מנצח את השיטה.
ינבוט השדה (Prosopis farcta) הוא בן-שיח ממשפחת הפרפרניים, הקרוב לסוג שיטה (Acacia). צמח זה נפוץ בחלק הים-תיכוני של הארץ, במיוחד באדמות כבדות. הוא עולה בהצלחה רבה בשדות תבואה ובחורבות, ומשעלה, הוא מתרבה בעזרת קני-שורש, כך שקשה מאוד להיפטר ממנו.
עליו, שיכיו, פרחיו ותרמיליו, כולם מזכירים את עצי השיטה הגדלים בישראל. רק גודלו הקטן יוצר הבדל חד ומבהיר לנו שזה משהו אחר.
כל זאת בישראל. בעולם החדש גדלים מיני ינבוט אחרים - הם דווקא צומחים כעצים גבוהים הנראים ממש כמו השיטים שלנו ומחליפים אותן בתפקיד זה במדבריות אמריקה. כאלה הם למשל עצי המסקיט הקוצניים של ארצות הברית.

חורבות בני-ברק, 6.2017
***

פירות ינבוט השדה (Prosopis farcta) נראים מוזר, במיוחד בהשוואה לתרמילים של מינים אחרים בתת-משפחת השיטיים, שנוטים להיראות כמו, ובכן, תרמילים. במחקר שנערך על מין אחר של ינבוט (לו דווקא יש תרמילים נורמליים) נמצא כי אכילה על-ידי בקר לא פוגעת בחיוניות הזרעים, בעוד אכילה על-ידי צאן מקטינה את כושר נביטתם אך מעט. בהתחשב בכך שהתרמילים אינם נפתחים, הגיוני יהיה לשער כי הם התפתחו כדי להיאכל על-ידי אוכלי עשב שיפיצו את זרעיהם.
אבל אולי כל זה כבר לא משנה, כי כמו שקרה עם קרובתו, השיטה המלבינה, הינבוט במישור-החוף הפסיק זה מכבר להסתמך על זרעים, ומתרבה כעת בעיקר בעזרת קני-שורש.

שדה השפה, מרחבי רחובות, 8.2021
***

לא רק מים גורמים לצמיחה מחודשת.
הנה חלקה של ינבוט השדה (Prosopis farcta), המלבלבת אחרי שריפה. בן-שיח זה מתרבה בעזרת קני-שורש, העמידים לאש, לחריש וכנראה, למבחר קוטלי עשבים. שריפות רק מסירות תחרות מאת צמחים פחות עמידים ומאפשרות לינבוט להשתלט על השדה קצת יותר. הצמיחה המחודשת היא צעירה וחיונית מנוף השנה שעברה. דווקא הזנחה של השדה ואי-הפרעה שלו תביא לניוון אטי של הינבוט ודחיקתו על-ידי צמחים אחרים. אבל גם תהליך שכזה ייקח שנים רבות.

כפר הבפטיסטים, 10.2019

חבל שעוד אי אפשר לצלם ריח.
שיטת המשוכות (Vachellia farnesiana) מגיעה אלינו ממקסיקו. היא שימשה במהלך המאות הקודמות כצמח גידור, בדומה לצבר, הורד ההודי והאטד. כיום שיח קוצני זה נפוץ בישראל, בעיקר במישור החוף, במעזבות וגבולות ישנים בין חלקות. תפרחותיו העגולות מפיצות ריח כבד, מתוק-חמצמץ. ריח זה זכור לי מילדותי בבאר יעקב. זמן הפריחה אמור להיות בעונה החמה, אבל הצמח שמצאתי פרח מצויין גם בחורף.

צפון ראשון לציון, 12.2015
***

שיטת המשוכות (Vachellia farnesiana) היא אחד הצמחים הריחניים ביותר בשדות מישור-החוף. מקורה הוא במקסיקו, משם מגיע גם הצבר המצוי. וממש כמו הצבר המצוי, שיטת המשוכות הובאה לאזורנו כבר לפני מאות שנים ושימשה לגידור חלקות חקלאיות. עוד דבר דומה בין שני הצמחים הוא שכמעט אינם מתרבים בטבע הישראלי. רוב שיטי המשוכות שאנחנו פוגשים הן שרידים למשוכות שהתקיימו במקום בעבר.
תעלומה מעניינת לגבי שיטת המשוכות היא תפוצתה המוזרה, שכן כאשר חוקרים אירופאיים הגיעו לראשונה לאוסטרליה, הם מצאו את הצמח נפוץ בצפון היבשת. ההנחה הייתה שמכיוון ששיטה זו נפוצה במהירות בעולם הישן בעקבות הגעת האירופאיים לאמריקה, היא הגיעה לידיהם של שבטים אינדונזיים ואלה הביאו אותה לאוסטרליה איפה שהוא בין 1492 ל-1606. מחקר שהתפרסם בשנים האחרונות מצביע על כך שמקור האוכלוסיות האוסטרליות הוא אמנם במרכז אמריקה, אך הן אינן קרובות לאוכלוסיות הצמח באירופה, אפריקה ואסיה. החוקרים רומזים על האפשרות שנוכחות שיטת המשוכות ביבשת הדרומית מצביעה על הבאה על-ידי בני-אדם באופן שאינו תלוי בקשר האירופאי עם העולם החדש. כמו כל מחקר טוב, אנחנו נשארים בסופו עם יותר שאלות משהיו לנו לפני שקראנו אותו.

