My Items
I'm a title. Click here to edit me.
(Avena barbata)
אין נביא בעירו.
שיבולת-השועל המתפרקת (Avena barbata) היא דגן חד-שנתי הנפוץ מארצות הים התיכון ועד ההימלאיה. היא לרוב גדלה לצד מינים אחרים של שיבולת-שועל (בעיקר, שיבולת-שועל נפוצה) והעובדה המעניינת העיקרית עליה היא שהשיבוליות שלה מתנתקות אחת מהשנייה (ראו תמונה). כביכול, צמח שקט שאינו מעורר עניין מיוחד.
אבל דבר אחד כן עומד לזכותה, וזאת התאמתה הבלתי-רגילה לאקלים הים-תיכוני. כאן, אצלנו, זאת לא חוכמה. היא אחת מני מאות צמחים עם התאמות כאלה. אבל הדבר שונה בארצות בעלות אזורי אקלים ים-תיכוני שהם קטנים משמעותית משלנו. קרי: קליפורניה ודרום-מערב אוסטרליה. גם שם התפתחו אצל הצמחים התאמות לאקלים החם בעל גשמי החורף, אך עקב השטח הקטן יותר, התחרות בין המינים הייתה קטנה יותר, ועל כן, ההתאמה שהתפתחה פחות קיצונית. מה שזה אומר, הוא ששיבולת-השועל המתפרקת הפכה למין פולש דומיננטי בשתי הארצות האלה*.
ומה קורה כשיש מין פולש בעייתי במדינות עשירות? הוא זוכה למחקרים.
בחמישים השנים האחרונות חקרו את הגנטיקה והאבולוציה של אוכלוסיות המין בקליפורניה (מחקר ארוך טווח שהוליד כמה מאמרים), את ההתאמות לבצורת וגם אקולוגיית הפלישה שלה באוסטרליה. חקרו את השפעתה על אקולוגיית הקרקע. ריצפו את הטרנסקריפטום שלה.
פתאום היא חשובה. פתאום אנחנו יודעים עליה המון.
ואני חושב: אולי היינו צריכים לחקור אותה אצלנו, לפני שהיא התחילה לעשות רעש בחו"ל? תפוצתה הטבעית של שיבולת-השועל המתפרקת משתרעת על כארבעים מדינות. אבל נראה שהיא הייתה מובנת מאליה בכל אחת מהן, עד שהתגלתה כאויב הציבור מעבר לים.
דרום פלשת, 3.2024
*כמו שהטיונית, הקליפורנית, והשיטה האוסטרלית עשו אצלנו.
(Avena sterilis)
"כמה ילדים יהיו לך!" - היא צועקת, בעודה מכסה אותי בשיבוליות של שיבולת-השועל הנפוצה (Avena sterilis). חמש-שש מהן נצמדות לחולצה שלי. השנה היא אולי 1997 או 1998.
עד כה, הנבואה לא התגשמה.
שיבולת-השועל הנפוצה היא אחד מכ-30 מינים של שיבולת-שועל, והיא המין הנפוץ מסוגו בחלק הים-תיכוני של ישראל. היא מתאפיינת בשיבולית שאינה מתפרקת, ובה לרוב שלושה זרעים. השיבולית מצויידת במלענים ארוכים וכפופים והיא מהווה את יחידת ההפצה של הצמח, אחרי התנתקותה מהגלומה. התייבשות המלען גורמת לו להסתלתל (קצת כמו יחידות ההפצה של מקור-החסידה), ותנועה זו דוחפת את השיבולית אחרי שהגיעה לקרקע. הרטבה חוזרת בגשם וטל עשויה "לטעון" את המלענים, ולספק להם כוח תנועה נוסף. מטרת תזוזה זו היא להגדיל את הסיכוי שהצד החד של השיבולית יינעץ באדמה. הזיפים המצפים את החוד הם חד-כיווניים, והם ידאגו לכך שכל תנועה נוספת תסייע לנעיצת השיבולית. אלה הם הזיפים החד-כיווניים שנתלים על החולצה ועוזרים בניבוי הפריון של אנשים שלא ביקשו לדעת.
לדייויד אטנבורו יש סרטון מצויין, המדגים את תנועת השיבוליות של צמח זה.
שיבולת-השועל הנפוצה היא, בסבירות גבוהה, המין ממנו בייתו את שיבולת-השועל התרבותית (Avena sativa). שני המינים הם הקספלואידיים - בעלי ששה סטים של כרומוזומים, המגיעים משלושה גנומים שונים. משערים כי מקור הגנום הגדול הזה הוא בהכלאה טבעית בין שני מינים דיפלואידיים, והכלאה בין המין הטטרפלואידי שנוצר מכך, עם מין דיפלואידי נוסף. בנוסף לכל זה, נראה כי גנום שיבולת-השועל הנפוצה קיבל גם "תרומות גנטיות" ממינים נוספים, שלא הגדילו את מספר הכרומוזומים. במילים אחרות, מדובר במין עם היסטוריה מאוד מורכבת (שאני לא מבין לגמרי גם אחרי שקראתי את המאמר).
