מגוון מינים: חולות
אתמול לקחתי את הבן שלי לחולות.
אחרי מעל לשעתיים של נסיעה קשה באוטובוסים מאוד רועשים, עמדנו בשוליים של חולון והבטנו בכתם החולות האחרון שנגיש לציבור בגוש דן.
הייתה פסולת בכל מקום, ומספר המאינות הרקיע שחקים, אבל היו גם דיונות!
כמה מוזר ונפלא זה לשחק בחולות, בלי שום הוראות הפעלה, בלי שום מטרה מוגדרת, אפילו בלי הצורך להחזיר את הצעצועים למקום. אנחנו, המבוגרים, נרתעים כבר מהמדיום המדהים הזה. הבן שלי, שבקרוב יחגוג ארבע, זחל והתגלגל בו באושר.
טיפסנו וחפרנו, חיפשנו עקבות ועשינו עקבות. בסוף אפילו פגשנו שועל, שהיה מאוד רגיל לאנשים, והיה מוכן להסתכל עלינו ממרחק לא רב, כל עוד לא הושטתי את היד למצלמה.
כשהייתי ילד, אבא שלי (שיהיה בריא) היה לוקח אותי לטייל איתו. היינו יוצאים למחנאות ביערות באזור אודסה, ואבא היה מלמד אותי להקים אוהל ולבנות מדורה. מאוחר יותר, כשהגענו לישראל, היינו יוצאים לחולות ראשון, שהיו מתחילים בסוף רחוב רוטשילד.
היום קשה יותר ויותר להעניק לדור הבא את אותן חוויות. העולם צפוף נורא, וישראל צפופה, מילולית, שבעתיים! אי אפשר להימלט מהרעש, אי אפשר להימלט מהאורות והעשן. והחולות? החולות הם מגרש משחקים עבור בעלי הבולדוזרים.
כששמעתי שתיכף מתחילים (ואולי כבר התחילו) לבנות על הדיונה הגדולה באשדוד, לחרדה הסביבתית הרגילה שלי נוסף דיכאון עמוק. היינו הולכים אליה בטיולי בית-ספר. זה היה כמו אחד מפלאי העולם בשבילנו. כמה מתים מבפנים צריך להיות כדי לחשוב שיש רווח בחיסול מקום כמו הדיונה הגדולה?
הדבר הכי עצוב, הוא שאני בטוח שלפחות חלק מהאנשים שמוציאים לפועל את החורבן הזה גדלו בעצמם בחולות, אלא שמשהו קרה להם בדרך, וכעת הם נחושים למנוע מילדיהם ונכדיהם את הזכות הזאת.
פאק איט! - חשבתי לעצמי - אני לוקח את הבן שלי כל עוד הדיונות שם.
קחו גם את שלכם. ואל תתנו להם ולהן לשכוח את הפלא הזה, גם אחרי שגרגיר החול האחרון יומר בכסף.
חולות חולון, 8.2023
כשהגענו לראשון-לציון, בתחילת שנות ה-90, כיס החולות שלה היה ברוחב של קצת יותר מששה קילומטרים. היינו הולכים לסוף של רחוב רוטשילד, והנה היו הדיונות, אינסופיות ופראיות, עד האופק. הייתי חושב שזה המדבר.
היום, כעבור פחות משלושים שנה, רוחב כיס החולות הוא כקילומטר וחצי. מציאות אוצר טבע נרחב שכזה בשטח העיר נענתה בפזרנות מצד המתכננים. במקום להתמקד בבינוי צמוד-דופן ועידוד הקמת רבי-קומות, העיר נבנתה בכתמים של שכונות קוטג'ים, אזורי תעשייה וכמובן עיר הקניונים המפלצתית, כל אחד מאלה ניטע עמוק בתוך השטחים הטבעיים. היום עדיין רואים פה ושם קטעי שטחים המנותקים משארית כיס החולות - מחכים להתמלא יום אחד בבתים.
