החלל שנוצר בעלה המקופל משמש בית למושבת התריפסים, ובו ניתן למצוא ביצים, צעירים, "טרום-גלמים" ו"גלמים" (שלבי חיים נייחים המיוחדים לתריפסים) וכמובן גם בוגרים מכונפים, המוכנים לצאת ולהטפיל עלים חדשים.
באזור מוצאם במזרח אסיה מהווים התריפס והפיקוס הבנימיניים חלק מהאקולוגיה הרגילה זה של זה. בישראל, ללא הגורמים שיאזנו אינטראקציה זו, התריפס גורם לפונדקאי שלו נזקים ניכרים.

כפר-סבא, 12.2020

זאת לא מעגן מיכאל. התמונות האלה מגיעות מגבעת הקאנטרי קלאב בראשון-לציון, או בשמה היותר רשמי: גבעת מלב"ן.

גבעה זו ממוקמת בקצה הצפוני, הפחות פופולרי, של הרכס בו נמצאות גם גבעת האירוסים, גבעת התור וגבעות הכורכר המפורסמות של נס-ציונה. היא קטנה - כשליש משטחה של גבעת האירוסים. בראשה עומד עץ שקד יחיד, המוקף בגריגה של קידה שעירה ורותם המדבר. גריגה זו הולכת ומידלדלת עד שצמחיית הגבעה מתמזגת עם הצמחייה המופרת סביבה. בשונה מהגבעות השמורות האחרות בתא השטח, זוהי גבעת חוסמס: קרקע חולית דמויית חמרה, ובה גושישי כורכר. צמחיית החוסמס שונה מצמחיית הכורכר - הן במגוון המינים והם בתצורת הצומח. אפשר לראות הבדל זה בגבעת מלב"ן, בה מעטים בני-השיח ורבים העשבים הרב-שנתיים.

הגבעה משמרת מספר מיני צמחים מוגנים. בביקורנו מצאנו בגבעה אוכלוסייה יפה של צבעוני ההרים (Tulipa agenensis) ודבורנית דינסמור (Ophrys umbilicata), בנוסף לפרטים מעטים של כלנית מצויה (Anemone coronaria) ותורמוס צר-עלים (Lupinus angustifolius). השטח עשיר בצמחים אנדמיים של מישור-החוף, וככל אזור בתה בריא, הוא שופע בחרקים הים-תיכוניים היפים שלנו: מגוון של גמלי-שלמה, חגבים, פרפרים וחיפושיות.
גבעה זו מזכירה לי גבעות דומות רבות שהיו בבאר-יעקב, שם הייתי משוטט בילדותי. היום הן אינן, ומראה של אחו עם צבעוניים הולך והופך למחזה אקזוטי עבור האזרח הישראלי.
כצפוי, השטח כבר מאויים בתוכניות לסלילת תשתיות תחבורה.
אני חושב שעם הלחץ הציבורי הנכון, וייעוץ מקצועי נכון, ניתן יהיה לשנות את התשתיות, כך שלא יפגעו בגבעה.
בכל אופן: לכו לבקר. הגבעה הולכת להחליף מחזורי פריחה שונים לפחות עד תחילת מאי.

גבעת מלב"ן, ראשון-לציון, 3.2024
***

עדכון בדבר גבעת מלב"ן בראשון-לציון ("גבעת הקאנטרי קלאב"): בגבעה הוצבו מודעות על כוונת נת"ע לקנות את השטח. נכון לעכשיו, אין תוכניות לבנות על הגבעה ממש, אלא להציב בה עמוד חשמל. צריך יהיה לדאוג להזזת המיקום של עמוד החשמל, לשם פגיעה מינימלית בערכי טבע.
תודה לינאי שני על בירור מצב האתר!
***

הרכס של ראשון-נס-ציונה, זה שאילץ את הכבישים 42 ו-412 לזרום במקביל לו, מכיל בתוכו ארבעה אתרי טבע חשובים. חלקו הדרומי הוא גן לאומי גבעות הכורכר. מצפון לגן הלאומי הרכס העיקרי הוא ברובו אדמת חמרה חקלאית, אבל בשוליו המזרחיים נמצאות גבעת התור וגבעת האירוסים - שתי גבעות כורכר קטנות המיועדות לשימור. בקצה הצפוני של הרכס, איפה שכביש 431 חותך אותו מהשדות בשולי העיר, נמצאת גבעת מלב"ן - אתר הטבע הרביעי, הקרוב למרכז הגריאטרי ולקאנטרי-קלאב. בשונה מהאחרים, זאת לא גבעת כורכר. צדה הצפוני הוא חמרה, וצדה הדרומי - חוסמס (חמרה עם גושישי כורכר). היא אינה מוכרת במיוחד, ואין תנועה להגן עליה.

אני עצמי הייתי בה כנראה רק שלוש פעמים, כולל השבוע - כשביקרתי בגבעה 15 שנה אחרי הפעם האחרונה. בזכות הסקר של עמית מנדלסון באזור זה, נזכרתי בגבעה והלכתי לבקר אותה ביום שישי האחרון.