ביות שיבולת-השועל התבצע כמה פעמים, בכמה מקומות בעולם, והניב שלושה מיני תרבות (מהם שניים פחות ידועים). גם לפני הביות, שיבולת-השועל נאספה ונאכלה על-ידי האדם, כפי שמעיד ממצא של גרעינים בני יותר מ-11,000 שנה של שיבולת-שועל נפוצה, שנחשפו בחפירות בעמק הירדן.
היום ניתן להבדיל בקלות בין שיבולת-השועל הנפוצה לבין הצאצא המבויית שלה. שיבולת-שועל תרבותית היא צמח המותאם לקציר, ולכן השיבוליות אינן ניתקות מעצמן מהצמח. לרוב הזנים התרבותיים גם אין מלענים, כך שיחידת ההפצה לא יכולה "ללכת" ותלויה באדם לצורך זריעתה.
הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 11.2026
(Arundo donax)
בטבע של ישראל לא ניתן למצוא מינים של חזרן (נציגי תת-משפחת ה- Bambusoideae), אך הדגניים הענקיים הגדלים אצלנו מכונים לפעמים "במבוק" בטעות. בין אלה, המרשים ביותר הוא העבקנה השכיח (Arundo donax): עשב רב-שנתי, המגיע לגובה של ששה מטרים ושהקנים שלו עבים וחזקים כמעט כמו אלה של חזרן אמיתי.
העבקנה פחות תלוי במים, בהשוואה לקרובו, הקנה המצוי. ניתן למצוא אותו בשולי דרכים וליד שלוליות חורף, כמו גם ליד מקווי מים רציניים יותר. מין זה שימש באופן מסורתי כחומר גלם לכלים ולבנייה ולכן, נשתל לעתים גם בקרבת משכנות אדם. בין השאר, הפך מין זה לפולש בעולם החדש.
רבייתו היא בעיקר וגטטיבית, בעזרת קני-שורש (באזורים מסויימים של העולם זרעיו עקרים). צמיחתו מהירה מאוד והוא יוצר חישות גדולות וסבוכות. זה מצויין אם אתה רוצה הרבה חומר גלם זול ונוח לעיבוד, אבל זה גיהנום אם אתה לא חושב שהעבקנה צריך להיות שם. הוא לא ייוותר בקלות.
באר יעקב, 5.2016
***
העבקנה השכיח (Arundo donax) הוא דגן ענק הנחשב לרוב למין מקומי סביב הים התיכון. הוא נפוץ בבתי-גידול לחים וידוע כבעל שימושים רבים אצל עמי האזור.
מחקרים שנערכו במהלך העשור האחרון מצאו כי מין זה הוא בעל מגוון גנטי דל במיוחד באזור צימוחו שנחשב בעבר ל"אופייני", בין פורטוגל לפקיסטן. לעומת זאת, נמצא שבצפון הודו, ובמיוחד למרגלות ההימלאיה, העבקנה השכיח הוא בעל מגוון גנטי רחב. באזור זה העבקנה השכיח מתייחד בעוד תכונה: הוא מייצר זרעים - דבר שאינו עושה מערבית לעמק האינדוס. מסקנות החוקרים הן כי צמח שימושי זה הופץ על-ידי ייחורים, כבר בתקופת האבן, אל תרבויות המזרח התיכון, ומאוחר יותר, אל דרום אירופה וצפןן אפריקה.
אבל הוא לא נשאר זהה לאבותיו בהודו. לאורך אלפי השנים העבקנה השכיח פיתח במערב מופע גדול וחסון במיוחד, ושינה את העדפותיו האקלימיות בהתאם לבית-גידולו החדש. דגן ענק זה, שהתחיל כפולש עתיק מהמזרח, הפך עם הזמן לחלק בלתי-נפרד מהנוף, התרבות והאקולוגיה שלנו.
שפך נחל כזיב, 9.2021
***
כמה זמן עבר מאז יום השריפות הגדול?
שלושה שבועות?
גם ליד תחנת הראשונים בראשון לציון בערו השדות. מה שעצר את האש לכיוון צפון הייתה תעלה, אותה 'תעלת הביצה' מהפוסטים האחרים. האש נעצרה, אך גם לזה היה מחיר. על גדת התעלה, במקום בו היא פונה בזווית ישרה מערבה, צמחה זה שנים רבות חישה גבוהה של עבקנה שכיח (Arundo donax), הגדול בדגניים של מישור החוף. האש אכלה את העבקנה משל היה יבלית. אך כמו אותה יבלית, העשב הענק ניעור לחיים. ניצנים על קני-השורש המפותחים שלו החלו מייד לצמוח ולהחליף את הגבעולים המתים. תוך שלושה שבועות הם הספיקו להגיע לגובה של חצי מטר!
אני משער שעד החורף תהיה לנו חישת עבקנה חדשה, שתטיל את צלה המלכותי על התעלה.