נראה שאין מה לדבר על פארק דיונות עירוני. הירבועים לא משלמים שכירות והמטבעונים לא נוהגים במכונית.
בתוך הפרבר המתפרש תישאר כנראה גבעת סנחריב - תל ארכיאולוגי מהתקופה האשורית. יש בו קברים, ובזכותם אולי יינצלו כמה רתמים. לפני שלושים שנה העומד על הגבעה היה רואה קילומטרים של חול בכל כיוון. תוך עשור היא תהיה בודדה בתוך המטרופולין, ממש כמו גבעת קוזלובסקי, בגבעתיים.
אני לא יודע איך אסביר לבן שלי למה הרשינו את השמדת הסהרה של ראשון.
גבעת סנחריב (התל האשורי), ראשון-לציון, 4.2021
הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": א. פימלית החולות (Pimelia angulata) ו-ב. פימלית חופית (Pimelia nazarena).
הפרוייקט הראשון שלי שעסק בטבע של מישור-החוף היה רומן מדע בדיוני בשם "אנשי החורש" שסיפר על משלחת היוצאת לחקור יקום מקביל נטול בני-אדם. מסעם של הגיבורים, בחלק העיקרי של הספר, התרחש בין גבעת הזיתים, במרחבי רחובות, לבין אזור גלילות, בערך איפה שנמצא היום הסינמה-סיטי. בהחלט גדלתי במהלך הכתיבה, גם כי המחקר שעשיתי עבור הספר היה מאוד מעשיר, וגם כי התחלתי יומיים לפני יום הולדת 15 וסיימתי שבועיים לפני הגיוס. התוצאה הייתה מרשימה, אך רחוקה מיצירת מופת. בין השאר, על אף המחקר המעמיק שערכתי, הספר היה מלא בטעויות מטופשות.
טעות אחת כזאת הייתה ההנחה שכל מישור-החוף דומה בעיקרון לאזור מגוריי, בצפון פלשת. את סביבות גלילות תיארתי כשטח נרחב של חולות נודדים, בדומה לחולות ראשון-לציון שהכרתי. מצד שני, את אזור רחובות תיארתי כמצמיח יער אלונים - כמו שידעתי על השרון. וגם כאן, איני בטוח שכך היה הדבר בעבר. לקח לי זמן, אבל כיום ברור לי כי פלשת והשרון הם באמת אזורים גיאוגראפיים שונים, ושהירקון - הקו המפריד ביניהם - אינו גבול שרירותי לחלוטין. פלשת (מישור-החוף הדרומי) והשרון (מישור-החוף המרכזי) נבדלים אקלימית, גיאולוגית וגם ביולוגית. אף כי יש בין השניים הרבה מינים משותפים, מינים אחרים של צמחים ובעלי-חיים נעצרים מדרום או מצפון לירקון, מה שלעתים גם מהווה את הגבול העולמי של תפוצתם.
הפימליות הן שחרוריות לא-מעופפות שכיחות, עגלגלות בצורתן (ברוב המינים). מין אחד בסוג זה נפוץ מאוד בקרקעות חמרה, אבל הוא פעיל בחורף והאביב, ולכן לא נכלל במדריך הזה. מאידך, אם אנחנו יוצאים לסיור לילה קיצי בחולות, נוכל לראות מין אחר. איזה מין? זה תלוי במיקומנו. בחולות אשדוד, פלמחים וראשון-לציון זאת תהיה פימלית החולות. נזהה אותה בזכות השיער הלבן על השריון, וכן בזכות הקוצים הבולטים. בחולות סביב נתניה וחדרה נראה פימלית שחורה, בעלת שריון מגורגר וקצת מוארך. זאת הפימלית החופית.
מה מסביר את התפוצה הזאת? טרם הצלחתי לברר. האם יש בין שני המינים חפיפה? האם הגבול ביניהן באמת עובר בירקון? איני יודע. בהחלט יכולה להיות דחיקה תחרותית, כך שבבית-גידול נתון יתאפשר רק למין פימליה אחד להתקיים, ושהשניים יוכלו להמשיך לחיות רק בזכות מחסור הקיים ביניהם.
