מגוון מינים: סביבת ישובי אדם
ירוק בלב האפור.
מהגשר של תחנת סבידור מרכז, המרחפת מעל ללב הבטון של מטרופולין תל-אביב, אפשר להסתכל על רצועת טבע קטנה הכלואה בין הכביש המהיר לעיר. אפשר גם להסתכל ממרפסת קטנה, שעד לאחרונה הובילה לאחד מבתי הכנסת הפוסטאפוקליפטיים האלה שחבויים בחדרים קטנים במעמקי מוסדות שונים. היום המרפסת משמשת מעשנים ואנשים שצריכים הפסקה קטנה כדי להסתכל על טבע, באמצע יומם האורבני.
בשדה הקטן הזה, שמתחמק בינתיים מאובססית השליטה שלנו, מצאתי קנה מצוי, טבק השיח, מעוג כרתי, חלבלוב מצוי, חרדל לבן, מרקולית מצויה, מרור הגינות, אזנב מצוי, דטורה נטויית-פרי, שיבולת-שועל, ברומית שעירה, חמציץ נטוי, סולנום שעיר, כף-אווז, חסת המצפן, דבשה, אספסת עדשתית, שברק דביק ודבקה זיפנית.
צמחי מעזבות - כן. אבל אפילו הם יכולים לקיים מאות מינים של פרוקי-רגליים באחו הקטן שהושאר להם. רק תנו להם סיכוי.
#מטר_מופלא
תל-אביב, 2.2023
_edited.jpg)
ביקור בבריכת החורף בהרצליה גרם לי להתחיל לחשוב על כך שטבע ועיר הם לא מושגים מוחלטים, ושחשוב להכיר בזה.
בצד אחד של הסקאלה יש לנו אורבניזציה מוחלטת: עיר שמתחשבת בצרכי האדם בלבד. אל תראו אותה בתור דיסטופיה אפורה. עיר כזאת יכולה להיות סביבה ירוקה ונקייה, ובאופן כללי בריאה לאזרחיה.
בשלב הבא אנחנו מגיעים לעיר המתחשבת בטבע. ככל עיר, היא נועדה לאדם, אך הושקעו בה מחשבה ומאמץ, כדי להפכה ידידותית למינים נוספים. בעיר כזאת נראה, בין השאר, הפחתה בהדברת עשבים וחרקים, נטיעה וטיפוח של צמחי בר והפחתה בתאורה לילית.
אחרי זה נגיע לטבע משוחזר או מוסדר. זה כבר לא שטח אורבני, אך הוא עדיין משרת את האדם. יש בו שבילים, אולי תאורה ומקומות לנופש. שטח כזה יהיה לעתים "משודרג", בעזרת תוספת של צמחים או הסרתם, לצורך שיפור חוויית הביקור.
בקצה הרחוק של הסקאלה נמצא את הטבע כמו שהוא. אם יהיה בו ממשק, הוא ישרת את שמירת מגוון המינים והאיזון האקולוגי.
יש מקום לכל סוגי השילובים הללו. הדבר החשוב הוא לא להתבלבל ביניהם. עיר ירוקה ויפה אינה דווקא מקום טוב לבעלי-חיים (במיוחד למינים מקומיים). מצד שני, עיר בה יש התחשבות בטבע היא עדיין לא תחליף לשטח טבעי. קל להשתמש בגינון בצמחי בר או הצבת תיבות קינון בתור גרינווש, כדי להימנע משמירה על שטחים פתוחים.
שטח טבע מוסדר ומשוחזר הוא נכס חשוב לעיר, המשמש את האזרחים ושומר על חלק ממגוון המינים המקורי. אבל שמירה על מגוון המינים המלא תתאפשר רק על-ידי השארת שטחים "פראיים" (עד כמה שזה אפשרי בארץ). חשוב שאנשים לא ייפלו לאשליות, כי אתר הנופש שיצרו הוא הטבע והוא מספיק.
יותר מדי פעמים אנחנו רואים איך בונים פארק בטענה שזאת שמורת טבע או איך שמנגישים אתר טבעי שהיה עדיף לו להישאר בלתי-נגיש.
בפארק הרצליה מצאתי דוגמאות לשילובים השונים. חלקים ממנו היו מכוסים מדשאות ושולחנות פיקניק. באחרים ניטעו ערוגות צמחי בר (רק היפים יותר, משום מה). בשולי בריכת החורף היה ממשק רב שחיבר את הפארק לבריכה, עם שבילים, נקודות תצפית, שילוט ותאורה. מערבה משם השתרע קטע בלתי נגיש של בריכת החורף. אפשר להסתכל עליו מרחוק, אבל הוא שייך עדיין לחיות וצמחי הבר. יש כאן ניסוי מעניין של יישום סקאלת האורבני-טבעי, כך שהאתר יוכל לשרת אותנו, לתמוך במגוון המינים וליצור מפגש בין התרבותי לפראי, בלי לדרוס לחלוטין אף אחד מהצדדים.