'תעלת הביצה', ראשון לציון, 6.2019
(Lolium rigidum)
האוסטרלים הכניסו לארצם כל-מיני אורגניזמים, עליהם הצטערו אחר-כך. הארנבון האירופי וקרפדת הקנים הם רק שתי דוגמאות מני רבות. כך היה גם עם הזון האשון (Lolium rigidum): דגן חד-שנתי נפוץ של ארצות הים התיכון, שהובא ליבשת הדרומית כעשב מרעה.
הוא באמת מהווה מזון בריא לכבשים (חוץ מהפעמים בהן הוא מפתח עפצים רעילים. אבל על זה בפעם אחרת). הבעיה היא, שהוא מצליח מאוד גם איפה שלא רוצים אותו - קרי, שדות חיטה.
מי שהכניסו לאוסטרליה את הזון במאה ה-19, לא חזו את המהפכה הירוקה של שנות ה-60, ולא ראו בעיני רוחם אם השדות העצומים, הדורשים שימוש תדיר בחומרי הדברה לצורך תחזוקתם. ואם הם חזו זאת, כנראה לא הבינו שהזון הוא לא צמח רגיל.
אם סטן לי היה שומע עליו, הזון האשון היה מקבל סדרת קומיקס משלו, שכן מדובר באלוף המוטציות, העובר אבולוציה מהירה מאוד. מהר מאוד אחרי הכנסת חומרי ההדברה לחקלאות, החלו להופיע זנים עמידים של זון אשון. עמידים לא לחומר אחד או שניים, אלא למשפחות רבות של חומרים. אפילו הגליפוסט הידוע לשמצה ("ראונדאפ", בשמו המסחרי) הפסיק להשפיע. הזון עושה בשדות הדגן כבשלו - במיוחד באוסטרליה, בה הוא נמצא מחוץ למערכת האקולוגית המקורית שלו.
כנראה שיש יותר מסיבה אחת לגמישות האבולוציונית הקיצונית הזאת. אבל לפחות על אחת מהסיבות עלו שלושה חוקרים בריטיים, שביקשו לחקור את הגנוטיפ של הזון האשון, בראשית המאה הנוכחית. תחילה הם שמו לב לכך שהגנים שהם חיפשו הופיעו בכרומוזומים שונים בכל צמח שבדקו. לא היו שני פרטים של זון אשון עם הרכב כרומוזומים דומה. אז החוקרים בדקו תאים בתוך צמח יחיד. ועדיין, הכרומוזומים היו שונים בין התאים באותו הצמח. לא נמצאו שני תאים זהים. הזון האשון מארגן את הכרומוזומים שלו מחדש בכל חלוקת תאים!
המוביליות המדהימה הזאת כנראה נובעת מטרנספוזונים - חלקים של הגנום המסוגלים לעבור מקום. טרנספוזונים קיימים ביצורים רבים, אבל באף אחד אחר הם לא נצפו גורמים לכאלה שינויים ובכזו מהירות.
עכשיו לאוסטרלים לא נותר אלא לחיות עם "העשב בעל אינסוף הגנוטיפים", העובר אינספור מוטציות בכל דקה, ולסבול מנזקיו. נותר רק להתנחם בעובדה, כי לצמח מוזר שכזה אין מקום מתאים יותר להימצא, מאשר אוסטרליה.
כפר-סבא, 3.2024
***
האנושות עשתה זאת שוב.
הצמח בתמונה הוא זון אשון (Lolium rigidum), דגן חד-שנתי נפוץ, הצומח בר ברחבי העולם הישן. הוא אינו צומח בר באוסטרליה, אך הובא לשם על-ידי חקלאים אירופאיים, כדי שיערב לחכן של בהמות אירופאיות הממלאות כיום יבשת זו.
באוסטרליה הודבק הזון בחיידקים, המועברים על-ידי תולעת מקומית. זון מודבק מייצר רעל, אשר גורם לחיות המשק לחלות ומסב נזקים כלכליים לחקלאים. מחלה זו לא הייתה קיימת לפני שיצרנו את החיבור הזה בין שני מינים מיבשות שונות.
כיום נפוצה המחלה גם לדרום-אפריקה.
אני חושב שיש כאן מוסר השכל לנו, כאנושות.
גבעות טירת-שלום, 4.2018
***
מי צריך דבורים?
הזון האשון (Lolium rigidum) לא מודאג מקריסת החרקים העולמית. פרחיו לא מציעים צוף, ולא מבטיחים שום דבר לאף אחד. כמרבית הדגניים, וכמו צמחים רבים אחרים, הזון הוא מואבק רוח. הוא תולה את אבקניו לראווה ומחכה לאטמוספרה שתשדך אותו עם צמחים אחרים בסביבה.
הרוח אינה שליח נבון, והיא מפיצה את האבקה לכל עבר. חלק נוחת על שיבוליות זון אחרות, אך הרוב מגיע לאדמה, לצמחים ממינים אחרים, וגם לרירית האף של רבים מאיתנו.
