מגוון מינים: יער וחורש
יער בריא.
כשאנחנו חושבים על בריאות, אנחנו מדמיינים את הגוף שלנו מתפקד כראוי וללא מחלות או זיהומים. כך אנחנו גם מתייחסים לגינה שלנו. הצמחים שאנחנו מטפחים צריכים להיות נקיים מטפילים, פטריות וחרקים. עם זאת, כשאנחנו מדברים על מערכות אקולוגיות, ההגדרה של בריאות היא שונה.
בשונה מגוף אנושי או גינה, לטבע אין אינטרס לשרת יצור זה או אחר. ה"בריאות" היא למעשה מדד של יציבות. כל המינים מקיימים אוכלוסיות שלא מתרבות יתר על המידה ולא נכחדות. בשביל זה לא מספיק שיהיו רק צמחים. צריך גם צמחוניים וטורפים וטפילים ומחלות. אפילו שחלק מאלה נראים "לא מוסריים" ו"שפלים" מנקודת מבטנו האנושית, הם נחוצים בטבע, גם כמקורות מזון של מינים אחרים, גם כגורמים העוצרים פיצוצי אוכלוסין וגם בזכות עצמם - הרי גם הם חלק ממגוון המינים.
זאת הסיבה שכשאני נכנס לחורשת אלונים, אני קודם כל מחפש עפצים וכרסומים בעלים. ככל שאני מוצא יותר יצורים הניזונים מהאלון, כך אני יודע שמתקיימת סביבו מערכת אקולוגית בריאה.
כפר מלל, 6.2017
גם כאן.
קשה להאמין, אבל היער המכושף הזה אינו נטוע ואינו בגליל. זהו חורש של שיטה מלבינה (Faidherbia albida) במרחק חצי שעה הליכה מרחובות. השיטה המלבינה היא עץ טרופי הצומח ברחבי אפריקה, בסוואנות ויערות קוצניים. בישראל מצויה אוכלוסייה מנותקת, שהיא הצפונית בעולם. בישראל העץ יוצר נופים דומים לנופים האפריקאיים, יחד עם צמחים טרופיים וים-תיכוניים. בשונה מעצי בר אחרים במישור החוף (דוגמת חרוב מצוי ואלון התבור) השיטה המלבינה מתרבה על-ידי הנצה משורשיה. עץ יחיד יכול לחזור ולהפוך לחורשה תוך שנים בודדות. מסיבה זאת קשה מאוד להשמיד את החורשות הללו ולכן חלק מהן הצליחו לשרוד עד ימינו, בעוד חורש החרוב והאלון כמעט ונעלם ממישור החוף. חורש השיטה המלבינה נשאר, אפוא, נוף העצים הטבעי היחיד במישור החוף הדרומי (מלבד בתי-גידול לחים).
גם היום ניתן לראותן משתלטות על שדות עזובים בקרבת חורשותיהן.
לצערנו, גם שריד עקשן זה מאויים כעת. על כל יכולותיו, הוא אינו עומד בפני מכשור מודרני.
לכן, עלינו להיות מודעים אליו ולתת לו הגנה.
במישור החוף ניתן למצוא את השיטה המלבינה ליד אשדוד, יבנה, גדרה ומספר מקומות נוספים. במקומות מסויימים היא זוכה להגנה, אך באחרים, דוגמת גבעת השיטה של ישרש (במרחבי רחובות) היא הפכה בעשורים האחרונים למקום של הטמנת פסולת לא חוקית ומפגעים אחרים.
שמורת שיטה מלבינה, ישרש, 1.2018
וייב של יער גשם.
אפיפיטים הם אורגניזמים ישיבים הגדלים על צמחים ללא טפילות. באזורים גשומים בעולם ניתן למצוא מגוון צמחים אפיפיטיים, ביניהם טחבים, שרכים, סחלבים, ברומליות ואחרים. לעתים הם מכסים את ענפי העצים בשכבה המעבה אותם במאות אחוזים ומהווה בית-גידול עצמאי.