בריכת חורף הרצליה, 3.2021
כידוע, הכל יחסי.
אם שטח הבור בתמונה היה חלק מרצף של בתי-גידול טבעיים, ערכו היה נמוך. כולו צמחיית מעזבות: חרצית, שיבולת-שועל וחלמיות. ערכו היה יכול להיות טמון בחיבור שטחים ערכיים יותר, או במתן מקלט ליונקים מסויימים, אבל זאת לא הייתה בדיוק שמורת-טבע.
רק שהשדה שבתצלום לא נמצא בטבע, אלא באמצע כפר-סבא, צמוד לגן הברון מנשה. וכאן, בתוך העיר, שטח רציף כזה עם צומח טבעי לא יסולא בפז. מקום כזה תורם רבות למגוון המינים העירוני ומספק בתי-גידול שאינם קיימים בשאר הרצף האורבני. כל חרצית וחלמית היא עולם המלא במיני חרקים התלויים בו. הקרקע בין הצמחים היא מקום קינון חשוב לדבורי בר ובית-גידול לחרקים קרקעיים. הארכיטקטורה של השדה מספקת מקומות קינון לציפורי-שיר ועכבישים, ונקודות לינה לחלזונות.
וקיום כל אלה בעיר מעשיר את תושביה ומספק להם מגע בלתי אמצעי עם העולם החי.
ערכם ושימושם של שטחים כאלה משתנה בהתאם למיקום שלהם, והדיון בהם צריך להיות בנפרד: אתרי טבע (למען החי והצומח) ואתרי טבע עירוני (למען קירוב הטבע והאדם).
כפר-סבא, 4.2022
כשמדברים על מעברים לבעלי-חיים, אלה לרוב מנהרות מתחת למסילות רכבת, וגשרים מעל כבישים רב-מסלוליים. אבל בעיית המעברים קיימת גם בקנה-מידה קטן יותר. קיפוד החולות (Hemiechinus auritus) הזה נתקע תוך ניסיון לעבור דרך הגדר המפרידה בין שתי חצרות. גדרות בעיצובים שונים מהוות מלכודות הגורמות למותם של בעלי -חיים, בעוד שגדרות אחרות מאפשרות מעבר בטוח, או חסימה בטוחה. יצירת גדר עם רשת צפופה בתחתית, ואולי עם מעבר קבוע לקיפודים, וחיות חצר אחרות, כמו קרפדות ולטאות, הייתה יכולה למנוע את המצב הזה. השאלה של "איך החפץ הזה משפיע על היצורים החולקים איתנו את המרחב" צריכה לעמוד לנגד עינינו, והבחירות שלנו צריכות ליצור עיר ידידותית לא רק לאנשים, אלא גם לשאר החי האורבני.
קרית-אונו, 6.2011
המפריד הגדול.
קיטוע בתי-גידול הוא בעיה נפוצה בארץ ובמיוחד במישור-החוף. אבל יש קיטוע ויש קיטוע. אוטוסטרדות מפלצתיות כמו כביש 1, העשירות בנתיבים, מועשרות בחומות וגדושות תנועה, הן ברמה אחת מעל כל השאר. הפצת זרעים ומעבר חרקים מאוד אינם פשוטים פה. קשה לדבר על מעבר זוחלים או יונקים קרקעיים. אני מניח שאפילו על ציפורים כביש כזה יקשה. ולו רק כי בשוליו יסתובבו מינים עירוניים שידחקו את מיני השטחים הפתוחים. וגם כאשר יש גשרים ומנהרות, הם צרים ולא מתאימים למעבר של כל בעל-חיים.
מעל כביש 6 יש מעברים ירוקים, הטובים למעבר מגוון המינים כולו. אין מספיק מהם, אבל עובדת קיומם כבר חשובה.
אבל מי יבוא ויחבר את השטחים הפתוחים בצידי כביש 1, רק כדי שאוכלוסיית צמח זה או אחר תוכל ליישב מחדש שטח שנשרף, או כדי שהשועל האחרון בשטח אחד יוכל למצוא זוג בשטח שבצד השני? ובינתיים, מינים נכחדים מקומית במרחק צעקה מישועתם.
גשר אזור, 4.2017
"איננו מעוניינים בזה!"
נראה שעיריות ישראל התבייתו על צורה יחידה של שטח פתוח המתאים לאזרחי ישראל: פארק הדשא. הם צצים בכל עיר ומועצה, עם המדשאות האינסופיות שלהם (שבמקרה הטוב לא עשויות מפלסטיק), שורות הדקלים דלי הצל, מתקני הכושר, התאורה המסנוורת, גינות הכלבים והמזרקות. הפוליטיקאים מדברים על ריאות ירוקות ובריכות אקולוגיות. לפעמים הם אפילו קוראים למקומות הללו "שמורות טבע", ללא שמץ אירוניה בקולם.
אבל הפארקים הללו מוקמים על חשבון מקומות בילוי אחרים, המשמשים את תושבי הערים: שדות, פרדסים, בוסתנים וחורשות. אלה אתרים טבעיים למחצה, עשירים בשרידים של מגוון המינים המקומי, המאפשרים לאנשי העיר להתקרב לפראי: לצפות בציפורים, לצלם פרחי בר, ללקט פטריות, לעשות פעולות של תנועות נוער, לחקור, לשוטט, ופשוט להתנתק מהעיר.
דווקא מקומות מיוחדים ויקרים אלה מושמדים לטובת הגנרי והחדגוני - מכונות נופש שנועדו לסמן וי על כך שצורכי התושבים מסופקים - תערובת הזנה בתוספת ויטמינים, המספקת למקנה האנושי את כל חומרי המזון הדרושים לו לפי הספר.
הפארקים מראים לציבור שהפוליטיקאים המקומיים "עושים משהו". הם נראים מטופחים ומסודרים, כך שאף אחד לא יגיד שהעיר מוזנחת. והם ירוקים - כך שהעיר גם "אקולוגית". ראש העיר רוצה שיזכרו אותו בתור מי שבונה דברים. איש לא יהלל אותו על כך שהוא "לא עשה כלום" (ובכך שמר על אתרי טבע יקרים מפז).
הגיע הזמן לשנות את הפרספקטיבה הזאת.
על התושבים לפנות לנבחרי הציבור ולהגיד: איננו מעוניינים בפארק הדשא. השאירו את השדות והחורשות שלנו!
השארת שטחים טבעיים צריכה להיחשב להישג, ולהיזקף לזכותם של הפוליטיקאים.
ולמען השם, מישהו צריך להסביר לראשי העיר מה זאת שמורת טבע, מה זה מגוון מינים ומה זאת אקולוגיה!
כל אלה יהיו קלים בהרבה אם לכל עיר תהיה אקולוגית ממונה (גם אקולוג זה בסדר), שתיתן גיבוי מדעי לניהול השטחים הפתוחים בעיר. רק כך ניתן יהיה להפוך את שמירת הטבע המוניציפלית ליותר ממס שפתיים.
וחשוב גם שיהיה לובי של תושבים: מצביעים פוטנציאליים האומרים בקול רם וברור את מה שהם רוצים בעיר שלהם. עליהם לדרוש לא רק שמורות טבע, אלא גם אתרים פראיים למחצה, מוסדרים למחצה -כמו מה שהם שיחקו בו בילדותם - ובהם תושבי העיר יוכלו לספק את הצורך שלהם בטבע.
רק כך נבלום את התפשטות המדבר האקולוגי, הלוא הוא פארק הדשא.
אילוסטרציה: פארק הדשא למרגלות גבעת התור, נס-ציונה, 12.2021
פלא חורפי.
מרבד נפלא זה של מרסיה יפיפייה (Maresia pulchella) נמצא לא בשמורה רחוקה, אלא ברחוב ז'בוטינסקי ברמת-גן, בלב האזור העירוני ביותר בישראל.
המרסיה היפייפיה היא צמח קטנטן ממשפחת המצליבים (כמו הכרוב והצנון). תפוצתה מוגבלת לחולות במזרח הים התיכון, שם היא יוצרת לעתים מרבדים. תקופת פריחתה מתחילה זמן קצר אחרי תחילת הגשמים, כששאר הצמחים העשבוניים עוד נמוכים ולא מסתירים את האור.
המדרון בתמונה הוא שטח פתוח בתל-בנימין (מס' 14 בסקר הטבע העירוני של עמית מנדלסון), שני בניינים מערבה מצומת ז'בוטינסקי/ביאליק. מחשוף הכורכר הקטן הזה מראה לנו כמה יפות היו הגבעות עליהן נבנו רמת-גן, גבעתיים ובני-ברק. על אף גודלו ובידודו הוא עוד שומר על מגוון של מינים מקומיים. ראוי שתושבי העיר ילמדו להכיר שטח קטנטן זה ולשמור עליו ועל האוצרות הנדירים שבו.
רמת-גן, 1.2018