כפר-סבא, 4.2019
(Aegilops peregrina)
היום ב"מדריך ארצות החמרה לחודשי האביב": בן-חיטה רב-אנפין (Aegilops peregrina).
יש פרדוקס מסויים במדריכי שדה. הם נועדו לעזור לזהות יצורי שכיחים ובולטים, אך אלה לעתים דברים שאיננו מעוניינים לזהות - כי הם מובנים מאליהם עבורנו וכבר למדנו להתעלם מהם. אבל דווקא אולי בשבילם המדריך הוא הכי חיוני. הוא אומר "זה לא סתם עשב. יש לו שם וזהות ומישהו השקיע שעות בלצייר אותו. שווה לשים לב אליו בכל זאת".
בן-חיטה הוא סוג שמגוון המינים שלו מתרכז במזרח התיכון. הוא מיוצג בארץ בתריסר מינים, שכמחציתם גדלים במישור-החוף. באופן מעניין, מינים שונים בסוג נראים מאוד שונים אחד מהשני. לחלקם שיבולת דקה וארוכה ודלת מלענים. לאחרים מבנה גוץ וזיפי שכזה. בין המינים גוצי השיבולת, המין רב-האנפין מזוהה בזכות שלושת השיבוליות המנוונות, הנראות כמו שלושה קשקשים בבסיס התפרחת.
-
מה למדתי במהלך הציור: כשרציתי לצייר אותו, חיפשתי בתמונותיי וגיליתי שאין לי אף תצלום טוב של בן-חיטה רב-אנפין. כל התמונות מרוחקות או לא כוללות את כל השיבולת. נראה שגם אני לקחתי אותו כמובן מאליו!
העונה שלו בעיקרון עברה, אז התכוננתי להשתמש בתמונה פחות ממושלמת בשביל הציור. אבל בהליכת ג'יין במרחבי רחובות, לפני שבוע, נתקלתי בכמה צמחים ירוקים לצד השביל - והתוצאה לפניכם.
***
הדגן הנפוץ בן-חיטה רב-אנפין (Aegilops peregrina) לא נראה מאוד דומה לחיטה, אך שמו יאה לו, שכן הסוג בן-חיטה הוא הקרוב ביותר לסוג חיטה, אף יותר מהשעורה והשיפון. הוא כה קרוב, למעשה, עד כי חיטת הלחם התרבותית שלנו מהווה תוצאה של שני אירועי הכלאה: אחד בין מין של חיטת בר ומין של בן-חיטה, והשני בין תוצר ההכלאה הראשונה (חיטת דורום) ומין שני של בן-חיטה.
אירועי הכלאה אלו היו מקריים והתרחשו בעת העתיקה באזור המזרח התיכון, בין דגנים תרבותיים לבין דגני בר שצמחו בסביבתם.
כפר-סבא, 4.2020
***
בן-חיטה רב-אנפין (Aegilops peregrina): "רב-אנפין" על שום מה? על שום המופעים הרבים של המין הזה. אנחנו רגילים לכך שיש לו שיבולים מעובות וארוכות-מלענים, אבל יש אוכלוסיות של צמח זה, בהן השיבולים צרות, והמלענים מעטים, או אף חסרים לחלוטין!
איך עדיין מזהים את בן-החיטה רב-האנפין? לפי שלושת השיבוליות העקרות בבסיס השיבולת (מהן אפשר לראות אחת בתצלום).
דרום פלשת, 3.2024
***
הטמפרטורות הגבוהות וזיהום האור הכבד מכביש 531 הביאו את האביב מוקדם מאוד ליער אוסישקין. פריחתם של החרצית ושל שיבולת-השועל כבר התחילה, ופריחתו של בן-החיטה רב-האנפין (Aegilops peregrina) אף מתקרבת לשיאה.
העניין שינוי האקלים הוא לא משהו שניתן לתקל באופן נקודתי, בכפר-סבא. אבל לא כך זיהום האור. קירות הרעש השקופים בוודאי נראו כמו רעיון טוב בזמנו, אך טוב שבעתיים יהיה אם יהפכו אותם גם לקירות אור, בכך שיקנו להם צבע אטום.
אולי בדרך זו יוכל לחזור לטבע בשולי הכבישים קצת מהמקצב הנורמלי שלו.
יער אוסישקין, 1.2023
(Imperata cylindrica)
המשיין הגלילני (Imperata cylindrica) הוא אחיו היפה של חילף החולות. שניהם מהווים דגניים רב-שנתיים ממוצא טרופי, שניהם מכסים שדות במישור החוף ובערבה, על-ידי הנצה מקנה-השורש. ההבדל הברור ביותר ביניהם הוא ברביה הזוויגית. בעוד החילף פורח בסוף העונה החמה, המשיין פורח בתחילתה. ובעוד לחילף זרעים רגילים למראה, המשיין מתהדר ביחידות הפצה מנוצות, ההופכות את מכבדיו לרכים ו... ובכן.. משיים.