מועצה אזורית דרום השרון, 11.2020

השיטה המכחילה (Acacia saligna) היא אחד הצמחים הפולשים השנואים בישראל. חורשותיה הן שממות אקולוגיות והתקדמותה נראית בלתי-ניתנת לעצירה. מצד שני, ישנם אנשים הקובלים על יחסנו למינים כאל פולשים, בטענה כי זכותם לחיים עולה על הבנותינו בדבר הארגון הנכון של המערכת האקולוגית. אולי חורשות השיטה הן לא רעות, אלא פשוט שונות?
כדי לתת פרופורציה לשתי השקפות אלה, אני רוצה להזמין אתכם לפינה הדרום-מערבית של אוסטרליה, משם מגיע הצמח המושמץ. אזור זה, ששטחו שווה בערך לזה של גרמניה, הוא בעל אקלים ים-תיכוני, והוא ידוע בזכות עושר בוטני בלתי-רגיל. בין השאר, מוכרים בו כ-500 מיני שיטה: יותר מכל מיני העצים והשיחים הגדלים בטבע בישראל (כולל הפולשים!). עד תחילת ההתיישבות האירופאית, זה היה אזור גידולה היחיד של השיטה המכחילה, שאפילו בו היא צמחה רק בחצי המערבי (עם שטח כשל בריטניה) ואפילו אז גדלה רק בתפוצה מקוטעת. רק אחרי שהמתיישבים פנו לשנות את בתי-הגידול ולשתול שיטים לנוי, החל עץ קטן זה הופך נפוץ גם בשאר אזורי אוסטרליה וגם בארצות אחרות.
כשאנחנו יוצאים אל אזור גידולה המקורי של השיטה המכחילה, אנחנו מגלים שהוא מאוד לא אחיד: במערב יש לנו יער איקליפטוס גבוה וסגור. במזרח יש סוואנה יובשנית ודלילה. בהתאם להבדלי האקלים, השיטה המכחילה פיתחה ארבעה אקוטיפים - בסוואנה, בחורש החופי, ביער הסגור ולאורך נהרות. כשאנחנו מוצאים שיטה שכזאת בבית-גידולה הטבעי ומסתכלים בה בעיון, אנחנו רואים הרנוגים חצי-טפיליים היושבים על ענפיה. אם היינו מסתכלים מתחת לאדמה, היינו מבחינים בכך שעצים מסויימים, דוגמת עץ הסנדל המקומי, נטפלים לשיטה, דרך השורשים, ומשתמשים במשאביה. כשנתקרב אולי נחריד קנגורו אפור שהסתתר בצמרתו הנמוכה של העץ, ואולי נפריע לגדרון-פיה, שבנה את קנו בתוך הנוף הצפוף. נסתכל מקרוב ונראה כי תפרחותיה החגיגיות של השיטה האוסטרלית מואבקות על ידי חיפושיות וציפורי שיר מקומיות, הנקראות דבשנים. גם פוסומים זנבי-מברשת - יונקי-כיס בגודל חתול - מטפסים כדי להנות מהתפרחות, אך לא כדי להאביקן, אלא לאוכלן בשלמותן. בהמשך העונה נוכל לראות תוכיים הקוטפים את התרמילים הצעירים ואוכלים את הזרעים הירוקים. הזרעים שבכל-זאת יזכו להבשיל ייאספו על-ידי נמלים בעבור גופיף השומן שלהן, ויופצו ברחבי החורש. חלקם ינבטו וחלקם ייאכלו על-ידי ציפורים וזחלי חדקוניות. ולא רק הזרעים: בכל כל חלק של השיטה המכחילה נוכל למצוא חרקים הניזונים ממנה. הם נוברים בגזעיה, מכרסמים את שורשיה, ויוצרים מנהרות ועפצים בפילודים דמויי-העלה. יש אפילו חרקים המתמחים בנבירה בעפצים שנוצרים על ענפי השיטה עקב הטפלה במין של פטריה.
חוויית המפגש עם שיטה מכחילה בבית-גידולה הטבעי, בחורש וביער המערב-אוסטרליים, תהיה שונה בתכלית מהמפגש עם הצמח בארצות הנכר. שם זה חלק בלתי-נפרד ממערכת אקולוגית יפה ובריאה. לא בריון, המשנה את הסביבה לצרכיו, אלא אזרח אחראי, המתאים את עצמו לסביבותיו השונות, והתורם מעצמו לצמחים, הפטריות ובעלי-החיים שבסביבתו.
כל הגורמים המאזנים הללו, הקיימים במערב אוסטרליה, הם מה שנהוג לכנות בשם הפשטני "אויבים טבעיים" של השיטה המכחילה (אם כי המילה "אויבים" היא האנשה מיותרת). היעדרם אצלנו הוא מה שהעניק לשיטה את הכוח המשחית שהפך אותה לצרה כה גדולה לאקולוגיה הישראלית. כשאנחנו נגדה, חשוב לזכור כי אין היא רעה מיסודה, אלא רק בקונטקסט מסויים ועקב נסיבותינו המקומיות. וכשאנחנו בעדה - אני ממליץ לזכור את מערב אוסטרליה, שם צמח זה מקיים מערכת אקולוגית עשירה ורבגונית. הרי גם כאן, בארץ, יש לנו מערכות אקולוגיות עשירות ורבגוניות: חולות, בתות, ערבות וחורשים. כשהשיטה מתפרצת אליהן, לא רק שאינה מביאה את הפוסומים וההרנוגים שלה איתה, אלא היא דוחקת החוצה את מקביליהם הישראליים, כך שבעבור חייו של מין אחד נעלמים מהשטח אלפי אחרים (ואנחנו, האנשים, מבינים בזה דבר או שניים).

