ידע מועט הוא דבר מסוכן.
כשביקרנו השבוע ביער אילנות, שמחנו לראות כי פטריות שונות כבר החלו להבשיל את גופי-הפרי שלהן. בין הפטריות, מצאתי כמה פרטים של מה שנראה לי כמו מטרניות (Macrolepiota) כלשהן - אולי פרטים שקצת מקדימים את עונתם הרגילה. אחרי כמה ניסיונות הגדרה נאלצתי להודות בכך שאלה היו יכולות להיות באותה מידה ירוקות-דפים קיציות (Chlorophyllum molybdites), שקצת מאחרות את עונתן הרגילה. המטרניות, ככלל, הן פטריות מאכל מבוקשות. ירוקת-הדפים היא הפטריה שאחראית להכי הרבה הרעלות בישראל - עקב המראה התמים, ושכיחותה בשטחים עירוניים.
אני מכיר את המראה של ירוקת-דפים ואת המראה של מטרנית. אבל אני מצפה לראות את הראשונה גדלה בקיץ על מדשאות ואת השנייה אחרי הגשם ביער. אבוי, הן לא תמיד מתנהגות לפי הספר. ויכולתי לעשות טעות חמורה בזיהוי (אם הייתי מלקט פטריות מאכל, זאת אומרת).
אני חושב שאגביל את עצמי לאורניות (וגם אותן, אלקט במשורה).

יער אילנות, 11.2022
***

ירוקת-דפים קיצית (Chlorophyllum molybdites) היא אחת הפטריות הגורמות למספר ההרעלות הרב ביותר. זאת בשל המראה הפשוט שלה, בשילוב עם בית-גידולה העיקרי: מדשאות - שם הסיכוי למציאתה על-ידי אנשים הוא הגבוה ביותר. אכילת ירוקת-הדפים גורמת להרעלת קיבה חריפה, המצריכה אישפוז. עד כה לא נרשמו מקרי מוות (וזה הדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד על הפטריה הזאת).
מקור המין לא ידוע (אולי צפון-אמריקה). בארץ ירוקת-הדפים גדלה בעיקר בבתי-גידול מלאכותיים, מושקים, שם ניתן לראות את גופי-הפרי בקיץ ובאביב. מוטב ליהנות ממעגלי-הפיות שלה ללא מגע ישיר.

תל-אביב, 6.2011
***

הנה הם הדפים הירוקים, הידועים לשמצה, של ירוקת-הדפים הקיצית (Chlorophyllum molybdites). כן, הם לא ממש ירוקים, אלא לבנים עם רמז לגוון ירקרק. זה מזכיר לי את הזמן שאמא שלי הייתה אומרת שאם לא אצחצח את השיניים, הן יהיו צהובות, ואני פשוט לא הצלחתי לראות את הצהוב. אפילו שיניים מלוכלכות מאוד נראו לי לבנות.
חשוב לציין, כי לפעמים בכלל לא מופיע גוון ירוק בדפי הפטריה. אם לזכור שמדובר בפטריה לבנה גדולה, נפוצה ועם ריח נעים, לא קשה להבין למה היא גורמת לכל-כך הרבה הרעלות.

הוד-השרון, 10.2023

המשפכנית המלבינה (Clitocybe rivulosa) היא פטריה מפרקת הגדלה סמוך לעצים, לעתים בצורת מעגלי פיות.
גופי-הפרי שלה מכילים מוסקרין (Muscarine), חומר שנקרא על-שם אמנית הזבובים, אבל מצוי בריכוזים גדולים בהרבה במשפכניות. בעוד שנראה שהמוסקרין לא פוגע בחסרי-חוליות מסויימים, דוגמת חשופיות, הוא מהווה רעל עצבים עבור חולייתנים, וגורם להצפת המעברים הסינפטיים שלהם במוליך העצבי אצטיל-כולין. ההרעלה מתחילה בדמיעה, ריור והזעה, אך עשויה להגיע לשיתוק כללי ומוות מחנק.
בהתחשב בכך שהרעל פוגע ברצפטורים שכמותם יש בין כלל בעלי-החיים, אני תוהה מי מפיץ את נבגי הפטריה, ואיך הוא מצליח לא למות בתהליך.