מצאו את המשיין עוד היום, בשטח הפתוח החולי הקרוב לביתכם.
חולון, 5.2019
***
אזורים נמוכים במישור-החוף, בהם יכולים להיאגר מים מתחת לפני-השטח, מתכסים לעתים במרבד של משיין גלילני (Imperata cylindrica), המזוהה בעונה זו בזכות תפרחותיו הפלומתיות.
צמח זה, המגיע מאזורים חמים בעולם הישן, מהווה כעת מין פולש ומתפרץ במרבית העולם. כנראה שבארץ הוא מקומי, או פולש ותיק מאוד. המשיין ידוע כמין הבוער בקלות וגורם לשריפות קוצים. הוא עצמו משתקם במהירות, בזכות הרשת הרחבה של קני-שורש המוגנים מהאש מתחת לאדמה.
שדות דרומיים, ראשון לציון, 5.2021
***
פוף!
הנה שיבולים של הדגן הרב-שנתי משיין הגלילני (Imperata cylindrica). העליון עדיין נמצא בשלב התפרחת, והסיבים בו צמודים בצייתנות לגבעול. התחתון כבר הבשיל והתייבש. הסיבים הפלומתיים העוטפים את הזרעים מזדקרים כעת לכל עבר ומגדילים משמעותית את נפח הזרע, מה שמאפשר הפצה בעזרת הרוח.
כפר-סבא, 4.2020
(Juncus acutus)
הסמר החד (Juncus acutus) הוא עשב גבוה האופייני למלחות ושפכי נחלים. עליו המחודדים הם אמנם עוינים למראה, אבל הם גם ברכה עבור האנשים החיים באזורים ביצתיים. כתמיד, אוכלוסיות מקומיות יודעות לנצל את המשאבים שלרשותן (ולעתים גם לעשות זאת בדרך מקיימת). בתורכיה, למשל, מעל שלוש-מאות טון עלי סמר חד נאספים מדי שנה על-ידי הכפריים החיים סביב דלתת הקיזילירמאק, לחוף הים השחור. השימוש העיקרי של העלים הוא בסידורי פרחים, אם כי הם גם נמכרים כחומר גלם לקליעת סלים, כשיפודים למנגל וכמחצלות לייבוש קוסקוס וטרחנה. ההגנה על הדלתה והימנעות משינוי "שימוש הקרקע" מגינות על פרנסת האיכרים המקומיים.
שימוש דומה בסמר החד התקיים בעבר בארץ, אך איני יודע אם בישראל הצפופה והמתועשת של היום ניתן להחזיר לפעולה מודל כזה. נראה שכאן כל משאב מנוצל יתר על המידה. בכל אופן, טוב לזכור את הערך שהאדם יכול להפיק משימוש בחי והצומח בסביבתו (ולא רק מהחלפתם).
שמורת נחל פולג, 9.2023
***
מדהים לראות עד כמה בריכות-חורף יכולות להיות שונות אחת מהשנייה. הבריכה הקטנה הזאת נשלטת על-ידי סמר חד (Juncus acutus), צמח ביצה דקורטיבי למראה ובעל עלים חדים כמחטים. שלטונו כנראה מעיד על מליחות מסויימת של מי הבריכה. ציציות הסמר הגדולות יוצרות נוף הנבדל באחת מנוף בריכת-חורף רגילה, הנשלטת על-ידי בצעוני, או (רחמנא ליצלן) לכיד.
הבריכה שמצאתי, בשולי כביש 2, לא מקבלת הגנה, וכנראה תושמד כמו בריכות דומות בסביבתה. שמורת בריכת סמר, מהצד השני של פסי הרכבת, תישאר אז השריד האחרון לנוף זה בארץ.
חדרה, 8.2021
*תודה לדר בן-נתן על המידע.
(Typha latifolia)
זה הסוף!
סוף רחב-עלים (Typha latifolia) הוא כנראה צמח הביצות הידוע ביותר. הוא נפוץ באופן טבעי בכל בתי-הגידול המתאימים בעולם, מלבד אוסטרליה וכמה איים, שם הוא מהווה לעתים מין פולש.
צמח זה, קרוב רחוק של הדגניים, שורד בבתי-גידול לחים בזכות רקמותיו הספוגיות, המובילות אוויר אל חלקיו הטבולים במים. רקמות אלה גם עוזרות להקל על עליו הענקיים ולהשאירם זקופים.
השיזרה הצפופה שלו, הדומה לנקניקיה, מכילה רבבות זרעים קטנים ומנוצים, הנפוצים בקלות ברוח, מה שעוזר לסוף לאכלס בתי-גידול חדשים ומרוחקים.
עקב שכיחותו, סוף משמש ברחבי העולם למגוון מטרות, החל מריהוט ותאורה, עד למזון לאדם ולבהמה.