צומת גהה, 4.2022
***

"יער האגדות" שיוצרת השיטה המכחילה (Acacia saligna) הוא נוף אסתטי, במיוחד בחורף. הגזעים המפותלים ומשחקי האור על מרבד החמציץ בהחלט יוצרים תמונה יפה. על אף חזותו המושכת, בית-גידול זה הוא תוצאה של השתלטות השיטה המכחילה על שטח חולות ודחיקת מגוון המינים המקורי שלו. מספר מצומצם של מיני צמחים, בעלי-חיים ופטריות מאכלס חורש זה ומשגשג בו. מגוון המכרסמים מוחלף בעכברים, מגוון העשבוניים מוחלף בחמציצים, ומגוון השיחים ובני-השיח מוחלף בשיטה.
בשבילנו זה לא אינטואיטיבי. זה ירוק, זה פראי, זה מייצר חמצן - אבל זה מדבר אקולוגי, בעוד שדיונות נודדות הן לא.
אבל יש עוד משהו: חורש השיטה המכחילה בארץ הוא בית-גידול חדש. שילוב המינים הזה והנוף המגיע איתו לא היו קיימים בארצות המקור של השיטה והחמציץ. לצד האובדן הרב, יש גם קצת רווח. מערכת אקולוגית נולדה. אמנם אני בעד הוצאת השיטה המכחילה מהשמורות והגנים הלאומיים, לא הייתי רוצה לראות את יער האגדות של מישור החוף נעלם לחלוטין מנופנו.

תל-מיכל, הרצליה, 12.2020
***

נתפסה על חם!
השיטה המכחילה (Acacia saligna) היא עץ מיוחד במינו. כבכל מיני השיטה ובסגנון אופייני למשפחת הפרפרניים, עלי הצמח מנוצים - כלומר, מורכבים מעלעלים קטנים הצומחים לאורכה של הפטוטרת. כאשר השיטה המכחילה נובטת, היא אכן מצמיחה עלים כאלה, אך בגיל חודש-חודשיים היא מפסיקה להצמיח עלים כלל ובמשך שארית חייה, כל העץ מכוסה בענפים חשופים ותו לא. הענפים הקטנים, אמנם, הם מיוחדים: הם שטוחים וירוקים ומזכירים עלים של הרדוף או ערבה. אלה הם הענפים שעושים את הפוטוסינתזה ויוצרים את נוף העץ המוכר לנו. הסיבה לפיתוח האבולוציוני הזה היא אולי חיסכון במים - כמו שקורה בהרבה צמחי אקלימים יבשים, המטמיעים בעזרת הגבעול והענפים.
המעבר משלב העלים לשלב הענפים בחיי העץ הוא קצר, כאמור, וקורה מוקדם. עם זאת, לפעמים אפשר למצוא שיטים שטרם ויתרו על עלוות ילדותן, המלבלבת בקצות הענפים הירוקים.

באר יעקב, 4.2017
***

מחכה לי בתחנת האוטובוס, ומבחין בזווית העין בדבורת דבש (Apis mellifera) המשחרת לה על שיטה מכחילה (Acacia saligna).
האם השיטה פורחת? עוד לא.
אולי הדבורה מחפשת טל-דבש?
אני ניגש לברר, ורואה את הדבורה נוחתת ומלקקת מקום שנמצא בבסיס הפילוד (הענף דמוי העלה של השיטים האוסטרליות*). עכשיו זה ברור: לשיטה המכחילה יש צופנים חוץ-פרחיים!
אני מסתכל ומוצא אותם על בסיסי כל הפילודים, ולפעמים לאורך הפילוד עצמו. הם מודגשים בטבעת אדומה, אז איך לא הבחנתי בהם עד עכשיו?
לפעמים צריך להיעזר ביצורים סביבנו כדי להיות מסוגלים לראות את מה שגלוי לכל. הם רואים את העולם אחרת ועניינים אחרים מעסיקים אותם. אם נשים לב, הם יגלו לנו דברים שלא חשבנו אפילו לחפש.

מחלף גהה, 2.2024

*הג'נט של העלים, לצופי המקום הטוב.
***

הצטברות של זרעי שיטה מכחילה (Acacia saligna) ליד קן נמלת-הקציר השחורה (Messor ebeninus). זרעי השיטה מכילים תוספת רכה ועשירה בשומן, הנקראת אליוזום (Elaiosome). תוספת זו היא שמשכנעת את הנמלים לסחוב את הזרע לקן. לאחר הסרת האליוזום, מושלך הזרע הבלתי-אכיל אל הגורן (כך נקראת המזבלה של נמלת הקציר), שם יוכל לנבוט הרחק מצמח האם. אליוזומים - "תשלומים" על שירות ההפצה של הנמלים - נפוצים בעולם הצמחים ונחקרים בישראל בהקשר של יחסי הדדיות ורמאות בטבע.