בישראל היבשה האפיפיטים מוגבלים לשתי קבוצות: טחבים וחזזיות, ובמישור החוף הרשימה מצומצמת אף יותר. כאן פוגשים על ענפי העצים כמעט רק חזזיות, העמידות לתקופות ארוכות ללא מים. שני מינים הם הנפוצים ביותר: צבעונית הבוסתן (Xanthoria parietina), הצמודה למצע, ומפרשית מרושתת (Ramalina lacera), הגדלה בצורת שיח. שתיהן מנצלות את ענפי העצים כדי לעקוף את התחרות הקשה על שטח ואור, המתרחשת בין צמחים על הקרקע.
בין העצים הידידותיים יותר עבור חזזיות נמצאת השיטה המלבינה (Faidherbia albida). לעתים נוכל למצוא עצים העטויים ביותר חזזיות מעלים, במיוחד בעונת החורף, כאשר השיטים בשלכת, והאפיפיטים הם כסותן היחידה.
שמורת שיטה מלבינה ישרש, מרחבי רחובות, 3.2020
במבט ראשון זה נראה מוזר. החולד מעלה אל פני-השטח את אדמת היער וזו מתגלה כלא יותר מחול. קסם היער נסדק. הרי זו בסך הכל חורשה שניטעה על קרקעות שהיו בלתי-שמישות (דיונות וביצות).
ואז נזכרים במה שהיה במקום הזה עשורים בודדים לפני נטיעת יער האיקליפטוס - יערות האלונים של השרון. לא רק זה, אלא שישירות מדרום ליער חדרה נמצא פארק השרון, ובו אחד מהשרידים השלמים ביותר של יער טבעי זה. והוא צומח ישירות על חול.
רגע אחד! האין אדמת היער צריכה להיות חומה ועשירה בחומר אורגני? בעיקרון כן, אבל לא תמיד. דוגמה מאלפת לכך ראיתי דווקא באוסטרליה, שם חלק מיערות הגשם החופיים צומחים על חולות מיוצבים. ממש כמו ביער חדרה, האדמה מכוסה עלווה יבשה, אבל מתחת לעלים אין רקבובית, שכן ליער הגשם "חילוף חומרים מהיר", כלומר, העלים היבשים נאכלים בשלמותם על-ידי מפרקים שונים וכמעט שום-דבר מהחומר האורגני לא מתווסף לאדמת היער, שנשארת בהירה וגרגרית ממש כמו הקרקע בתמונה.
מצד שני, אנחנו לא חיים בחבל הטרופי, ואצלנו פירוק הפסולת האורגנית איטי מספיק כדי שמתחת לעצי החורש תצטבר רקבובית. אני מניח שאם היער יתקיים זמן ארוך מספיק, הקרקע תשנה את צבעה ומרקמה. יהיה מעניין לחזור בעוד מאתיים שנה ולראות אם צדקתי.
אעדכן אם זה ייצא לפועל.
יער חדרה, 11.2020
יערות השרון האחרים.
תצורת הצומח המפליאה ביותר של מישור החוף מתפתחת אחרי נטישת מטע מושקה. צמחים רבים זקוקים בארץ להשקיה על-מנת לנבוט, אך מסוגלים להמשיך להתקיים (ולפעמים אף להתרבות!) בכוחות עצמם אחרי נקודה זו. צמחים אלה יוצרים נוף דמוי יער במקומו של מטע הנטוש. יהיו שם עצים, כגון פקאן (Carya illinoinensis), תות לבן (Morus alba), אזדרכת מצויה (Melia azedarach) וער אציל (Laurus nobilis); שיחים דוגמת הלנטנה הססגונית (Lantana camara), מטפסים כגון האספרג המנוצה (Asparagus setaceus) ועשבים רב-שנתיים כמו הדוחן הקיפח (Panicum maximum) הממלא את התצלום הזה בעלי הדשא הירוקים שלו.
דוגמאות ליערות-נטושת כאלה מצויות ברחבי מישור החוף ואני חושש שעקב אופיים האקלקטי והארעי, לא רבים מייחסים להם חשיבות. לדעתי, מכל מקום, נופים אלה יפים ומרתקים.