מכיוון שהוא גדל בסביבה ביצתית, המועדת לזיהום, משמש הסוף לפעמים לצבירת חומרים מסוכנים מהסביבה, בתהליך השיקום של בתי-גידול אלו.
בריכת זוריקיה, 7.2019
***
יש מם שרץ עכשיו ברשת, בו אנשים מעמידים פנים שתפרחות של סוף (.Typha spp) הן נקניקיות על מקל. הם מצטלמים בעודם מתכוונים לנגוס מהתפרחות, מסדרים אותן על צלחת האוכל ואף מורחים אותן בחרדל.
כל זה אמנם מצחיק, אבל גם אירוני - שכן תפרחות סוף שימשו כמזון לאדם מאז תקופת האבן, ועדיין משמשות בחברות מסורתיות מסויימות. עם זאת, הן לרוב לא נאכלות בשלמותן, אלא עוברות "דיש" לצורך הפקת האבקה. זו האחרונה מטופלת בדומה לקמח, ליצירת מאפים ותבשילים. ובאמת, כשבודקים את ערכה התזונתי של אבקת סוף, היא מתגלה כדומה באחוזי החלבון, השומן והערך הקלורי לקמח חיטה. אכילת אבקת סוף הופיעה בתרבויות מסביב לעולם, ובין השאר בארגנטינה, בסין, באוסטרליה, בקנדה, בדרום-אפריקה, וגם בארצות קרובות אלינו, דוגמת איראן ועיראק. מעניין לציין שלא נמצאה עדות למנהג זה בין עמי אירופה, אך אני בטוח שיחד עם הטרנד של מזונות "טבעיים", ובמקביל, הופעת מועדוני לקטים, מקור מזון זה כבש זה מכבר גם את היבשת הנ"ל.
אז אולי זה מגוחך לשים עליהן חרדל, או לצפות שיהיה להן טעם של עוף - אבל בסופו של יום, הדחף לאכול את נקניקיות הסוף הוא לא לגמרי מטורף.
ביצת פולג, 7.2021
(Typha domingensis)
סוף מצוי (Typha domingensis) פורח בתפרחות מגוחכות, בהן הפרחים הנקביים יוצרים שזרה צפופה דמויית נקניקיה, ומעליהם, במרחק מה, יושבת שזרה דומה של פרחים זכריים, שמידלדלת לה כמו הלולב של אסי וגורי.
הפרחים הזכריים יישרו בסופו של דבר, ותישאר רק הנקניקיה הנקבית, על שיפוד ארוך. היא תקשט את הצמח עד להבשלת הזרעים ופיזורם.
זרעי הסוף דקים מאוד ונישאים ברוח. הם גם מיוצרים במספרים עצומים. באופן הזה הם מגיעים לכל מקום בו יש מים מתוקים או מליחים לצמוח בשוליהם. במקרה הזה, הסוף התמקם באחת מבריכות הדגים של קניון רמת-אביב.
תל-אביב, 5.2013
***
ארנכימה (aerenchyma) היא רקמה ספוגית ממולאת גז, המסייעת בחילוף גזים של צמחי מים, הגדלים בסביבה בה לשורשיהם אין גישה אחרת לאוויר.
בקיץ הזה כבר הראיתי כאן ארניכמה של איכהורניה עבת-רגל (Eichhornia crassipes). הפעם אציג לכם את הארנכימה של עלי הסוף (.Typha spp), המהווה מעל 50% מנפח העלה. הדבר המעניין הוא שעלי הסוף הצעירים מתחילים ללא חללים שכאלה. בעוד העלים מתפתחים, תאים מסויימים בתוכם מתחילים למות בתהליך הנקרא אפופטוסיס (apoptosis): מוות תאי מתוכנן. זהו תהליך מאורגן, בו כל חלקי התא מפורקים וממוחזרים בקפידה. בסופו של דבר, החלל שנוצר ממוות המוני זה הופך לפרק ארנכימה בודד.
מוות תאי מתוכנן נשמע כמו תופעה בזבזנית, אבל הוא נפוץ מאוד בטבע ומשמש במגוון תהליכים, כמו למשל הפרדת האצבעות שלנו בעודנו ברחם (אנחנו מתחילים עם קרומי שחייה, כמו אבותינו הדגים) ואנחנו צריכים להודות לו על מגוון מבנים יפים ומתוחכמים הקיימים אצל היצורים החיים שסביבנו.
כפר-סבא, 8.2021
***
תגובה מהירה.
סוף מצוי (Typha domingensis) הוא אולי צמח הביצה הקאנוני מכולם, הודות לתפרחותיו המוזרות ולנוכחותו התכופה במקווי מים מסביב לעולם. צמח זה מייצר רבבות זרעים, דקים ועדינים כריסים. זרעים אלה נפוצים לכל עבר ונדבקים לכל דבר. לא תתפלאו לשמוע שהם מגיעים לכל מקום, גם אם זה ברז דולף בנגב או תעלה באמצע העיר. אם נוצר מקווה המחזיק מים בקיץ, לא ירחק היום בי יתחיל לנבוט שם סוף, כאילו משום מקום.