קריית-אונו, 5.2018
***

השרף המופרש על-ידי השיטה המכחילה (Acacia saligna) מוכר לנו מילדותנו. קראנו לו "קריסטלים" (במלרע) והיינו אוספים פיסות קשיחות שלו מעץ אחד שהכרנו בשדות באר-יעקב. ערך הקריסטלים היה עבורנו אסתטי בלבד, שכן הם הצטיינו גם בצבע יפה וגם בצורות נטיפים מופלאות.
מתברר שעבור האבוריג'ינים של מערב אוסטרליה - מדינת המוצא של השיטה המכחילה - היו לשרף הזה שימושים נוספים. בעונה המתאימה היו הנשים יוצאות אל החורש ואוספות כמויות גדולות של שרף, ממנו היו מעצבות כדורים גדולים שניתן היה לשמור לשימוש מאוחר יותר. בעת הצורך היו שוברים פיסות מהכדור ומשתמשים בהן כדבק או כמזון.

תל-מיכל, הרצליה, 12.2020
***

צוחקת אחרונה.
אחרי שאתר עירוני ננטש, מתרחשים מספר תהליכים, הנובעים מהתנוונות הדומם והתפתחות החי.
השיטה המכחילה (Acacia saligna) היא שותפה פעילה בשני התהליכים. אחרי זמן קצר של הזנחה, ניתן לראותה מכסה מדרכות וכבישים, מרחיבה סדקים ומבקעת את האספלט. פוריותה הגבוהה, הסתפקותה בקרקע דלה ויכולתה למנוע צמיחת מינים אחרים - כל אלה מאפשרים לרחוב נטוש להפוך לחורשת שיטים תוך עשרים שנה.
על אף האמור מעלה, הרס האספלט והוספת חומר אורגני לקרקע (בצורת ענפים עשירי חנקן) יאפשרו בסוף גם למיני צמחים אחרים להתבסס ולהחזיר את השטח המוזנח לידי הטבע. אולי אחרי שהשיטה תמות.

הרצליה, 9.2018
***

תופעה מעניינת: עלים על שיטה מכחילה (Acacia saligna) בוגרת. במין זה העלים הם שריד אבולוציוני והם "אמורים" להופיע רק בצמח הצעיר. אחרי גיל חודש-חודשיים, כל ההטמעה מתבצעת בעזרת הפילודים, הנראים כעלי ערבה. אתמול נתקלתי במספר עצים סמוכים שהצמיחו עלים. מספר העלים לא היה גדול, אך העובדה שהופיעו על עצים נפרדים הייתה משונה.
אני תוהה אם יש בכך מאפיין גנטי של האוכלוסייה, אך חושד כי מדובר בתגובה דומה לאיזה שהוא גורם עקה, דוגמת הריסוס השנתי בקוטלי עשבים.

צומת גהה, 1.2024
***

בעוד עצים רבים רק נחרכים בקליפתם כאשר סביבם משתוללת שריפת קוצים, השיטה המכחילה (Acacia saligna) מתה, אפילו אם אינה נשרפת. מה ששורד הוא רבבות הזרעים שלה, שעם הגשם הראשון ממש מבקעים את האדמה בנחישותם לנבוט. הקרקע מתחת לכל עץ שיטה נמק מתחילה להוריק מצאצאי העץ. קשה מאוד להתחרות בהצלחה כזאת. ללא עזרתנו, השיטה המכחילה רק תמשיך להתפשט.
בשלב זה עוד יש לנבטים עלים, והם דומים לעצי השיטה הישראליים, אך בקרוב יצמיחו האילנות הצעירים עלים אלה על ענפים מטמיעים משוטחים, ועד הקיץ יפסיקו לגדל עלים כלל, ויגדלו ענפים בלבד.

עמק גלילות, 11.2019

טפילים גורמים סבל למאכסניהם. אבל קשה להאשים אותם. הם הרי לא יכולים אחרת.
אם כך, מה בדבר אותם יצורים אשר *כן* יכולים אחרת, ובכל-זאת בוחרים להיות טפילים?!
הכירו את הבוהקן הנחושתי* (Lucilia cuprina). זהו זבוב נפוץ, המטיל את ביציו בפגרים ובכלל בחומר אורגני נרקב. הוא חי טוב על הפסולת העירונית שלנו. אבל מין זה ידוע גם כגורם של ריממת ביונקים שונים ובמיוחד בכבשים. רימות הבוהקן חיות בפצעים מזוהמים שהן יוצרות בעור הכבש. למה דווקא כבשים, מכל החיות? בזה אשמים אנחנו: צמר הכבשים אינו ניתן לניקוי בקלות, מה שמביא לכך שסביב זנב החיה מצטברים צואה ושתן, המושכים את הבוהקנים. אכילת הצואה הופכת במהרה לאכילת עור - והפצע הפתוח שנוצר מושך עוד זבובים.
אפילו עם המעורבות שלנו בסיפור, הבוהקן הנחושתי יוצא נבלה - שזה בדיוק איפה שהוא היה צריך להטיל, במקום על בעל-חיים חי!
אבל בוהקנים הם גם חברים שלנו. אפילו חברים מאוד טובים! אלה הם הזבובים שרימותיהם משמשות לניקוי רקמות מתות מתוך פצעים מזוהמים. משום מה, בתנאים הללו הן לא מגדילות את הפצע, אלא אוכלות רק רקמה מתה. אולי זה כי נעשה שימוש ברימות שעברו חיטוי ושלא נושאות בקטריה משלהן. המין המקובל בהליך רפואי כזה הוא הבוהקן הירוק (Lucilia sericata), אך לצערנו, רופאים לרוב לא מבינים מספיק בטקסונומיה, ומדי פעם נעשה שימוש מקרי גם בבוהקן הנחושתי.
האם השימוש יעיל? כך בהחלט משתמע מהמאמר שכותרתו "השימוש השגוי, אך הבטוח והיעיל בבוהקן הנחושתי בהטריית פצע ברימות, באלכסנדריה, מצרים."
או במילים אחרות "פישלנו בגדול, אבל בסוף יצא בסדר..."
זה לא היה חייב לצאת בסדר. זה שמין אחד של זבוב לא פוגע באדם, לא אומר שהמין הקרוב לו לא יעניק לנו את הטיפול השמור לכבשים. טקסונומיה במקרה כזה יכולה להיות עניין מאוד רציני.
בעקבות ריבוי טעויות הזיהוי, הבוהקן הנחושתי נבדק בניסויים קליניים, והיום השימוש בו ברפואה אכן נחשב לבטוח, גם אם הבוהקן הירוק הוא עדיין המין המועדף, הודות להקפדה הרבה יותר של רימותיו על אכילת רקמה מתה בלבד.
נראה שהנסיבות משתנות, ואיתן גם ההסתכלות שלנו על החרק היפה הזה.