הוד-השרון, 12.2022

פטריות בקיץ?
כשיש השקיה במדשאה, כמובן!

אבל הפעם אין זו ירוקת-הדפים הקיצית, אלא פטריה יוקרתית בהרבה: לבדית סילבר (Alessioporus ichnusanus).
מין זה שייך למשפחת הגושיתיים, ודומה חיצונית לאורנייה*. ניתן להבחין בינה לבין האורנייה, הודות לכך שהיא גדלה ליד עצים רחבי-עלים (בעיקר אלונים, אבל גם רבים אחרים), והודות לכך שבשרה מכחיל בשפשוף.
לבדית סילבר היא פטריה של אזור הים התיכון, הגדלה בבתי-גידול חמים ויבשים יחסית, והמניבה גופי-פרי בסוף הקיץ ותחילת הסתיו. כך היא עושה, לפחות, באירופה, שם הקיץ הים-תיכוני פחות נורא (לפחות היה, לפני שינוי האקלים). אצלנו בלבנט לבדית סילבר מחכה לתחילת הגשמים כדי להתחיל להפגין נוכחות, אבל אם כבר השקו אותה - למה לא להופיע בזמן?
מין זה מעדיף קרקעות חוליות, מה שהופך אותו לאחת הגושיות הבודדות שמרבית האוכלוסיה שלהן בארץ מרוכזת במישור-החוף.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 8.2025

*האורניות עצמן לא שייכות למשפחת הגושיתיים, אלא למשפחת האורנייתיים, הנמצאת באותה הסדרה.

כובעה השטוח של הנקבובנית החורפית (Polyporus arcularius) נראה כמו פנקייק. משנוגעים בו, מגלים שהוא גם מרגיש רך ואלסטי כמו המאכל הפופולרי. כשמביטים בצדו התחתון, מבינים למה, שכן צד זה מורכב כולו רשת של נקבוביות ארוכות ומקבילות - ממש כמו פנקייק.
פטריה זו גדלה על עץ רקוב - לעתים זהו עץ רקוב תת-קרקעי, כך שגופי-הפרי צצים מהאדמה, כביכול במנותק ממזונם. בשמורת השיטה נותרו לא מעט שורשים מתים, בעקבות השריפות התכופות. הנוף של הצמחים הללו נשרף והתפורר כבר מזמן, אך הנקבובניות עוד צצות במקומות קבורתם של עצים ושיחים, ומזכירות מדי חורף את מה שהיה ואבד.

שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי-רחובות, 1.2021

בשנת 1928 אלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין - האנטיביוטיקה שהצילה אינספור אנשים ממחלות שמקורן בחידקים, ושמקורה הוא בפטריית עובש. מאז החיפוש אחר תרופות שמקורן ביצורים חיים רק התרחב: גם כי לא בכל גורמי המחלה ניתן היה לטפל בפניצילין, וגם כי אפילו אלה שהיו רגישים אליו פיתחו עם השנים עמידות לו, ולחומרים רבים אחרים.
אנחנו מחפשים תרופות חדשות ביערות גשם, במצולות הים, בראשי הרים, אבל גם לא שוכחים לבדוק את היצורים החיים בבתי-הגידול הפחות מרגשים המקיפים אותנו.

בשנת 2005 חקר צוות מדנמרק את השקערורית השחרחרה (Pseudoplectania nigrella): פטריה ספרופיטית, שגופי-הפרי שלה ניכרים בצבע שחור קטיפתי. הצוות גילה שהשקערורית מייצרת סוג של דפנסין (defensin): חלבון קטן המשמש למלחמה בגורמי מחלה. שמו של החומר החדש ניתן לי בהסתמך על מקורו ותפקידו: Plectasin.