והוא לא מבזבז זמן. השלולית בתמונה נוצרה מדליפת צינור אל תעלת מי גשם. היא נמצאת שם שבועות מספר, וכבר צומח בה סוף בגובה כמה עשרות סנטימטרים!
תנו לסוף חודש נוסף והוא יהפוך את השלולית לביצה של ממש.
צומת מסובים, 8.2018
(Ornithogalum narbonense)
זה ידוע ברבים כי "חלב ציפורים" הוא מאכל רוסי*. אבל אצלנו יש "חלב ציפורים צרפתי": Ornithogalum narbonense - הלוא הוא הצמח הנקרא בעברית נץ-חלב צרפתי.
למה סוג הצמח הזה נקרא ביוונית "חלב ציפורים?" - כי הוא מכיל מיץ חלבי. והחלק של הציפורים לא לגמרי מובן. מקור השם עתיק, ופירושו המלא אבד. לגבי השם העברי: כפל המשמעות במילה "נץ" הוא גאוני.
באנגלית, נץ-החלב נקרא "כוכב בית-לחם", לאו דווקא על שם בית-לחם האמיתית, אלא על שם הכוכב מהברית החדשה, שהוביל את החכמים אל ישוע התינוק. זאת בשל פרחיו הלבנים, דמויי הכוכב.
הסוג נץ-חלב מכיל יותר ממאתיים מינים, וצומח באפריקה ומערב אירואסיה. בישראל ישנם 11 מינים, מהם נץ-החלב הצרפתי הוא בעל הדרישות הכלליות ביותר מבחינת אקלים וקרקע, ועל-כן גם בעל התפוצה הרחבה ביותר: מהר הנגב עד החרמון.
במישור-החוף גיאופיט זה צומח בקרקעות חרסיתיות, לעתים בשדות תבואה. בעיקרון, הוא נבדל משאר המינים בסוגו בעמוד התפרחת הגבוה שלו, אבל בחוף מצויה צורה נמוכה שלו, שזיהויה לפעמים פחות אינטואיטיבי.
מרחבי-רחובות, 3.2014
*טכנית, פולני.
***
מזרחית לבאר-יעקב היו מתחילים להופיע כיסים של קרקע כבדה. רובם הכילו צמחיית מעזבות - חוחים ומלוויהם - כמו שאנחנו רגילים לראות בשולי חקלאות בעמקי פנים הארץ. אבל פינה אחת בשולי שדה, על גבול רמלה, הציגה, בלי כל הכנה, את כל העושר הבוטני של הקרקעות הכבדות באזור. היו שם לא מעט צמחים, דוגמת נץ-החלב הצרפתי (Ornithogalum narbonense) הזה, שלא הכרתי אלא מתמונות, שכן הם לא צמחו בחמרה והכורכר עליהם אני צמחתי.
הייתי הולך לשם כדי למצוא צמחים "נדירים" וכדי להרגיש שאני בארץ זרה. אני חושב שבנו על המקום כביש.
באר-יעקב, 4.2011
(Asphodelus tenuifolius)
העירית צרת-העלים (Asphodelus tenuifolius) מצליחה מאוד בקרקעות דלות ויבשות. בארצות מסויימות, דוגמת פקיסטן, היא אפילו מהווה עשב רע בשדות.
מחקרים שבדקו את השפעת תמצית העלים, השורשים והפירות של מין זה על נביטה וגידול של צמחים (ובמחקר המצוטט - ספציפית זרעי חומוס) הראו כי תמציות העלים והפירות מסוגלות לעכב חלקית נביטה. ולא רק זה, אלא שהצמחים שנבטו גידלו שורשונים קצרים יותר מהצמחים בקבוצת הניסוי. העירית צרת-העלים חשודה, אם כך, באללופתיה: עיכוב התפתחות של צמחים מתחרים בזכות הפרשת חומרים רעילים לקרקע.
עיכוב הנביטה המשמעותי ביותר הושג על-ידי שימוש בתמצית הפירות. והרי זה הגיוני: הקטנת התחרות בתקופה הקריטית - זמן נביטת העירית - יכולה להגדיל משמעותית את סיכויי ההישרדות של הצמח הצעיר.
ראשון-לציון (ממערב למכון וולקני), 3.2023
***
מדרון הכורכר, עליו בנוי בית-הכנסת הגדול של רחובות, מרוסס בקוטלי עשבים, כך שמלבד כמה אורנים, אין על אדמתו הרבה. פני-שטח חשופים אלה מנוצלים על-ידי העירית צרת-העלים (Asphodelus tenuifolius), צמח חד-שנתי לא גדול, שמקורו בנגב. לפעמים מדבר אקולוגי דומה מספיק למדבר, כדי שיהיו יצורים שירוויחו מהסידור.
