עשים הם גם ככה גותיים, אבל עש עם קטיפה שחורה - זה פינוק מיוחד!
התנשמית Aporophyla nigra היא מין גדול, המצטיין בצבעיו הכהים. היא נפוצה בארצות אירופה, שם היא פעילה בסתיו. בנוסף, היא מצויה בארצות הים התיכון, וכאן פעילותה נוטה לתחילת החורף. בהיותה מין הפעיל מאוחר יחסית לעונה, והדורש תנאי חורף מתונים, תנשמית זו מצפינה במערב אירופה הרבה יותר מאשר במזרח אירופה.

זהו אחד המינים בהם ניתן לזהות בבטחון גבוה יחסית אם נקבה הזדווגה או לא, הודות לכך שהזכרים מסירים בזמן ההזדווגות קשקשים מבטן הנקבה. בחקר של עשים לעתים נחוץ לגלות אם הנקבה מזווגת. בדרך-כלל זה מושג על-ידי ניתוח העש, או על-ידי לכידתו והמתנה לכך שיטיל ביצים. זיהוי על-פי קשקשי הבטן מהווה כמובן שיטה קלה ולא פולשנית. אני מקווה כי תגלית זו תעודד מחקרים נוספים המערבים את התנשמית השחורה.

הוד-השרון, 12.2022

התנשמית Acontia lucida היא עש יפה וקל לזיהוי, הנפוץ לאורך רוב השנה באזורים ממוזגים וסובטרופיים של צפון העולם הישן. היא שכיחה למדי בארץ, ומופיעה כנודדת במרכז אירופה, שם היא כנראה הופכת למבקרת נפוצה יותר עקב שינוי האקלים.
הזחלים ניזונים מחלמיתיים שונים. לפי מחקר שנערך בדלהי, הבוגרים מהווים מאביקים עירוניים שכיחים, המבקרים לעתים קרובות בפרחי מורכבים. מנסיוני עם התנשמית, ראיתי שהיא מפגינה התנהגות לא רגועה ומבולבלת בנוכחות תאורה מלאכותית, כך שלדעתי היא פעילה בארץ בעיקר בשטחים פתוחים, גם אם הם סמוכים לעיר.
מרחבי-רחובות, 11.2022
***
ישנו סטריפ קומיקס מפורסם של זק ויינר, המסביר את האבולוציה דרך פרפר המתפתח להיראות כמו צואה. התנשמית Acontia lucida היא דוגמה אמיתית להתפתחות כזאת. זהו אחד מתוך מינים רבים של חרקים, שהתפתחו להיראות כמו לשלשת של ציפורים, המורכבת מצואה חומה וגבישים לבנים של חומצת שתן. דרך הסוואה כזאת לא מחייבת לחפש משטח הדומה לך בצבעו. לכל משטח יש פוטנציאל להתכסות לשלשת
אזור נחל אלכסנדר, 7.2020
***
כמובן שהמציאות הגדולות הגיעו כמה דקות אחרי שנפרדתי מהקבוצה. ברצף אירועים צפוף מצאתי זחל של נמפית הסרפד, זחל של נמפית החורשף וזחל של התנשמית Acontia lucida (בתמונה).
ולא רק זה, אלא שהם נמצאו במקום בו עברנו בסיור עצמו. פשוט אז התרכזנו בצד הצפוני של השביל, ובדרך חזרה הבטתי בצד הדרומי, ומהכיוון ההפוך. והנה הם היו - גלויים לכל, בראשי הצמחים המאכסנים שלהם.
חשבו על כל הדברים האחרים שלא ראינו, על אף שהם היו שם, אפילו לא מוסתרים. דברים שעינינו הקטנות, עם שטח הפוקוס הקטן, ומוחנו הקטן, הרגיש לתנועה והמחפש תבניות, פשוט לא תפסו בזמן. חשבו על כל הדברים שאמורים להיות ברורים מאליהם, אך חמקו מהבנתנו.
אולי יום אחד נראה אותם, או נבין אותם, אולי כשניגש אליהם מזווית אחרת. אבל בשביל זה צריך שהם עוד יהיו שם.
חשבו על כל הדברים שאנחנו משמידים מדי יום, מבלי שאי-פעם ידענו שהם שם.
גבעות טירת-שלום (אנ"מ נס-ציונה), 12.2022