מכל מקום, אם תרבו לסייר בחולות החוף שלנו, בהחלט תיתקלו בהן. ואם לפתע תאבדו את הזיכרון באחד הטיולים, תוכלו לשער, לפי מין החיפושית, באיזה ממישורי-החוף אתם נמצאים, וגם תהיו די בטוחים שאינכם לכודים בתוך יצירת ביכורים של סופר בן 18. שלא תגידו שאני לא נותן לכם מידע מועיל.
___
מה למדתי במהלך הציור: ציירתי הרבה שחרוריות במדריך הזה. באמת התלבטתי אם לצייר את המין האחד או השני של פימליה, אבל בסוף היה מובן שהערך של שניהם ביחד גדול מסכום ערכיהם.
אני לא חושב שידעתי קודם שהצבע הלבן מקורו בשיער. שיער בהיר על שריון שחור הוא תופעה נפוצה בעכבישים, אבל אף פעם לא בדקתי אם היא קיימת בחיפושיות.
לשחרוריות יש את הנטייה המעצבנת לעמוד כאשר פיסות-הרגל ("כפות הרגליים") שלהן קבורות בחול. הייתי צריך להשלים חלק מהן ואני מקווה שלא פישלתי המון. גיליתי גם כי עיני הפימליות נמצאות בתוך גומות שכאלה, ולא סתם בצידי הראש. אני חושב שזה מאפשר להן להביט קדימה. אם אלה היו בעלי-חיים טורפים, הייתי אומר עכשיו משהו על ראייה סטריאוסקופית, שכן הגומות מאפשרות לראות קדימה. אבל אני לא חושב שפימליות רואות בתלת-ממד.
הערב ב"מדריך ארצות החמרה לסיורי לילה": העקרבים הצהובים של מישור-החוף - א. עקרבחול (.Buthacus sp), ב. צרבן ישראלי (Buthus israelis, מיוצג כבטן בלבד) ו-ג. קטלן עברי (Androctonus amoreuxi).
אין זה קשה ליפול לאשליה כי לטבע שפה חזותית ברורה, כמו התוויות על המזון וחומרי הניקוי שלנו. זה תמיד מזכיר לי את הוויכוח בכיתה ב', עם ילד שטען שמספר הפסים האדומים (הזימים) בצדי הכריש מסמן את רמת הכוח שלו. כך גם נראה כאילו הצבע הצהוב בעקרבים נתפס כמדבקה של "ארס בכמות גבוהה". אנשים אצלם השתרש הרעיון כי ישנם רק שני מיני עקרבים, הנבדלים היטב בצבע ומידת הארסיות שלהם, מתקשים מאוד להיפרד מהרעיון הזה, גם כשהם עומדים בחדר עם מספר מיני עקרבים ומספר ארכנולוגים.
זה לא שאין שפה חזותית בטבע. צבעי אזהרה, צבעי חיזור, דוגמאות צבע שונות לבוגרים וצעירים - כל אלה יכולים לספר לנו הרבה על בעל-החיים שלפנינו. אך אם לדמות את עולם החי לעולם מוצרי הצריכה, ההשוואה הטובה ביותר תהיה לא למצב היום, אלא למאה ה-19. במקום תקן אחיד וברור, נראה חקיינות של דגמים מצליחים, תרמיות לרוב וגם לא מעט שמרנות עיצובית מטעה.