מאז עברו יותר מעשרים שנה, אך המחקר הרפואי מתנהל לאט ובזהירות. נכון לשנת 2025 הניסויים בעכברים ובתרבית תאי אדם הם מבטיחים. הפלקטסין (או ליתר דיוק, נגזרות סינתטיות שלו) מסוגל להרוג סוגי חיידקים רבים, כולל זנים עמידים של סטרפטוקוקוס וסטפילוקוקוס. ובמינונים בהם הוא יעיל, הוא לא מראה רעילות לגוף בו הוא מטפל.

יכול להיות שבעתיד הקרוב נראה בשוק תרופות המבוססות על הפלקטסין והמטפלות במחלות העמידות לאנטיביוטיקה - או לפחות כאלה שהיו עמידות לאנטיביוטיקה, עד שנמצאה הפטריה הנכונה כדי לנצח אותן.

השקערורית השחרחרה לא מייצרת את הדפנסין שלה בשבילנו. היא חיה את חייה: משיגה מזון, מתגוננת מחיידקים, מתרבה, וחוזר חלילה. אנחנו מרוויחים מהצד, מגילוי הישגיה האבולוציוניים. ובתור תודה, אני מציע לתת למין הזה, ולרבים אחרים ("שימושיים" ו"לא שימושיים" כאחד) להמשיך להתקייים יחד עם סביבתם הטבעית.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 2.2026

הרווח בין האזעקות לא איפשר לנו ליהנות משדות האביב הפורחים, ומצאנו את עצמנו יוצאים שוב ושוב לקניון. אבל גם כאן, אם הולכים למדשאה, אפשר לראות דברים מעניינים: תלתן, אספסת, נורית, שינן, ורוניקה ופרחים אחרים שמתחבאים בהצלחה בין עלי הדשא. ובאותה הזדמנות, מצאנו גם קבוצה יפה של פטריות: שברירית צעיפית (Candolleomyces candolleanus).
גופי-הפרי של פטריות אלה ניכרים בכובע סיבי, המעוטר בשוליו בשאריות הצעיף: הקרום שסגר על הדפים בשלב הצעיר. אם תקטפו אותה, תגלו במהרה למה היא נקראת שברירית.
השברירית הצעיפית נפוצה בנוף העירוני ונוטה לגדול בקבוצות ליד עצים מתים, מהם היא ניזונה. עקב הזמינות הגבוהה של המים בבית-גידול זה, אפשר למצוא אותה לאורך כל השנה.

כפר-סבא, 3.2026

השקערורית הסגולה (Peziza violacea) היא פטריה המגדלת גופי-פרי קטנים על קרקע ועל עצים רקובים. בשונה מפטריות הכובע הטיפוסיות, ההינומית שלה (החלק הפולט את הנבגים) פונה למעלה. זהו החלק הסגול בפטריה, והוא מורכב מנאדיות: תאים מוארכים, הדחוסים בצפיפות לרוחב ההינומית והמכילים שמונה נבגים כל אחד. הנבגים משתחררים בלחץ מפתח בראש הנאדית, בהגעת התנאים המתאימים. לפעמים ניתן לראות את השקערורית ממש "יורה" ענן של נבגים אל האוויר. שוחרי פטריות מנוסים יכולים גם להשרות תנאים אלה ולגרום לפטרייה לירות. עבדכם הנאמן טרם זכה לאינטימיות כה רבה עם השקערורית הסגולה.