התנשמית Agrotis ipsilon היא מין נודד, השכיח ברחבי העולם. בהיותה מזיק חקלאי, התנשמית נחקרה לעומק מכל מיני היבטים. בין השאר, נעשו כמה מחקרים הנוגעים לנדידתה. בקיץ 1984 מספר פרטים סומנו בצבע ושוחררו בדרום לואיזיאנה. כמה מהם נמצאו כעבור ארבעה ימים במדינת אייווה, יותר מאלף קילומטרים צפונה. המעבר המהיר הסתייע, כנראה, בזרמי אוויר קבועים, הנושבים בגובה כמה מאות מטרים. אם הפרט בתמונה הגיע אלינו בדרך דומה בנדידת הסתיו שלו, יכול להיות שאנחנו מסתכלים על תנשמית שגדלה בחופי הים השחור של תורכיה.
הוד-השרון, 11.2022

התנשמית Xestia cohaesa היא מין רחב-תפוצה שזחליו ניזונים בעיקר מדגניים. אף כי היא מוכרת למדע יותר ממאה וחצי, נראה שסיפורה טרם סופר. אני מקווה שלחוקרות וחוקרי העתיד תהיה הזדמנות לספר לנו על האקולוגיה, הפיזיולוגיה והאבולוציה של החרק היפה הזה.

כפר-סבא, 1.2023

​

דרקון.
בהשוואה למרבית לטאות מישור החוף, החרדון המצוי (Stellagama stellio) נראה אקזוטי משהו. זה לא מפליא, כמובן. אחרי הכל, מדובר בנציג היחיד באזור הים-תיכוני, של משפחה שמרבית המינים בה חיים באזורים טרופיים ובמדבריות. החרדון המצוי והזיקית הם גם הנציגים היחידים במישור החוף של תת-סדרת דמויי-האיגואנה: קבוצת משפחות קרובות שמיניה הם לרוב בעלי רגליים חזקות ולעתים מתהדרים ברכסים וכרבולות של קשקשים בולטים. אף שבקבוצות לטאות אחרות נפוץ ניוון ואף איבוד של הרגליים, דמויי-האיגואנה לא זחלו בנתיב הזה. ככלל, הם אצנים טובים ומצויים ביניהם אף מינים הרצים על שתי רגליים. הרגליים המפותחות גם מכשירות את בני תת-הסדרה לחיים של טיפוס על עצים וסלעים, כפי שמדגימים החרדונים והזיקיות בחצרותינו.
רמת-גן, 10.2018
***
החרדוניים (Agamidae) הם ככלל לטאות של אזורים חמים. אנחנו מוצאים אותם משתזפים על סלעים בסוואנות האפריקאיות, דואים באוויר ביערות הגשם של בורנאו, שוחים בבילבונגים של אוסטרליה, ומטפסים על עצי הטיק של הג'ונגל הקיפלינגאי בהודו. אפשר לתפוס את החרדון המצוי (Stellagama stellio) כמין דרומי שעלה מאפריקה, והגיע, דרך ישראל, אל הדרומיים שבאיי יוון, כאומר "צפונה מזה קר לי". אבל אנחנו מפספסים פה דקויות חשובות. על אף שהחרדונים חיים ברובם קרוב לקו המשווה, שושלת אחת של המשפחה עלתה בתקופה מסויימת צפונה - עד לרוסיה! ענף אחד של השושלת הסתגל לחיות במדבריות מרכז אסיה ומזרח אירופה*, בעוד הענף השני התפתח למגוון של חרדונים שוכני הרים, המאכלסים בין השאר את רכסי הקווקז, אלטאי, טיאן-שאן ואף ההימלאיה ורמת טיבט. הם אוהבים את זה קר ויבש. מענף חובב שלגים זה של המשפחה מגיע החרדון המצוי. הוא אכן מין לא מפונק, המסתדר מצויין גם בחרמון. אבל זה גם מין כוללני, החי במדבר, בחורש ובכל מקום בו יהיה לו חפץ בולט להקים עליו תצפית. החרדונים שלנו במישור-החוף חיים בחופשה תמידית, עם אקלים מתון בהרבה משמיני השושלת הסתגלו לשרוד. מי יודע, אולי הם מביטים דרומה לאפריקה השכנה, בית אבותיהם, וחושבים "דרומה מזה חם לי."
חוף תל-ברוך, תל-אביב, 8.2021
*אירופה גדולה משלרוב חושבים, ומגיעה כל הדרך עד קזחסטן. יש במזרחה מדבר. והחרדונים שם הם בין החרדונים המרשימים ביותר.