השמרנות היא מנת-חלקם של העקרבים. מתוך כ-25 מיני עקרבים בארץ, קל לזהות את העבידים, את הנבו ואת העקרבון. 19 המינים האחרים, כולם בני משפחת העקצניים, הם פחות-או-יותר זהים בצורתם. על שום מה? מצד אחד, נראה כי אורח החיים לא כל-כך משפיע על צורת גופם, שעמדה במבחן העידנים. עקרב החי בחולות ייראה פחות או יותר כמו עקרב החי בהרים ועקרב החי תחת סלעים ייראה פחות או יותר כמו עקרב החי על עצים. ישנו גם צד שני, והוא כושר האבחנה האנושי. בבעלי-חיים הדומים לנו יותר אין לנו בעיה להבחין בהבדלים קטנים (למשל בחתוליים, להם צורת גוף שמרנית מאוד) אך בעוד המוח שלנו טוב בהבחנה בין תווי פנים, הוא אינו טוב בחיפוש הבדלים בגרגור הפרקים ובליטת רכסי הבטן.
"אז איך יודעים שעקרב הוא מסוכן?" - שואל המבקר במעבדה שלנו.
"פשוט מאוד, מכירים את כולם." - עונים אנחנו. - "ובכלל, די להתעסק בשאלה אם הוא מסוכן. עקרבים הם חיות כאלה מעניינות, ששווה היה לדעת להכיר אותן גם לולא עקצו אדם מעולם."
בחולות של דרום מישור-החוף יש לנו שלושה מינים דומים של עקרבים בצבע צהוב. לעין הלא מיומנת הם קשים להבחנה. היה לילה לפני חמש שנים בו צילמתי בהנאה רבה עקרבחולים לרוב, ורק כשהתחלתי לעבוד על המדריך הזה, הבטתי בתמונות שוב וראיתי שהם כולם קטלנים עבריים. זה היה סימן לכך שבשנים שחלפו, תוך-כדי עבודה רבה לצד חוקרי עקרבים דוגמת יורם צביק, למדתי להבחין במקבילה העקרבית לתווי-פנים. לעקרבחול, למשל, שריון עם מעט גרגור, לעומת הקטלן והצרבן, להם שריונות מחוספסים ומגורגרים - מה שבולט במיוחד בפרק האחרון של הבטן, ליד העוקץ. הגרגרים הללו יוצרים גם רכסים ודוגמאות על הבטן והראשחזה של עקרבים אלה - רכסים ודוגמאות החסרים כמעט לחלוטין בעקרבחול. גם המגרעת המצויה בפרקי בטן הקטלן היא סימן חשוב, העוזר להבדילו מהצרבן. ככל שמסתכלים, מוצאים עוד הבדלים: בעובי הצבתות, בפרופורציות העוקץ, במידת השעירות.
אז כן, עקרבי מישור-החוף מגיעים ללא תוויות אזהרה, אך הם בהחלט לא זהים. עם זאת, לא כך תמיד העניין. בכמה מסוגי העקרבים בארץ קיימת תופעה של מינים קריפטיים (cryptic species) - אוכלוסיות שנפרדו לפני זמן רב והשוני הגנומי ביניהן מצדיק את הכרתם כמינים שונים, אך חיצונית אין דרך להבדיל ביניהם. הטבע, אחרי הכל, לא מתחייב להיות ברור, אף לא לחובבי הטבע ואנשי השטח הטובים ביותר. עם כמה שהשוואות לעולם בני-האדם יכולות להיות נוחות, חיות לא באות עם תוויות, ועלינו להודות על כך שלפחות הדנ"א מספק רשומות על ההיסטוריה של האורגניזם - אם כי גם כאן, כמו עם סימני השדה, הכלי השימושי לא מגיע עם ביטוח.
___
מה למדתי בזמן הציור: הציור החדש כאן הוא כמובן העקרבחול, שצוייר כחצי שנה אחרי הקטלן. אני שמח להגיד שהשתפרתי בציור עקרבים בזמן הזה, ואולי פשוט התחלתי להשקיע יותר.
הופתעתי לגלות עד כמה הבטן האחורית של העקרבחול גדולה, וכמה שהצבתות שלו קטנות. אם הייתי מצייר את זה בלי לקחת מידות של כל חלק הגוף, הייתי מצייר משהו "מאוזן" יותר, שהיה בו-זמנית נראה יותר הגיוני ולא היה נראה כמו עקרבחול.