רחובות, 3.2022
***
עירית צרת-עלים (Asphodelus tenuifolius) היא אחד מתוך כמה צמחים בעלי זיקה מדברית מובהקת, הגדלים במפנה הדרום-המזרחי של גבעת השיטה. הכורכר הפריך ורמות הקרינה במפנה הזה מתאימים לדרישותיהם של צמחים אלה, שיוצרים שם כתם דמוי בתת-ספר.
לכאורה, יש שם פיסה של צפון הנגב, שמצאה את דרכה למרכז הארץ. השאלה היא, איך זה קרה?
אפשרות אחת היא אפשרות הרליקטים: בתקופות קודמות של עידן הקרח שררו לפעמים תנאים שחונים, שאיפשרו לבתות הספר להתפשט באופן רציף, ולכסות חלקים ניכרים ממישור-החוף. כאשר, בתום התקופות, נסוגו נופים אלה דרומה, הם השאירו "כיסים" במקומות בעלי תנאים מתאימים. אם כך הדבר, מדובר בשרידים מזמנים קדומים, המשמרים אולי גנים שנעלמו מהאוכלוסייה בנגב, והנמצאים בתהליך התמיינות, עקב בידודם.
אפשרות שנייה היא הפצה למרחקים, כמו באיי גלפגוס. אמנם שלטון צמחי המדבר אינו רציף בין גבעות הכורכר, אך בוודאי לפעמים מצליחים לעבור זרעים, אולי עם רוח או בעלי-חיים. כך, בעזרת אירועים אקראיים, צמחים ויצורים אחרים יכולים ליישב בתי-גידול מנותקים גם בלי שאי-פעם יהיה רצף בין הכתמים. אם אירועי ההפצה מספיק נדירים, יכולה להתרחש גם התמיינות, אך בהשוואה של החומר הגנטי אפשר יהיה להבדיל בין שתי האפשרויות, שכן אוכלוסייה שמקורה בהפצה מאוחרת תראה גם פיצול מאוחר מאוכלוסיית המקור ודמיון רב אליה.
יהיה מעניין לגלות איפה בין שתי האפשרויות האמת של העניין נופלת.
יש בוטנאים בקהל שמעוניינים בנושא לדוקטורט?
שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 4.2022
(Asphodelus ramosus)
במערכת אקולוגית בריאה צריכים להיות צמחים חולים.
סימני האכילה הרבים על העירית הגדולה (Asphodelus ramosus) מעידים על נוכחות הפשפש רכנף העירית (Horistus infuscatus). לא כל העיריות בשטח מודבקות באותה מידה, אך חלקן בהחלט נראות חולות.
אם הייתי נתקל באוכלוסיית עירית גדולה ללא סימני אכילה, הייתי מתחיל לתמוה - מה קרה לרכנפים? האם העיריות הובאו לכאן לאחרונה? האם הרכנפים הורעלו, או הוכחדו מהמקום בדרך אחרת? הצמחים אולי היו מרגישים טוב, אבל המערכת האקולוגית הייתה כנראה בצרות.
גבעת בשיט, עשרת, 12.2020
***
בתמונה הזאת נחשף איבר האגירה של העירית הגדולה (Asphodelus ramosus): שורשים מעובים.
לשורשי אגירה אלה שכבה חיצונית בעובי כמה תאים, הנקראת velamen. תאים אלה הם בעלי דופן מעובה, אך הם חסרי קוטיקולה - מה שאומר שהם חדירים למים. שכבה חיצונית זו יכולה לספוג מים ישירות מסביבתה, ולאפשר למערכת השורשים הרדודה של העירית לנצל את הגשמים קצרי המועד באזור הים-תיכוני כדי להתמלא במהירות.
שכבת velamen התפתחה באופן בלתי-תלוי בכמה משפחות, והיא מוכרת במיוחד מסחלבים אפיפיטיים. מי מכם שמגדל סחלבים טרופיים מכיר את שורשי האוויר העבים והגלדניים המזדקרים לכל הכיוונים בצמחים אלה. הם מכוסים velamen העוזר לספוג מים מהסביבה.
כנראה שהחיים בקרקע המעטה של גבעת כורכר לא קלים בהרבה מצמיחה על ענף של עץ, ולפעמים נמצאים בשני בתי-הגידול פתרונות דומים לבעיית מחסור המים.
גבעות חבצלת, רחובות, 1.2023
***
הפסגה של גבעת קוזלובסקי בגבעתיים מחולקת בין מספר בעלים. אחד הבעלים העיקריים הוא חברת בזק, שחלקה בגבעה הוא מחצבה מדושאת ומוזרה. בביקור שלי בגבעה לפני שבוע הבחנתי בתופעה מעניינת בשטח זה: אחו נרחב וצפוף של עירית גדולה (Asphodelus ramosus). זה חשוב, במיוחד לאור העובדה שבשאר שטח הגבעה יש פרטים בודדים בלבד של גיאופיט מרשים זה.
לצערנו (ואולי למזל העיריות) אין לנו גישה לחלקה המדוברת.
גבעתיים, 2.2017