***
בילדותי הייתי יוצא לשדות באר-יעקב ומחפש בעלי-חיים שונים שהכרתי מהספרים. בין החרדונים שעל פסולת הבניין תמיד הייתי מנסה למצוא חרדוני-צב או חרדוני סיני, ולאכזבתי, כולם תמיד התגלו כחרדונים מצויים!
בילדותי, הייתה לי אך מודעות מעטה לחגורות האקלים החוצות את הארץ ולמשמעותן הביוגיאוגראפית.
ובכן,
משפחת החרדוניים (Agamidae) היא משפחה גדולה של לטאות, הנפוצות ברחבי העולם הישן ואוסטרליה. בחלקים הטרופיים של העולם משפחה זו כוללת מינים החיים בערבות, ביצות, יערות גשם, גדות נחלים - חרדונים במגוון צורות, צבעים וגדלים, עם מגוון כרבולות, פימות ורכסים. יש ביניהם כאלה הרצים על שתיים, כאלה שיכולים לשחות ואפילו כמה מינים דואים! ברוב אורכו נתחם האזור הטרופי בחגורה של מדבריות, המפרידה אותו מאזור האקלים הממוזג. החרדונים הסתגלו גם לנוף זה בצורה מעולה והם מציגים בו מגוון מינים גבוה ודרכי הסתגלות שונות לתנאים הקשים. איפה שהמדבריות ממשיכים צפונה, החרדונים ממשיכים איתם. כך ניתן למצוא חרדונים במדבריות מונגוליה, קזחסטן ורוסיה. אך מצדה השני של חגורת המדבריות, פתאום אנו רואים מעט מאוד מיני חרדונים. באזור הממוזג כבר איננו רואים אותם ביערות וגדות הנחלים. למעשה, כאן מופיעים חרדונים כמעט רק באזורים הרריים וטרשיים, אולי כי בתי-הגידול המוצלים של ארצות הצפון לא מתחממים דיים במהלך היום.
גם בארץ אנחנו רואים את התופעה. בחלקים המדבריים של ישראל אפשר לפגוש ששה מיני חרדונים, בעוד שבאזור הים-תיכוני נותר רק אחד מהששה: חרדון מצוי (Stellagama stellio), מין הקשור לסלעים והקרוב לחרדוני ההרים של מרכז אסיה והקווקז. נחלה של חרדונים מצויים כמעט תמיד תתרכז על סלע או על תחליף סלע, בדמות מבנה או ערימת פסולת. הסלע ישמש כנקודת תצפית, כמסתור, וכמובן, כפלטפורמה להתחממות בשמש.
אז כן, ממלכתם של החרדונים משתרעת מטסמניה עד מרוקו. אך מסיבות שכנראה אינן מובנות עד הסוף, משפחה זו לא שולטת בכל העולם הישן. המדינה שלנו עומדת בשוליים של ממלכה זו. בנגב החרדונים עוד מרגישים בבית, אך מישור-החוף נמצא באזור הספר של הממלכה, בה מתיישבים אמיצים מעטים מצליחים להתבסס, ואם מצאו תנאים מתאימים, אף לשגשג!
ראשון-לציון, 8.2019
***
אצל רוב הזוחלים אין ממש טיפול הורי, ומכיוון שאין גלגול, האבקועים דומים במבנה ובאורח החיים לבוגרים. החרדון המצוי (Stellagama stellio) הצעיר בתמונה כבר צריך לדאוג לעצמו לסלע (או משהו דומה) לתצפת ולהתחמם עליו, לצוד בקרבתו ולהסתתר בסדקיו מפני טורפים.