כפר-סבא, 8.2025

*שם עברי מוצע.

הזבובים מהסוג Villa הם בומבילים גדולים ומרשימים, הנפוצים בשדות בסוף האביב ותחילת הקיץ. בעוד בומביליים רבים הם טפילים של דבורי בר, מיני ה-Villa מתמחים בפרפראים. לדוגמה, המין השכיח Villa hotentotta, מתמחה בתנשמיתיים שונים (גודל גם פעם ממודד). בהתחשב בכך שלא מעט תנשמיתיים הם מזיקי חקלאות, הזבוב הזה בהחלט יכול להחשב לידיד האנושות. המין Villa brunnea אף מתעלה על זה, ומטפיל באירופה את תהלוכן האורן המקומי. באופן מעניין, הנקבה לא מטילה את ביציה על התהלוכן, אלא על האדמה. הרימות שבקעו צריכות אז לחפש את ריח הפונדקאי, ומשמצאו אותו, להתחפר ולהטפיל את הגולם. אני תוהה אם נראה את המין הזה בשימוש להדברת התהלוכן הפולש אצלנו. שימוש באוייב טבעי כזה יהיה הרבה יותר ספציפי וטוב למערכת האקולוגית, בהשוואה לבצילוס המשמש לכך היום.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 6.2024

צמרנית הסלעים (Phagnalon rupestre) כבר הייתה אמורה לפזר את זרעוניה המנוצים בעונה הזאת. אבל למה חלק מהקרקפות כבר נקיות מזרעונים, בעוד באחרות הזרעונים דבוקים כמברשת ומסרבים ליפול?

בטבע, כידוע, לכל דבר יש סיבה, ולרוב הסיבה גם מעניינת.

אם נתלוש את מברשת הזרעונים הזאת, נגלה כי בתחתיתה מצוי חדר קטן או כמה, בחלקם אף עורות גולם חומים (תמונה בתגובות). אלה היו בתיהם של זחלי הזבוב Capitites ramulosa. הזחל הזעיר ניזון משחלות הפרחים, ובדרך כלשהי מונע מהקרקפת להיפרש בהבשלה, כך שהזרעונים יוכלו לשמש מגן לגולם.
הבוגר המגיח מהגולם הוא זבוב פירות יפה, ולו דוגמה של עכבישים שחורים על הכנפיים. זו, כנראה, אסטרטגיה שנועדה לבלבל טורפים.

והנה לנו עוד מין, זעיר אך מרתק, החי בבתה ובגריגה (אפילו בגריגה העירונית) מבלי שנבחין בו - חוץ מכאשר הוא מתחיל להתעסק עם זרעוני הצמרנית.

גבעת קוזלובסקי, גבעתיים, 8.2023

שורה של גומות לרגלי חומה מסמנת את מקום מחבואם של זחלי האריתולע (Vermileo sp.). מדובר בזבוב דק גוף, שזחליו, המזכירים תולעים קטנות ומאובקות, אימצו אורח-חיים הדומה לשל הארינמל, על אף חוסר הקרבה או הדמיון החיצוני בין בעלי-החיים הללו. גם כאן המשפך הוא מלכודת לפרוקי-רגליים קטנים. לרוב הזחל חבוי לחלוטין, ונגלה רק בשעת פעולה, אך דווקא בתמונה זו רואים את גופי הזחלים מוצללים בתחתיות המשפכים.
אף שהוא הפחות מוכר מהשניים, האריתולע מצליח מאוד בימינו, במיוחד בתחום האורבני. בית-הגידול המועדף עליו הוא פתחי מערות, שם יש אבק עמוק ויבש. תנאים אלה זמינים בכניסות לבתים משותפים, איפה שהבית מתרחב כפטרייה מעל לחצר (איפה שחשבו שישתלו צמחים טרופיים, אבל בסוף לרוב יוצא שטח מת).
הזחל המסתתר בחול היה אחת ההשראות של פרנק הרברט, ליצירת תולעי החול בסדרת ספרי 'חולית'. האריתולע אף מוזכר בשמו בסוף הספר הראשון - הכרה מדהימה עבור יצור קטן שאינו זוכה לתשומת לבנו היומיומית.