מצאתי בשטחה מעט שרידי בוסתן, שעיקרם משוכות צבר ועץ שקד בפסגה. צד החמרה של האתר היה מכוסה בתה עשבונית, בעוד צד החוסמס היה בתת בני-שיח. סביב הפסגה והשקד היה אזור קטן של גריגה.
הפריחה הייתה שופעת יחסית לעונה, עם הרבה צמחים מיוחדים, דוגמת חרחבינה מכחילה, כלך מצוי, קצח השדה ותגיות. שמחתי גם לגלות פריחה אנכרוניסטית של תורמוס ארץ-ישראלי ורותם המדבר!

אני חושב שבאתר זה, השונה בתנאיו מהשלושה האחרים, יכולים להימצא צמחים שאינם ידועים משאר הרכס. לבסוף, חשוב לי להדגיש כי החי והצומח של גבעת מלב"ן יוכלו להמשיך לשגשג רק אם יישארו מחוברים לאתרים האחרים. כרגע אין תוכניות המאיימות על הגבעה, אך מיקומה בקצה השטח, במרחק מה מהאתרים האחרים, שם אותה לדעתי בסכנה של הרס או ניתוק עקב תכנון עירוני לקוי. עלינו לפקוח עין ולדאוג לכך שהגבעה הקטנה הזאת תשמור על הרצף הפתוח הזמין לה עכשיו.

גבעת מלב"ן, ראשון-לציון, 5.2021

נחל סעדיה הוא נחל איתן הנובע למרגלות הר הכרמל, וגומע במהירות את שני הקילומטרים בין ההר לים. זהו אתר יפה של טבע עירוני, בדומה למקורות הירקון. הנחל מאוד אהוב על החיפאים. הוא מטופח ומנוטר על-ידי מתנדבים מסורים, באופן ממש מעורר קנאה. הנחל גם לחוץ בין כבישים, גשרים ענקיים ואזורי תעשייה. הוא שורד באמצע הסיוט המודרניסטי אליו הפך אזור המפרץ.

לפעילים אין הרבה תקווה לשמירתו מול בעלי הכוח באזור, אבל הם ממשיכים להיאבק. המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לבקר במקום ולתת לכולם לדעת כמה הוא יקר, וכמה שום פארק היי-טק לא יוכל להחליף אותו.

נחל סעדיה, חיפה, 10.2022

כף הכרמל הוא "מישור-החוף" הקטן בישראל והיחיד שפונה צפונה ולא מערבה. כל אורכו כשני קילומטרים ורוחבו פחות מקילומטר אחד. הוא מבודד משאר מישור החוף, שכן משני צדדיו הכרמל טובל ישירות בים. מישור קטן זה מכיל בתוכו את השכונות בת-גלים ואל-עתיקה, וחלק מנמל חיפה. אין בו שטחי טבע ממש, אך קיימים מעט שטחי בור, המציגים בעונה זו צומח עשיר, הדומה באופן מפתיע לצומח בחולות וחמרה, ולא לצומח הכרמלי המצוי בחלקים אחרים של חיפה.
הוא תמיד מרתק אותי, עקב גודלו, בידודו וההפתעות שאני מוצא בו.

כף הכרמל, חיפה, 3.2020
***
מפרץ חיפה הוא המקום הזה בו הר הכרמל צולל ישירות לים, בלי תיווכו של מישור חוף. אבל גם כאן יש יוצא מן הכלל. השכונות בת-גלים ואל-עתיקה יושבות על כף מישורי קטנטן בקצה החד של המפרץ. מישור חוף מיקרוסקופי זה מנותק מאחיו הגדולים. הוא גם היחיד שפונה צפונה ולא מערבה. כמעט כל שטח הכף הוא בנוי, עם מעט מאוד אדמה חשופה. עם זאת, בית העלמין היהודי הישן מפגין בימים אלה פריחה חופית נהדרת של סביון אביבי.

חיפה, 3.2017

הסלע הנמוך הזה, שגורם למונטה-כריסטו להיראות כמו יעד חופשה מפנק, הוא שגביון, הידוע בכינויו "אי האהבה". אי זה נכלל בשמורת הטבע הימית ראש-הנקרה-אכזיב. שגביון מהווה את אחת הפסגות של רכס הכורכר העומד כקילומטר ממערב לחוף הגליל. כיום הוא מהווה בית-גידול חשוב לבעלי-חיים ימיים (לפחות אלה ששרדו את התחממות הים), אך בעבר היה רכס חופי, בדומה לאלה של יפו או נתניה. אפשר לדמיין את החבצלות פורחות בראשו, את השרקרקים המקננים בצלעותיו, וגם את האנשים הבונים עליו את בתיהם.