אבל חרדון צעיר אינו פשוט גרסה מוקטנת של חרדון בוגר. גדילתם של חולייתנים היא אלומטרית (Allometric), כלומר, החלקים השונים גדלים בקצב שונה. הראש גדל פחות מהגוף, והעין גדלה פחות מהראש. זאת הסיבה לכך שלחולייתנים צעירים יש באופן כמעט אוניברסלי "פני תינוק", המאפשרים לנו לזהות אוטומטית את קבוצת הגיל אליה שייכת החיה שלפנינו.
מעזבת חוטר, באר-יעקב, 6.2021
***
שפת דרקונים.
בשונה מהיונקים, רוב הזוחלים לא מציגים יכולות ווקליות מפותחות ולא מתהדרים בריבוי בלוטות על העור. לכן, אין זה מפתיע כי התקשורת בין לטאות מסתמכת הרבה על סימנים חזותיים. תנועות, שינויי צבע ואף שינויי צורה - כולם מהווים מרכיבים בתקשורת זו. ניפוח הצוואר הוא סימן נפוץ, וכך גם "שכיבות השמיכה", אותן ניתן לראות במשפחות שונות של לטאות. כאשר הזכר של החרדון המצוי (Stellagama stellio) עושה את את התנועות האלה, הוא מודיע לחרדונים ואנשים כאחד כי הוא בעל הנחלה הזאת. אף כי איני דובר חרדונית שוטפת, אי אפשר שלא להתרשם מהמחווה.
אותה נחלה היא שטח קטן, באורך מטרים בודדים, הכולל משטחים מוגבהים המשמשים כתצפית וכעמדת התחרדנות. זה יכול להיות סלע, קטע חומה, ערימת פסולת, או במקרה הזה, ערוגה עם שוליים מבטון. החרדון בעל המזל ישלוט על נחלה המכילה גם מספר נקבות - עליהן שכיבות השמיכה כלל לא מאיימות.
רעננה, 3.2018
***
היתרון הברור בלהיות פויקילותרמי ("קר דם") הוא שהגוף חסכני באנרגיה. בלילות ובימים קרים חילוף החומרים יורד ואפשר לישון בשלווה במשך זמן רב בלי למות ברעב. מצד שני, ירידה כזאת בתפקוד הגוף מביאה איתה מידה מסוימת של חוסר אונים ותלות רבה במזג האוויר.
בתמונה חרדון מצוי (Stellagama stellio), לפני שקרני השמש הראשונות נגעו בו. קצת חימום והוא יוכל לצאת לפעילות, אבל בינתיים הוא מתקשה לעשות גם את התנועות הפשוטות ביותר. הצבע הכהה והמיקום (בין ענפי עץ) יסייעו להתחממות מהירה.
חורבות בני-ברק, 11.2017
***
חרדון מצוי (Stellagama stellio) הוא מין החרדון היחיד באזור הימתיכוני של ישראל (5 מינים נוספים באזור המדברי).
כקרוביהם, הזיקיות, החרדונים יכולים לשנות צבע. תהליך זה מוגבל בעיקר להכהייה והבהרה של העור. כאשר זכר מתצפת מקבל צבע שחור כזה, הוא מסוגל להתחמם בשמש ביעילות גדולה יותר וגם להיות בולט בסביבתו, ובכך להרתיע יריבים. הנקבות יעדיפו להישאר מוסוות עם צבען האפור.
גבעת האירוסים ראשל"צ, 12.2016
***