כפר-סבא, 8.2021
***

כמיהה לכוכים.
האריתולע (Vermileo sp.) הוא מלווה-אדם נפוץ. הזבוב האחראי למשפכים הרבים באבק, שבכניסה לביתכם. בית-הגידול המקורי היה האבק בתחתית מערות וכוכים - איפה שהתפתחותו האטית של הזחל לא תופרע על-ידי גשם ושמש. כיום, העיר מהווה את בית-הגידול העיקרי. הזחל (רימה) הוא מפלצת-חול זעירה, הטורפת חרקים חסרי ישע, שנפלו למשפך שלה.
הבוגרים, כמו בהרבה חרקים אחרים, הם מאביקים עדינים. עקב מגוריהם קרוב אלינו, אריתולעים לעתים נכלאים בתוך הבית.
שחררו אותם. הראו שאתם מעריכים את עבודתם הקודמת כקוטלי נמלים.

כפר-סבא, 5.2019

פתחתי את חלון המשרד בערב, והתקרה שלי התכסתה במהרה ביבחושים.
כן, זה השם הרשמי שלהם.
יבחושים.

המינים במשפחת היבחושיים (Ceratopogonidae) הם זבובאים קטנים - קטנים אף יותר מיתוש. הזחלים מתפתחים במים, או בחומר אורגני לח. ברוב הסוגים הנקבות ניזונות מדם. חלק מהמינים מעבירים מחלות (במיוחד בין חיות משק). היבחושים בולטים לעין בזכות הנחילים שלהם.

בתמונה כנראה פרטים מהסוג Forcipomyia (בתמונה הקטנה: מימין - נקבה, משמאל - זכר). זחלי סוג זה מתפתחים לעתים ברקבובית, או בזבל פרות. הבוגרים נושכים, אבל הרבה יותר חשוב: הם מאביקים!

"אז מה" - תאמרו - "אין דבורים בעולם שאנחנו צריכים יבחושים?"
הדבורים לא מאביקות את מה שהיבחושים מאביקים. ואבוי לנו אם הם יפסיקו.

כפי שהדור שלי אולי זוכר, בפרק 38 של "אוטובוס הקסמים", גברת פריזל לוקחת את הכיתה ליער הגשם. שם מתגלה משבר - עצי הקקאו הפסיקו לתת פרי. בסוף הפרק מתגלה כי שומר היערות האסטניסט כיסה את קרקעית היער בדשא מלאכותי, ובכך מנע מהיבחושים גישה לרקבובית הלחה בה הם מטילים את ביציהם. משמכשול זה הוסר, היבחושים בני הסוג Forcipomyia, מהחשובים במאביקי הקקאו, היו יכולים לשוב ולדאוג לכך שאספקת השוקולד שלנו לא תיפגע.

אלפי החברים שנקלעו לחדר העבודה שלי לא נשכו אותי, אבל גם לא האביקו אף לא עץ קקאו אחד בשהותם על התקרה. החלטתי לכבות את האור, ולאפשר להם להתפנות החוצה בכסות החשיכה, שם יהיו חופשיים להזיק ולהועיל כעולה על רוחם.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 3.2024
***

למי שייך בזחל המוזר בתמונה?
עם הראש הקשיח הגדול הוא נראה כמעט כמו זחל יתוש.
אבל מה זה - זוג רגליים מדומות? רק זוג אחד, אבל מקדימה, איפה שהרגליים האמיתיות צריכות להיות בזחלי פרפרים?!
זה יכול להיות רק זחל של יבחוש, ולא כל יבחוש, אלא אחד מהסוג Forcipomyia.
מחזור החיים הבסיסי של יבחושים כולל שלב זחל החי במים. הזחלים הללו שוחים או זוחלים על הקרקעית, וניזונים מאצות או טורפים זחלי זבובאים אחרים. עקב הסתגלותם לחיים בתוך המים, לזחלי היבחושים אין פתחי טרכאות (דרכם האוויר נכנס ישירות לרקמות החרקים). הטרכאות סגורות, וחילופי הגזים מתבצעים עם כל שטח הגוף. אבל הסוג Forcipomyia עשה את המעבר הסופי ליבשה, וזחליו חיים כעת מחוץ למים, וניזונים כנראה בעיקר מפטריות. את הפרט הזה אספתי יחד עם רקבובית תחת אחד החרובים, בזמן הביו-בליץ האחרון. בזכות המעבר ליבשה, היבחושים היו יכולים לכבוש להם בתי-גידול שאינם קרובים למקורות מים. בגבעה בהחלט היו לא מעט בוגרים מהסוג הזה (שאספתי בשלל מקומות בזמן הביו-בליץ). כל מחזור חייהם יכול לעבור על גבעת כורכר.
רגלי-הדמה עוזרות לזחלי היבחושים הללו לזחול (אין לזחלי זבובאים רגליים אמיתיות). אבל מה בדבר הטרכאות? האם הן נפתחו כדי לאפשר לחרקים אלה לשוב ולנשום אוויר כמו שעשו אבות-אבותיהם היבשתיים?
לא ולא.