תל-מיכל, הרצליה, 1.2022

בספר הפטריות הסובייטי שהיה בביתנו תמונתה של המרדעית החלולה (Helvella lacunosa) הופיעה בחלק שעסק בפטריות מטעות - שמא נתבלבל בינה לבין הגמצוצים!
אני לא יודע למה חשבו שנתבלבל, כי המרדעית לא באמת נראית כמו גמצוץ, גם אם יש דמיון משפחתי, ולמעשה גם קרבה משפחתית מסויימת. יתרה על כך, יש גם כאלה המחשיבים את המרדעית החלולה לפטריית מאכל!
ואמנם הגמצוצים קרובים למשפחת המרדעיתיים (Helvellaceae), הם לא הקרובים אליהן ביותר. את המקום הזה תופסות כמהות-היער (Tuberaceae) - הנחשקות שבפטריות. כמובן שבין אלה אי אפשר להתבלבל.
מה שמעניין, לדעתי, במרדעית החלולה, הוא היותה מעין "חיקוי של פטריה". גוף-הפרי בעל הכובע והדפים זה משהו שהתפתח בפטריות הבסיסה. המרדעית שייכת לפטריות הנאדיות, אצלן נפוצים גופי פרי דמויי צלוחית (כמו של השקערוריות), דמויי פקעת תת-קרקעית (כמו של הכמהין, כמהות-היער, הכמוהות ועוד סוגים), או גופי-פרי של חזזיות. אבל כמה סוגים של פטריות נאדיות בכל-זאת פיתחו "פטריות כובע" באופן עצמאי, אולי מתוך לחץ ברירה שהתאים אותן להפצת נבגים על-ידי "הלקוחות" של פטריות הבסיסה. גוף-הפרי של המרדעית בהחלט נראה כמו איזה חקיין מסרט אימה, שמתקשה עם הרעיונות של "כובע" ו"רגל", אבל עושה כמיטב יכולתו. הגמצוצים, לטעמי, עושים עבודה טובה יותר.
בכל אופן - מצאתי מרדעיות ואני שמח.
פטריות אלה גדלות לרוב ליד עצים. ברחבי העולם הן מעדיפות מחטניים, אבל בארץ, נמצא אותן בעיקר ליד אלונים (כאן, תחת אלון מצוי).

שמורת יקום, 1.2026

הנה הקשוטית הנוטפת (Pseudoinonotus dryadeus) המפורסמת של תל-אביב. במשך שנים פטריית העץ הזאת הייתה מברכת לשלום את המבקרים שהיו נכנסים לגן הבוטני של האוניברסיטה. היה קשה להתעלם מטיפות הנוזל שהיו מבצבצות מגופי-הפרי הקטיפתיים הגדולים, אשר תפחו על גדמה של השיטה צהובת-הגזע.
במשך כעשור לא ידענו איזו מין פטריה זאת, עד שהערך שלה עלה לפני כמה שנים באתר "פטריות ישראל". ובתמונות של הערך הופיע כמובן הפרט המפורסם מתל-אביב.
אצלי הפטריה המוזרה נקשרה לשיטה צהובת-הגזע, המגיעה מהסוואנות האפריקאיות. אבל הצימוד הזה הוא, למעשה, לא רגיל. הקשוטית הנוטפת הנה מין צפוני, הצומח על אלונים, אשוחים ועצים אחרים של יערות אירופה וצפון-אמריקה. יכול להיות, כי בגן הבוטני שלנו נערך המפגש הראשון בין שני המינים הללו - שהפכו במהרה לצמד איקוני.

הגן הבוטני האוניברסיטאי, תל-אביב, 11.2012

התלהבתי מאוד כשחשבתי שמצאתי קרישית זהובה (Tremella mesenterica) - פטרייה בעלת מראה מאוד מובהק, הגדלה כטפילה על פטריות עץ.
אך בבחינה של התמונות, מתברר שטעיתי, ומצאתי למעשה רסיסית נמוגה (Dacrymyces deliquescens), השייכת לא רק למשפחה אחרת, אלא אף למחלקה אחרת!
מהם ההבדלים?
גופי-הפרי של הרסיסית קטנים (לרוב, פחות מ- 1 ס"מ) ופחוסים, בעוד שאלה של הקרישית הם גדולים יותר (יותר מ- 1 ס"מ) ודמויי מוח. הקרישית גדלה עם פטריה אחרת אותה היא מטפילה, בעוד הרסיסית גדלה לבד. הרסיסית יכולה לגדול על פיסות עץ רקובות מאוד, בעוד שהקרישית נוטה להופיע על עץ מת אך טרי יחסית.
יחד עם זה, גופי-הפרי הצהובים, האמורפיים, הג'לטיניים בהחלט יכולים להטעות.
הבדל חשוב הוא, שהקרישית היא פטריית מאכל, אך הרסיסית אינה כזאת. וזאת סיבה טובה לדעת את שאר ההבדלים.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2024

הנה פטריה אחת שקשה לפספס: לחית חרוטית (Hygrocybe conica). עם שילוב הצבעים הבולט הזה גם קל לזכור, כי מדובר בפטריית רעל.