הנה דוגמה לאופן בו התאורה משנה את התנהגות בעלי-החיים. החרדון המצוי (Stellagama stellio) הוא פעיל יום מובהק, אך נחלתו של פרט זה משמשת גם כפנס רחוב, והחרדון נשאר ער גם אחרי שעות החשיכה, ואולי אף צד את החרקים המגיעים אל נחלתו, בעקבות אותו הגורם.
זה מזכיר לי את היונים שרואים משוטטות ברציפי הרכבת אחרי חצות. אני תמיד תוהה אם גם הן באותו מצב זומבי כמו הנוסעים והעובדים.
אביחיל, 8.2020
***
החרדון הרצוי.
החרדון המצוי הוא מין החרדון הראשון שהאירופאים הכירו, בהיותו נפוץ בקשת רחבה, מחופי מצרים עד חופי יוון. לינאוס, בבקשו להוסיף את החרדון לרשימת היצורים החיים בעולם, נתן לו את השם Lacerta stellio - לטאת הכוכבים. כשהוא מיין את החי והצומח, כל סוג היה שווה ערך למשפחות הטקסונומיות של היום, ולפעמים אף לסדרות. רוב הלטאות הוכנסו לסוג אחד.
אך לאורך השנים עברה הטקסונומיה הטבעית תהליך של ייצוב, והסוג Lacerta חולק למשפחות ובתוכן סוגים משלהן. בסוף המאה ה-19 הגיע גם תורו של החרדון שלנו, שהפך ל-Agama stellio. כעת הוא השתייך לסוג שכלל מינים רבים של חרדונים אפריקאיים ואסיאתיים. נראה שבמשך מאה שנים עולם המדע היה מרוצה מהסיווג הזה, אך בשנות ה-1990 שוב החל החרדון להרגיש אי-שקט. בעשור הזה ניסו חוקרים שונים לסווגו מחדש, ולבסוף שמו היה Laudakia stellio. כעת היה שייך לסוג של חרדוני הרים מרכז-אסיאתיים.
אך אם יש דבר אחד בטוח בטקסונומיה של החרדון המצוי, זה שהיא מתעדכנת כל שעה.
בשנת 2012 החליט צוות חוקרים להקים לחרדון המצוי סוג משלו. כעת הוא היה Stellagama stellio - סוג ייחודי ואנדמי לאזורנו.
עבר עשור, ונראה שאי אפשר לעזוב את החרדון בשקט. כולם רוצים לחקור אותו. השנה צוות של חוקרים מיוון, תורכיה ומקומות נוספים (החוקרת הראשית מיוון) פרסם* פילוגנזה מולקולרית של החרדון המצוי. ועם הפילוגנזה הגיעו, כמובן, שינויים טקסונומיים. החוקרים מצאו כי מדובר למעשה בשלושה מינים, שנפרדו בתחילת הפלייסטוקן, לפני כ- 2.6 מיליון שנה. מין אחד ייחודי לקפריסין (שנראה שהגיע לשם ממש אחרי עליית האי מהים), אחד מצוי ביוון ואסיה הקטנה עד צפון לבנון, ואילו מין שלישי מוגבל לדרום הלבנט**: מאזור ביירות דרומה. עכשיו המין בישראל נקרא Laudakia vulgaris, לאחר שהופרד מ- Laudakia stellio הצפוני.
כנראה שרכס הרים גבוהים כלשהו באזורנו היווה מחסום בלתי-עביר לחרדונים של תחילת עידן הקרח הנוכחי, כך שאוכלוסיות משני הצדדים התפתחו בבידוד זו מזו. יכול להיות בכלל שמדובר היה בעמק רחב, או לשון ים, כמו זו שהתקיימה בעבר לרוחב עמק יזרעאל. התפוצה המודרנית כנראה לא משקפת בדיוק את התפוצה הקדומה, שכן מין אחד היה יכול לדחוק את מדנהו צפונה או דרומה
מכל מקום, אנחנו זכינו במין חדש, אנדמי לאזורנו, שהתגלה ממש השנה, ושכולנו מכירים היטב מהחומה ליד הבית.
כפר-סבא, 7.2022

הצצה נדירה.
החפרית המצויה (Pelobates syriacus) היא דו-חיים חסר זנב הדומה לקרפדה, החי מישראל (גבולה הדרומי) עד מזרח אירופה. אורח חייה הופך אותה בו-זמנית לחמקמקה ומאויימת. החפרית חיה בשולי שלוליות חורף. פעילותה היא לילית, בעוד שביום היא מתחפרת באדמה או מסתתרת במחילה. בשונה מקרפדות ואילניות, המשוטטות גם הרחק מהשלוליות, החפריות נעות מעט מאוד. מסיבה זו, הרס של שלולית מאיים על החפריות שבה ושם אותן בסכנת הכחדה בישראל. כיום נותרו חפריות בשלוליות בודדות במישור החוף.

השרון, 12.2017

דומה אך מיוחדת.
האילנית המצויה (Hyla savignyi) היא דו-חיים הנפוץ בחלק הים-תיכוני בישראל. בעבר נחשבה לבת-מינה של האילנית האירופית (Hyla arborea), לה היא דומה מאוד. כיום האילנית שלנו נחשבת למין בפני עצמו. הגבול בין אזורי התפוצה של שתי האילניות עובר בתורכיה. וכאן אין מדובר במחסום הימי בין אירופה לאסיה, אלא דווקא בהרים הגבוהים של אנטוליה והקווקז. מחסומים אלה, אותם דו-חיים עוברים לעתים רחוקות מאוד, מאפשרים בידוד של אוכלוסיות באזור הלבנט - ועם הזמן, התפתחות של מינים חדשים, דומים חיצונית לישנים, אך נבדלים בגנטיקה ובאורחות החיים.
הסיפור דומה גם לטריטון והסלמנדרה שלנו, שהרי אנטוליה והקווקז מפרידים אותם מקרוביהם האירופאיים.
תובנות כאלה מדגישות את חשיבותה של שמירת טבע מקומית. תושבי אירופה לא יוכלו להציל את המינים הללו בשבילנו.
שלולית חולון, 2.2017
***
עדיין מדהים אותי שיש לנו אילניות. צפרדעי עצים נראות כמו משהו שצריך לחיות ביערות גשם. עם זאת, אם נסתכל על הסוג אילנית (Hyla) נראה שהן נפוצות בעיקר באזורים הממוזגים של אירואסיה. כשאנחנו מתרחקים לרמת תת-המשפחה (Hylinae), אנחנו מגלים שרוב קרובי הסוג אילנית חיים בעולם החדש, כאשר מרכז מגוון המינים נמצא במרכז אמריקה. מקובל לחשוב כיום שאבות תת-משפחה זו התפתחו בחלקים הטרופיים של אמריקה הצפונית, כאשר זו הייתה מחוברת לאסיה ומנותקת מדרום אמריקה. אבל אז אנחנו רואים שמרכז התפוצה של שאר תת-המשפחות במשפחת האילניות (Hylidae) הוא בדרום אמריקה, מה שאומר שככל הנראה זוהי יבשת המקור של המשפחה. ובהתחשב בכך שדו-חיים כמעט לעולם לא חוצים ימים (הם מאוד רגישים למלח), נשאלת השאלה כיצד הן חצו את מיצר פנמה, שהיה אמור להיסגר רק לפני שניים וחצי מיליוני שנים? מכיוון שזאת לא האנומליה היחידה מסוגה בתפוצת מינים בין שתי האמריקות, הועלו כל-מיני היפותזות על גשרי יבשה שאולי התקיימו שם בעבר. אבל טרם קיים קונצנזוס בנושא.
אז אם אנחנו מסתכלים רחוק מספיק בזמן, אנחנו רואים אילניות טרופיות המתפתחות ביערות העתיקים שקדמו לאמזונס; מאוחר יותר אנחנו עדים לנחיתתן בחופי פנמה או מקסיקו, כאשר רובן נשארות ביערות-הגשם, אך מעטות מצפינות וכובשות את האדמות, כל הדרך לקנדה; באחת התקופות הגיאולוגיות החמות, אילניות עתיקות אלה מגיעות עד מיצרי ברינג באלסקה ומגלות מעבר המוביל אותן אל אסיה; ושם, כעבור מיליוני שנים מתפתח הסוג Hyla, המתפצל במהלך עידן הקרח למספר מינים קרובים ונותן לנו את האילנית המצויה (Hyla savygnii) שאנחנו פוגשים בשדה הקרוב לביתנו.
אגמון פולג, 7.2020

דגי הקיפון האלה (Mugil cephalus), הנקראים גם בורי, נראים מדי יום, שוחים בלהקות גדולות במעלה האיילון. אני נוהג לצפות בהם מהגשר בתחנת רכבת מרכז, בתל אביב. לעתים ניתן לצפות בלהקות של אלפי פרטים ממלאים את תעלת הבטון. בימים מסויימים, אפשר לראות גם אנפות ושלדגים ממינים שונים, הצדים את הדגים.
הקיפון הוא דג נפוץ מאוד. הוא ידוע בעמידות שלו למליחות המים והוא אחד הדגים היחידים שחיים הן בים ובמקווי מים מתוקים. הופעת הלהקות העצומות יכולה להיות תגובה אקולוגית להמלחת הירקון על-ידי תחנת הכוח רדינג (מי הקירור נשאבים מהים ונשפכים לירקון).
הקיפון הוא דג מאכל מוכר ואהוב ברחבי העולם. הוא היווה מקור חלבון חשוב לילידי הוואי, הוא אחד הדגים הנפוצים ביותר בים השחור (שמליחותו נמוכה מדי לדגי ים רבים וגבוהה מדי לדגי נהרות רבים) וככל שהתנאים הסביבתיים נהיים פחות מתאימים למינים אחרים, סביר שנראה יותר ויותר ממנו.
תל-אביב, 4.2014
***
בין הקיפונים (Mugil cephalus) המתבגרים השוחים בלהקות ענק במעלה האיילון, נצפה השבוע קיפון ענק וזקן, עם צלקות רבות על גופו.
עוד לא נולד הדייג שידוג אותו.
תל-אביב, 10.2015
***
אנפה אפורה (Ardea cinerea), שהגיעה זה-מכבר מארצות הצפון, בוחרת טרף מתוך הנחיל הבלתי-נתפס של קיפונים בוריים (Mugil cephalus), ששוחים כל שנה במעלה האיילון, להיזון מהשפכים של רמת-גן.
טבע עירוני במיטבו.
תל-אביב, 8.2018

ענקית בתחומה.
השיטה המלבינה ידועה כעץ הנוטה להתכסות בחזזיות, עד כי על עצים מסויימים יש יותר חזזיות מעלים. הגדולה שבחזזיות אלה היא המפרשית המרושתת (Ramalina lacera), הגדלה בצורת שיח או שושנת של עלים מפוצלים.
על אחד הענפים מצאתי פרט מפואר במיוחד, שהיה בר-השוואה עם כף-ידי. בהתחשב בכך שחזזיות צומחות לאט, אין זה כנראה החורף הראשון של הנפילה הזאת.
שמורת השיטה המלבינה, ישרש, 1.2018
***
וייב של יער גשם.
אפיפיטים הם אורגניזמים ישיבים הגדלים על צמחים ללא טפילות. באזורים גשומים בעולם ניתן למצוא מגוון צמחים אפיפיטיים, ביניהם טחבים, שרכים, סחלבים, ברומליות ואחרים. לעתים הם מכסים את ענפי העצים בשכבה המעבה אותם במאות אחוזים ומהווה בית-גידול עצמאי.
בישראל היבשה האפיפיטים מוגבלים לשתי קבוצות: טחבים וחזזיות, ובמישור החוף הרשימה מצומצמת אף יותר. כאן פוגשים על ענפי העצים כמעט רק חזזיות, העמידות לתקופות ארוכות ללא מים. שני מינים הם הנפוצים ביותר: צבעונית הבוסתן (Xanthoria parietina), הצמודה למצע, ומפרשית מרושתת (Ramalina lacera), הגדלה בצורת שיח. שתיהן מנצלות את ענפי העצים כדי לעקוף את התחרות הקשה על שטח ואור, המתרחשת בין צמחים על הקרקע.
בין העצים הידידותיים יותר עבור חזזיות נמצאת השיטה המלבינה (Faidherbia albida). לעתים נוכל למצוא עצים העטויים ביותר חזזיות מעלים, במיוחד בעונת החורף, כאשר השיטים בשלכת, והאפיפיטים הם כסותן היחידה.
שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי רחובות, 3.2020

מישור החוף הוא לא מקום מדהים לחובבי חזזיות. ברוב המקומות נפגוש את אותם חמשה מינים. אבל קיימות פינות חמד בהן נוצרו תנאים מתאימים מחד, ושרדו מינים נדירים מאידך.
בקצה הצפוני של רכס גבעות הכורכר של נס-ציונה יש את השילוב הזה של כורכר קשה - המתאים לחזזיות רבות - וסביבה שמורה, שהצומח שלה לא הושמד במאה השנים האחרונות. על מחשפי סלע ניתן לראות את השבבית הבררנית (Squamarina crassa) הירוקה בעלת העלעלים הגלדניים, הבהירנית (.Diploschistes sp) הלבנה, היוצרת קרום עבה ובולט, כמו-גם חזזיות אחרות, שחובבי הטיולים בינינו אולי יזהו משפלת יהודה והכרמל.
לצמחיית סלעים עשירה זו לקח זמן רב להיווצר, אבל קל להרוס אותה. היא גם נשכחת לחלוטין כאשר מבצעים "שחזור נופי": שותלים כמה צמחי פרחים גדולים וחושבים שהחזרנו לחיים את הסביבה הטבעית הקדומה.
שמרו על גבעות הכורכר, לא רק בשביל האירוסים, אלא גם עבור החזזיות. אין מי שיחזיר אותן משיעלמו.
גן לאומי גבעות הכורכר, נס-ציונה, 1.2020

המרווה המצויה (Salvia verbenaca) היא פרח חורף שכיח ואופייני של הבתה הים-תיכונית. כך זה לא רק באזורנו, אלא בכל ארצות הים התיכון. מה שמעניין זה שבמערב אירופה תפוצת המרווה המצויה נמשכת צפונה לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי, עד לצפון אנגליה, שם היא פורחת בקיץ, בערבות ודיונות.
מה שאני חושב שמתרחש כאן הוא שעקב הדמיון במזג-האוויר בין החורף הים-תיכוני לקיץ האטלנטי, המרווה מצליחה בשני האקלימים. מאידך, עונת חוסר-הפעילות שונה מאוד בשני האזורים: קיץ מול חורף. אבל החורף האטלנטי ידוע כעונה מתונה מאוד, כמעט ללא קרה. כל עוד הצמח לא זקוק לחום ויובש כדי להיכנס לתרדמת, הוא בהחלט יכול לשרוד בתנאים הללו. כך או כך, יוצא שהאקלימים הכמעט הפוכים של הים התיכון ובריטניה מתאימים למרווה המצויה, בעוד האקלים היבשתי של מרכז אירופה, שבמובן מסויים עומד ביניהם, נמצא כבלתי מתאים עבורה.
גן לאומי גבעות הכורכר, נס-ציונה, 1.2010
***
מרווה מצויה (Salvia verbenaca) פורחת בתל קטרה, בפאתי גדרה. זהו מין המרווה הנפוץ ביותר במישור החוף. מדובר בצמח קטן ולא ריחני. מצד שני, הוא גם לא בררן וניתן למצוא אותו ברוב סוגי הקרקעות ברחבי הארץ. הוא גם מהיר למדי ביישוב מקומות חדשים, כך שאפשר לאתרו גם בכפרים נטושים ומעברות עזובות.
פורח במישור החוף בחורף, עד תחילת האביב.
תל קטרה, גדרה, 2.2015