במקרים רבים לאורך ההיסטוריה של החיים על כדור-הארץ, נמצא שהאבולוציה לא יכולה להחזיר יצור למצב קדום יותר, רק כי שינוי בסביבה מבכר כעת את המצב ההוא. במקום זה, מתבצעת לעתים התאמה חדשה של המצב הקיים.
אז כן - זחל היבחוש היבשתי ממשיך לנשום עם פני-השטח של גופו, כמו שבעבר עשה בבריכות ואגמים. מה שמאפשר לו את זה ביבשה הן שיערות בלוטיות המצויות לאורך גבו של הזחל (תוכלו לראות בתמונה. השיערות מעובות באמצעיתן). שיערות אלה מפרישות ריר היגרוסקופי - כלומר, כזה שסופח מים מהאוויר. ריר זה שומר על גוף הזחל לח בכל שעות היממה, כך שחמצן יוכל להתמוסס בקרום המים הזה ולפעפע מעבר לקוטיקולה.

אני משער כי זה לא השלב הסופי באבולוציה של הסוג הזה. הסידור שיש לזחלי Forcipomyia היום מאפשר להם לחיות בסביבות מוצלות ולחות יחסית, אבל לא במקומות חשופים, בהם הריר יתייבש. אפשר לשער כי בעתיד יתפתח אצל חרקים אלה איבר נשימה חדש, עמיד יותר ליובש, בעוד שהטרכאות הסתומות והשיערות הבלוטיות יתנוונו, או סביר אף יותר - יפתחו תפקידים חדשים ומפתיעים!

גבעת החרובים, מרחבי-רחובות, 3.2025

פעמים ספורות בחייו של חובב טבע יש מפגש השקול להיתקלות בקנגורו בגבעות נס-ציונה. לי היו בסביבות שלושה כאלה, ואחד מהם מוצג מטה:

כאשר הפכנו את בול העץ הרקוב ששכב בחורשה, מצאנו עליו, כצפוי, פטריות. על אחת הפטריות היה זחל של זבובאי (גם זה רגיל). הוא היה כה גדול, שהנחתי כי שייך למשפחת הטיפולתיים. אבל כל הקישוטים והקפלים לא נראו מוכרים לי, אז חיפשתי קצת.
ומה אתם יודעים, זה היה יתוש-אור (Keroplatidae)! זבובאים אלה ידועים היטב לציבור. מינים טורפים ממשפחה זו חיים על תקרות של כוכים ומערות באוסטרליה וניו-זילנד. גופם מאיר בחושך, כך שהתקרה נראית כשמי כוכבים. חרקים העפים קרוב מדי לתאורת רפאים זו נלכדים בחוטי הריר הדביקים, ונאכלים על-ידי הזחלים.

הלכתי לראות את יתושי-האור בשתי ארצות מחייתם, שם ניתנו להם שמורות מיוחדות. ועכשיו, שנה בדיוק מאז שחזיתי במופע האורות הטבעי הזה בניו-זילנד, מופיע אחד כזה בגבעת-חן!

אחרי קריאה קצרה, הבנתי שזהו מין מקומי, החי על פטריות וניזון בעיקר מהן. בלי שמי כוכבים וחוטי ריר. עם זאת, בספרות נטען כי הם עדיין מאירים, ואני רוצה לראות את זה!
מי יגיד כמה אנחנו עוד לא יודעים על הטבע בסביבתנו המיידית...

גבעת-חן, 2.2020

דוקטור זבוב.

כשהגעתי בסיור הלילה לעצי החרוב, מצאתי על הגזעים זבובים קטנים רבים, בעלי ראשים רחבים וגוף בעל ברק ירוק מתכתי. אלה ינצוצים (Dolichopodidae) מהסוג Medetera - והם חדשות טובות בשביל העץ.
זבובים אלה נמשכים לכימיקלים המיוצרים על-ידי חיפושיות. הם מטילים את ביציהם על קליפת העץ. הרימה מאתרת בקליפה פתח מחילה של חיפושית, נכנסת למחילה וטורפת את זחל החיפושית. רימות Medetera טורפות מגוון של חיפושיות קליפה, אבל מזונן העיקרי הוא קמביות (Scolytinae) - חדקוניות זעירות, חסרות חדק, הנוברות בקליפה פנימית של עצים, והיכולות להביא לתמותה המונית של עצים בזמן התפרצויות. בשל צורת תזונתם, ינצוצים אלה מכונים לפעמים "זבובים נקרים". והם שומרים על המוניטין: השפעתם על אוכלוסיית הקמביות ביער יכולה להתקרב להשפעת נקרים.

כמו אצל רוב הזבובים האמיתיים, רימת ה- Medetera היא רכה, ואפילו ללא קופסת-ראש מוגדרת. גפי הפה הם שני קרסים הנעים קדימה ואחורה. זחל הקמבית, לעומתה, הוא בעל ראש קשיח, ולסתות אימתניות. עם זאת, כשרימת הינצוץ תוקפת את זחל החיפושית, מספיקה דקירה אחת של הקרסים כדי לגרום לטרף להפסיק לזוז, באופן מיידי. מסיבה זאת, קיימת סברה כי רימות ה- Medetera הן ארסיות.

יש לנו, למעשה, חזון עתידני של ננו-רפואה: הרימות הן יחידות זעירות, המתפזרות בגוף החולה ומזריקות מנות רעל קטנות ומדוייקות לתוך גורמי המחלה, בלי להזיק לגוף המארח. יעברו עוד עשרות שנים עד שטיפול כזה יהיה זמין לבני-אדם, אך החרובים כבר מקבלים אותו!
גם הינצוץ הבוגר לא מוותר על הבשר, אם כי אחרי הגלגול הוא פחות אמיץ, ותוקף רק חרקים קטנים וחלשים ממנו.