מתברר כי לפנינו אורגניזם המאפיין בית-גידול שלם: ערבת לחיות (Waxcap Grassland). זהו סוג של בית-גידול עשבוני, הקיים במערב אירופה, שניתן לזהות בזכות הכמות הגדולה של פטריות ממשפחת הלחלחתיים (Hygrophoraceae) - וביניהם בולטת הלחית החרוטית.

ערבת הלחיות היא בית-גידול שמקורו מלאכותי, והוא מתוחזק על-ידי רעיה או חירמוש. ערכו מוערך במספר מיני פטריות הכובע שבו (פעם ספרו רק לחלחתיים, שבולטים בצבעיהם הבוהקים, אבל מאז הוסיפו משפחות אחרות), שאינו נמצא תמיד במתאם עם מספר מיני הצומח. מגוון הלחלחתיים נפגע עקב חריש, ואף יותר מזה, עקב דישון. אחרי הפרעות כאלה, המגוון חוזר לאט. מינים מסויימים מופיעים אחרי שנים ספורות, בעוד אחרים - רק אחרי עשרות שנים. כיום נעשים מאמצים לשמר את בית-הגידול הזה באירופה - מה שאומר, למעשה, שימור צורות מסורתיות של משק חי.

כשקראתי על ערבת הלחיות, התרגשתי תחילה - כי תמיד מרגש לגלות בית-גידול לא מוכר. ואז חשבתי: האם אצלנו, בישראל, יש בית-גידול שהכי נכון לאפיין או להעריך בעזרת הפטריות שלו? ובנוסף - עד כמה פטריות הבתה שלנו ידועות, בהשוואה לפטריות החורש? ועד כמה מנהגי הרעייה המסורתיים משפיעים עליהן? האם גם אצלנו תימצא "ערבת ננדיות" או "בתת נקבובניות"? יכול להיות שהתעלמנו מגורם חשוב במגוון המינים המקומי, שישנה מהותית את הדרך בו נמדדת ערכיותם של אתרים טבעיים?

שמורת לימן, 2.2026

הפטרה המדממת (Mycena haematopus) היא פטריה ספרוטרופית הידועה בזכות הנוזל הכהה הנוטף מרגלה אחרי שנשברה (לפעמים גונו אדום, אבל בפרטים שבתמונה הוא היה חום). זהו סימן זיהוי חשוב.
דבר בו קשה יותר להבחין בפטריה זו הוא יכולתה לזרוח. הפקת אור ידועה בעשרות מיני פטריות, כאשר רוב קטן מאלה שייכות לסוג פטרה. להוציא מינים בודדים, מדובר באור חלש מאוד, בו העין יכולה להרגיש אך בקושי באפלה מוחלטת. אבל אורה של הפטרה המדממת חלש אף יותר ואינו מובחן כלל, אלא בעזרת מכשור מדעי. תכונה זו התגלתה הודות לסריקה שיטתית של מיני הפטרות, כדי לגלות אם ישנם עוד מינים זרחניים. באופן מעניין, במחקר הנ"ל נבדק התפטיר בלבד (שגודל במעבדה), כך שזה עוד לא ברור אם גוף-הפרי עצמו מפיק אור.
ישנן מספר סברות לגבי הפונקציה של אור זה. אני נוטה לחשוב שהוא מהווה תוצר לוואי של חילוף החומרים בפטריה, ואפילו אם הוא מביא תועלת למינים מסויימים, הזורחים חזק יותר, כנראה שכאן הוא אינו משפיע על סביבתו.

הקריה החקלאית, ראשון-לציון, 1.2026