הייתי רוצה שדוגמה מבית-גידול זה תישמר לעתיד.
רעננה, 5.2016
הכי קרוב ל"איך שזה היה".
במישור-החוף שורדות מספר חורשות של אלון התבור (Quercus ithaburensis), אך ברבות מהן לא נותר מהמערכת האקולוגית הרבה מעבר לאלונים עצמם. יש גם משארים של צמחיית חמרה, חולות וכורכר, בהן האלונים נעלמו אבל שאר הצמחים מחזיקים מעמד. ואז יש כמה אתרים פלאיים, שלוקחים אותך אחורה בזמן, אל יערות האלונים שכיסו את השרון לפני המאה ה-20. אחד מהם הוא פארק השרון, ליד חדרה.
בחורף מגיעים אל הפארק, לראות את האלונים המלבלבים, הכלניות האדומות (ברובן), הרתמים הריחניים והרקפות המתקבצות בצל שיחי האלה.
כאן אפשר להבין למה תצורת הנוף הזאת נקראת "יער פארק", שכן בהינתן משטר רעייה המקום נראה (לפחות בחורף) כמו פארק מתוכנן ומטופח.
ועכשיו דמיינו את היער הזה בפתח-תקווה, הרצליה והוד-השרון. כך זה היה.
גן לאומי פארק השרון, 2.2020
על איקליפטוסים (Eucalyptus) ואורנים (Pinus).
היחס לשני העצים הללו בישראל הוא כשל שתי חלופות לייעור. לרוב משתמשים באחד בשטחים סלעיים ובאחר בשטחים עם קרקע עמוקה. שניהם מואשמים ביצירת "מדבריות אקולוגיים" על חשבון בתי-גידול טבעיים.
לכאורה, אין קרבה בין הצמחים, אבל יש ביניהם לא מעט נקודות דמיון:
-
מדובר בשני סוגים גדולים: ישנם יותר ממאה מיני אורנים ויותר מאלף מיני איקליפטוסים.
-
שניהם סוגים עתיקים. האורנים הופיעו בתחילת הקרטיקון, בעוד האיקליפטוסים התפתחו בסופו, או זמן קצר אחריו. -
בשניהם תכולה גבוהה של שמנים אתריים, היוצרים סיכון מתמיד של שריפות. תכולת השמן הגבוהה אילצה מינים של בעלי-חיים להתפתח להתמחות באכילתם.
-
לשניהם בתי-גידול נרחבים בשלטונם (יער יובשני) ובתי-גידול נוספים שם הם מלווים עצים אחרים: ממדבריות עד יערות-גשם ומחופי ים עד פסגות הרים.
אבל בתפוצתם שני הסוגים האלה הם כמעט תמונת מראה: האורנים התפתחו ביבשת העל הצפונית (לאורסיה) וכמעט שאינם חורגים מגבולתיה העתיקים. האורנים הדרומיים ביותר מצויים במערב אינדונזיה וצפון הפיליפינים. האיקליפטוסים התפתחו ביבשת העל הדרומית (גונדוואנה), נכחדו ברובה מלבד באוסטרליה ואז נפוצו קצת צפונה. האיקליפטוסים הצפוניים ביותר מצויים במזרח אינדונזיה ודרום הפיליפינים. מרכז אינדונזיה ומרכז הפיליפינים הם "אזורי חיץ" בין אימפריית האורנים ואימפריית האיקליפטוסים. אל דאגה - גם בלעדיהם יש מגוון עצים עליו אנחנו בישראל יכולים רק לחלום.
הייתי רוצה להגיד שתקופתנו היא הפעם הראשונה בה שני הסוגים הללו נפגשים, אבל זה לא מדוייק. זמן קצר אחרי הכחדת הדינוזאורים, האיקליפטוסים הצליחו להגיע לאסיה היבשתית והצפינו עד דרום סין. אך נראה שלא הצליחו להשתקע לאורך זמן, ותפוצתם הצטמצמה בחזרה לאוסטרליה והאיים האינדו-פציפיים.
בתמונה: איקליפטוס ממין לא ידוע. מרחבי-רחובות, 10.2021