מפלס הים עלה וירד פעמים רבות במהלך תקופת הקרח הנוכחית, אך בתנודות אלה חלה מגמה, שכן בכל פעם שהים עלה, הוא עלה פחות, ובכל פעם שהוא ירד, הוא ירד עמוק יותר. רכסי הכורכר שנוצרו מהתאבנות הדיונה החופית, מסמנים את מפלס הים בתקופות שונות. אלה הרחוקים מהים, הם העתיקים יותר. זה מרמז על כך שהרכס של אכזיב הוא חדש יחסית, וגם על כך שהיום אנחנו נמצאים (עוד טרם משבר האקלים) בתקופה של מפלס גבוה, במהלכה שטחים גדולים של מישור-החוף הפרהיסטורי נמצאים במצולות.
אני תוהה אם משהו יישאר מהרכס הזה אם וכאשר הים ייסוג בפעם הבאה.

חוף אכזיב, 9.2021

מבקר פחות רצוי בבית: יתוש-יום טיגריסי (Aedes albopictus), הלוא הוא האדס האסיאתי. מין פולש זה משגשג בסביבה העירונית. התנאים הדרושים לרבייתו הם מינימליים, הוא עצמו זעיר ונושך במהלך היום. בארצות אחרות הוא ידוע כמעביר מחלות. בקיצור, הוא גורם לאנופלס להיראות כמו הדגם של השנה שעברה.
דוגמת השחור-לבן עוזרת להבדילו מהיתושים המקומיים.

כפר-סבא, 7.2020
***

נקבת יתוש-יום (Aedes albopictus) יכולה להכפיל את משקלה בארוחה אחת. עבורנו הכמות היא זניחה: מיקרוגרמים בודדים. ועדיין, אי אפשר לראות את בטנה הנפוחה ולא לחשוב "זה שלי!"
המקום הטוב ביותר אליו הדם הזה יכול להגיע עכשיו הוא לבטנו של עטלף חרקים, המהווה הודות לאכילת יתושים ערפד-דרך-שליח. אם הכל היה הולך לפי תוכניותיה של היתושה, הדם היה מושקע ביצירת ביצים. אף אחד מהתרחישים הללו - אודה בפניכם - לא התממש בהמשך הקצר של חיי החרק בתמונה.

כפר-סבא, 9.2021

קפסולות החלל הללו הן גלמים של יתושים. רובכם בוודאי מכיר את הישויות הקומפקטיות והניידות להפתיע הללו, החיות בגוף המים, יחד עם זחלי היתושים.

אבל אלה אינם יתושים רגילים, אלא יתושי-יום על-מליחים (Aedes phoeniciae) והם צולמו בבריכת סלע על חוף הים. בצמוד אליה הייתה בריכה מלאה בקפצנים (הסרטן הימי, לא העכביש), וכאן, איפה שהגלים שטפו קצת פחות, הייתה לפתע קהילה של שונה לחלוטין.
הים נחשב לבית-הגידול האחד שהחרקים לא כבשו, ובאמת יש מספר קטן יחסית של חרקים החיים במים מלוחים, אבל בהחלט יש. יתושים מהווים אחוז לא זניח מאותם חובבי מלח. בארצות עם מלחות נרחבות או מנגרובים יתושי המים המלוחים ידועים היטב, ולא מתקבלים בשמחה. בארץ הם ידועים פחות, אם כי גם כאן יש שני מינים. המין שלפנינו אוהב מים במליחות של הים התיכון ומעלה. כמה זה מעלה? זחלים נמצאו בבריכות סלע שמליחותן הייתה גבוהה ברבע ממליחות ים המלח! וזה עוד לפני שמבינים שמדובר בבריכות חמות ומעוטות חמצן. אבל עם זה יתושים יודעים להתמודד. העיקר שלא צריך להיאבק בזעם הגלים ולברוח מדגים רעבים.

ואולי הכי מפתיע (ולא מפתיע בו-זמנית), זה שהיתוש שלנו הוא לא המשוגע היחיד. זחלים ממשפחת הימשושיים (Chironomidae) לרוב חולקים איתו את הבריכות, ושני היצורים הללו ניזונים ממגוון של אצות וחיידקים המשגשגים גם הם בתנאים הקשים.

יתוש-היום העל-מליח מצוי מישראל עד תורכיה ושייך לקבוצה של שלושה מינים מתמחי-מלח האנדמיים לים התיכון. אני חייב להגיד שזה מפתה לשער שהקבוצה התפתחה בזמן משבר המליחות המסיני, לפני חמשה מיליוני שנים, כאשר הים הפך לקערת מלחים חמה ומתכווצת. מי יודע, אולי פעם הם היו צורת החיים השלטת באזור, וכעת נדחקו לבית-גידול שולי על-ידי החי הימי, ששב בסוף המשבר. כל שנותר להם הוא לחכות שגיברלטר ישוב וייסגר, ולחרקים תהיה פעם נוספת מלוכה על המעמקים הנרחבים והמתייבשים.

חוף אכזיב, 9.2021