גבעת החרובים, מרחבי-רחובות, 3.2025

זבוב החייל השחור (Hermetia illucens) הוא מין מהגר מדרום אמריקה. אמרתי "מהגר" ולא "פולש", כי אינו נחשב למזיק, אלא למין מועיל, שזחליו עוזרים בייצור קומפוסט.

הבוגרים מחקים צרעות מסויימות בחיצוניותם. כדי לשפר את החיקוי, קיימים בקדמת הבטן "חלונות" שקופים, הנותנים אשליה של מותניים צרות. המחושים הארוכים (לרוב הזבובים מחושים קצרצרים) עוזרים בחיזוק האשליה.
פרט זה נמצא מת ליד חלון, בביתי.

כפר סבא, 4.2019
***

זבוב הרמטיה (Hermetia illucens) בודד חיכה לי על אדן החלון של המסעדה. כנראה שהתיש את עצמו בנסיונות לצאת, והתכונן לסיים כאן את חייו.
ואולי בעתיד יהיה זה נורמלי שהרמטיות (הן זבובי החייל השחור) יסיימו את דרכן במסעדה?
מאמר סקירה אחד ניסה לסכם את הידוע לנו על שימוש בהרמטיה לצרכי האדם. ראשית, המאמר מציין כי ההרמטיה ממלאת שתי מטרות: סילוק פסולת וייצור מזון. זחלי הרמטיה אוכלים הרבה מאוד דברים, החל מקש, אורז, עד לצואת אדם. ניתן לגדלם על פסולת, כך שייפטרו ממנה, אך אם רוצים שהזחלים יהיו בעלי ערך תזונתי טוב, יש להאכילם במזון איכותי - מה שהופך את תהליך הגידול ליקר ולא כדאי. שימוש נוסף הוא לייצור ביודיזל, עקב תכולת השומן הגבוהה של הזחלים.

כשמגדלים הרמטיות למזון, זה בדרך כלל כדי להאכיל בהן דגי חוות, דוגמת פורלים וקרפיונים, אם כי נעשו נסיונות להאכיל חיות נוספית בזחלים השמנוניים - ביניהם עופות ואליגטורים. לכל המחקרים מידה מסויימת של הצלחה.

נמצא כי זחלי ההרמטיה אכילים גם לאדם. ריחם דומה לריח דגים וטעמם מדווח כמזכיר שוקולד ולתת. אך כאן ישנו מחסום מחשבתי, שכן תרבויותינו מחשיבות את אוכל-הרקב ליצור מזוהם האסור באכילה. מבין כל עמי העולם הצליחו החוקרים לאתר רק קבוצה אתנית אחת, בצפון בורנאו, בה נהוג לצרוך הרמטיות באופן קבוע. זחלי הזבוב חיים באורז מותסס, ממנו מזקקים משקה חריף בשם "טפאי". טרם הכנת המשקה, נהוג להסיר ידנית ולאכול את כל הזחלים - וההרמטיות ביניהן.
מנהג זה הולך ונעלם מן העולם, עם העיור של מלזיה.

עקב היעילות הגבוהה של התהליך (בהשוואה לחרקי מזון אחרים, כמו דרוזופילות וצרצרים) גידול הרמטיות למאכל מתואר לעתים כפתרון עתידני ובר-קיימא להזנת אוכלוסיית העולם. כותבי המאמר מזכירים כי מקור החלבון בר-הקיימא ביותר הוא עדיין חלבון ממקור צמחי.

כפר-סבא, 9.2022

כאשר הצרעה Aphelonyx persica מטילה ביצה בניצן של אלון התבור (Quercus ithaburensis), מתפתח עפץ עגול, ובמרכזו חלל יחיד עם עפץ קטן יותר, המכיל את הזחל. לקראת סוף העונה, העפץ השני מתנתק מהראשון, ומתגלגל בו בחופשיות, כמו כדור ברעשן.

כלומר, זה יכול לקרות, אבל לעתים קורה משהו אחר: בעפץ המתפתח מטילה צרעה שנייה, בשם Synergus variabilis. זו לא צרעה טפילה, לפחות לא במובן המקובל. היא תופסת טרמפ על העפץ ומתפתחת בתוכו לצד הצרעה הראשונה. במקרה כזה, העפץ גדל והחלל המרכזי שלו מתמלא תאים, כל אחד עם זחל אחד. העפץ הבשל כבר לא יכול לרשרש, ועל פניו נראים חורי הגחה רבים* של הצרעות הלא-לגמרי-טפילות.

הגחת הצרעות מתרחשת בסתיו, אך העפץ היבש יכול להישאר על הענף למשך שנים, ולהעיד על החיים המוזרים של האלון וצרעותיו.
אבל לא הייתי יכול לספר את כל הפרטים הללו, לולא היה נעשה מחקר על צרעות האלון בישראל (ובשנים הראשונות של "ארצות החמרה" אכן לא יכולתי לספר). אז תודה לחוקרות ולחוקרים** שיצאו, גילו וכתבו, כך שנוכל גם אנחנו לדעת.

חורשת אלון התבור, כפר מל"ל, 12.2023

*על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים.