לפני עידנים, כאשר האצות הירוקיות יצאו ליבשה והתפתחו לצמחים האמיתיים הראשונים, היו חסרים אצלם הרבה מהמאפיינים הקיימים בצמחים האופייניים של ימינו. בין השאר, צמחים אלה התרבו בעזרת נבגים - ללא השימוש בפרחים וזרעים. 

אף כי הצמחים חסרי הזרעים כבר אינם שולטים ביבשה כמו בעבר, והמגוון שלהם קטן יחסית, עדיין ניתן למצוא אותם סביבנו, במיוחד בסביבות לחות ומוצלות. אין מדובר בקבוצה אחידה (מונופילטית), אלא במספר קבוצות, המייצגות שלבים שונים המובילים להתפתחות הצמחים בעלי-הזרעים.

הקבוצות המיוצגות בישראל כוללות:

​

טחבי-כבד (Marchantiophyta): צמחים ננסיים, חסרי צינורות להובלת נוזלים. מסיבה זו הם צמודים למצע, המספק להם לחות. אין להם עלים, ענפים או שורשים אמיתיים. רוב טחבי-הכבד דומים לאצות השרועות על הקרקע. 

טחבי-עלים (Bryophyta): דומים בתכונותיהם לטחבי-הכבד, אך בעלי מבנים דמויי עלים וגבעולים, כך שהם נראים כמו דשאים זעירים. בין טחבי-העלים נמצאים חסרי-הפרחים הנפוצים ביותר.

טחבי-קרן (Anthocerotophyta): דומים לטחבי-הכבד, אך נבדלים בקיומן של פיוניות - איברים שאינם קיימים בשאר הטחבים. טחבי-הקרן עשויים להיות קרובים יותר לצמחי הפרחים והשרכניים מאשר לטחבים האחרים. 

שרכניים (Polypodiopsida): בעלי רקמות הובלה, ועל-כן גם שורשים, גבעולים ועלים אמיתיים. מתרבים בעזרת נבגים, בדומה לשאר חסרי-הפרחים. בין השרכים קיימים חסרי-הזרעים הגדולים ביותר של ימינו, כולל כמה מיני עצים (ביערות-גשם, לא בישראל).